"הן רופאי אליל כלם תוהו, המה מהבל יחד"

אמר בדרך צחות שעל מלאך המוות הוא קשה מאד להמית בעצמו, כי כל העולם תלוי בו וקשה וכבד עליו לעשות הכל בעצמו… על כן העמיד שלוחים במקומו בכל מקום והם הרופאים, שהם שליחיו להמית אנשים- – –
(שיחות הר"ן נ)

אין לך נושא בעולם שרבינו הק' לא דן והורה בו האיך לעשות. רבינו ז"ל לא פסח גם על נושאים רגישים ביותר בחיים, על מצביהם ונסיונותיהם השונים, בהרעיפו טל אורות, חיזוק והדרכה, כיצד לעמוד ולהתמודד עם התופעות השונות הנקרות בדרכו של כל אדם.

שאלת הבריאות, שהיא אחד הנושאים המעסיקים ומדאיגים רבים ושבעבורה נעשים בעולם מאמצים בלתי פוסקים, אם על ידי אמצעים גשמיים ואם, להבדיל, אצלנו על ידי תפילות ותחנונים, גם בזאת התווה לנו רבינו ז"ל קווים מנחים אם ובאיזה אמצעים יש לנקוט בשעת חולי רח"ל.

בשיחות הר"ן שיחה נ', פוסק רבינו ז"ל נחרצות: מי שרוצה לחוש על חייו ועל חיי זרעו ובני ביתו – שיתרחק עצמו מאד בתכלית הריחוק מלעסוק חס ושלום ברפואות ודוקטורים. ושלא כדרכו של רבינו ז"ל שלא לדבר בלשון מוסר אלא בלשון חיזוק ועידוד, הרי שדוקא בנושא כה רגיש היה רבינו ז"ל "מגנה מאד מאד ענין הרפואות ודאקטורים והזהיר מאד מאד… ואפילו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ואפילו אם החולאת חזק ח"ו ר"ל, אף על פי כן ישליך על ה' יהבו וישען באלוקיו לבד ואל יעסוק ברפואות ודוקטורים כלל".

הרי לנו שבענין זה החמיר רבינו מאד על אנשיו, ועוד הרחיב וקבע בו מסמרות תלמידו הגדול, מוהרנ"ת זצ"ל שמדבריו נצטט בהמשך דברינו.

אולם, אם כי בין גדולי ישראל אין כמעט יחס כזה לרפואה כפי שהתייחס אליה רבינו הק', הרי שעוד בין הפוסקים הראשונים והאחרונים ניטש הויכוח אם ועד כמה מותר לפנות לרופאים או ליטול תרופות בשעת הצורך.

בראש וראשונה מפורסמים דברי הרמב"ן על ויקרא כ"ו פסוק י"א האומר: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח, ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך?! זו היא כוונתם באמרם 'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות – לא אמרו ונתנה רשות לחולה להתרפאות"!…

מאידך טוען הט"ז ביו"ד סי' של"ו שיש "חיוב בדבר ומצוה היא" לפנות לרופא בשעת מחלה ח"ו, משום ש"גם התורה הסכימה על זה שיהא הרפואה על פי הטבע כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבוא רפואתו על ידי נס מן השמים"…

לעומתו טוען ה-אבני נזר' בחו"מ קצ"ג "שמפשט דברי הרמב"ן נראה שכל אדם שאינו עוסק ברפואות ובוטח בה' [נקרא] צדיק לענין זה ולכל אדם יש רשות ומצווה לעשות כן". כל זאת על אף דברי הט"ז אותם הוא מזכיר לעיל, בהטעימו שעם כל זה נראה לו "כיון שנראה בחוש שהרופאים מועדים לקלקל, יוכל לבטוח בה' כדי שלא להכניס עצמו לסכנת נפשות במעשה".

לשיטת השוללים יש לצרף גם את דברי ה"חובות הלבבות", שכתב על אסא מלך יהודה שסמך על הרופאים "מן הידוע כי מי שימַנה מבני אדם שני ממונים לעשות איזה דבר, מינויו נפסד, כל שכן מי שבוטח על ה' ועל זולתו שיתחסר בטחונו". הרי שהעיסוק ברפואות הוא חסרון ופגם בבטחון בהקב"ה. אף לא יפקד מקומו של החפץ חיים זצ"ל שבנו כותב עליו, "סיפרה לי אמי ז"ל שבנעורי כמעט לא שאלו בשום פעם ברופאים, כשגדלה אותנו אם נחלה מי מכולנו יעצה אבי לחלק פוד לחם לעניים והוא עלה בבוידם [עליית הגג] והתפלל וסר המחלה ממנו" (מכתבי הח"ח, ח"ג דף י"ב).

מאידך, לשיטת המחייבים, מצאנו גם את הברכי יוסף שכתב "והאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאנו" (יו"ד של"ו) כן כתב בפלא יועץ ערך רפואה: "כל אדם למיחש בעי וצריך לעסוק ברפואות כשצריך שאם לא יעשה כן ויהיה נספה בלא משפט הרי זה מתחייב בנפשו" – – –

אם אמנם לא נמשיך לצטט את דברי כל המחייבים והשוללים את העסק ברפואה בשעת מחלה ח"ו, הרי שלא נוכל להמנע מלציין גם שיטה שלישית בנוסף לשתי השיטות המנויות לעיל, הלא היא שיטת רבי אברהם אבן עזרא, שכתב בפירושו על שמות כ"א פסוק י"ט "ורפא ירפא – לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו מבחוץ. רק כל חולי שהוא בפנים הגוף ביד ה' לרפאותו" החידוש שבדבריו נראה בעליל ואף אם יתכן אולי להתווכח על עצם ראייתו מכאן, הרי שגם הגר"א זצ"ל ב"אדרת אליהו" (שם) החרה החזיק בשיטת האבן עזרא על פי פסוק באיוב בהוסיפו: "ומה שדרשו 'ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות', זהו חולי החיצוני מה שנראה לחוש הראות". אך אם באנו לשיטת הגר"א נוסיף לציין את המובא בשם הר"ג משידובה שהתלווה לגר"א כשהלך לבקר את אחיו החולה ר' ישכר דוב, והיו שם שני רופאים וכששאל לאחיו: "מה לך ולרופאים, הרי הקב"ה רופא חולים?" נענה אחד הרופאים: וכי לחנם ברא ה' רופאים ורפואות? גער בו הגר"א: "וכי לחנם ברא ה' דבר אחר? – אלא שהוא מיועד לנכרים, הוא הדין הרופאים מיועדים לנכרים ואילו לגבי ישראלים [=יהודים], ה' הוא הרופא חולים ובורא רפואות" (מובא בספר 'הצדיק ר' זונדל מסלנט' ירושלים תרפ"ז דף קט"ו)

נמצא שגם בין הפוסקים לא היה הדבר פשוט כלל ועיקר, ואין צריך לומר שאף לרבוץ המתירים לעסוק ברפואות הרי שמבלי לדרוש בה' שישלח לו מזור ורפואה למכתו, נענש האדם מן השמים אם סומך רק על הרופאים, ומקרא מלא הוא בדברי הימים ב' (פרק ט"ז) על אסא מלך יהודה שנענש על כי "בחליו לא דרש בה' כי אם ברופאים", ואף ידועים דברי חז"ל על מי שיש לו חולה בתוך ביתו "ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים".

ידוע גם שהחוזה מלובלין יצא בחריפות נגד שימוש ברופאים ורפואות וכדאי היה לחפש במקורות המאשרים זאת.

אחרי כל אלה, לרוב הספיקות והדיונים בשאלה נכבדה זו, אין לנו אלא דברי רבינו ז"ל שהזהיר מאד מלעסוק ברפואות ודאקטורים "אפילו במקום שיש דאקטורים מופלגים – אף על פי כן אל יסמוך עליהם ואל ימסור חייו בידם כי הם קרובים למיתה יותר מחיים ר"ל" (שיחות הר"ן שם).

וטעמו ונימוקו עמו שלא יתכן "שיכוין הדאקטיר בכל הדקדוקים והפרטים ולא ישגה כלל", "כי אפילו מי שהוא דאקטור גדול, אי אפשר לו לכוון החולאת והרפואה, כי יש בזה כמה וכמה שינויים… וקשה לו מאד שיכוון ולא יטעה בכל הפרטים… ובקל בקל יוכל לקלקל לו הרבה הרבה שלא יועיל לו שום תקנה לחייו ח"ו". (שם) הדברים מדברים בעד עצמם, וכיום אנו מבינים היטב עד כמה ידע רבינו את הנעשה בעולם הרפואה עד שלא היסס לכנות את הרופאים "עמיתי השטן" כנ"ל.

(אגב, מן הענין לציין כאן שפעם אחת אמר ר' אברהם לאביו ר"ן מטולטשין זצ"ל שאזהרתו זו של רביז"ל מתקבלת גם על דעתו בראותו את הרופאים ורופאותיהם, ענה לו אביו לאמור: "אתה אינך צריך לקיים את צו רבינו ז"ל בגלל שהוא מתקבל על דעתך, שכן אם בכך הדבר תלוי, היום הוא יתקבל ולמחר לא, ואלו לכשתאמין בדברי רבינו ז"ל בלי שום סברא עצמית, תעמוד תמיד בציווייו והדרכותיו"…)

יצוין שישנה שיחה מרבינו ז"ל שאם הולכים כבר לרופא יש לתור אחר המומחה הטוב ביותר (מובא בשיש"ק).

עוד יצוין, שבאחד ממכתביו מתבטא מוהרנ"ת: "הקב"ה גדול כל כך, שהוא יכול לשלוח רפואה לאדם אפילו על ידי רופא"…

אבל אם אמרנו שנושא רגיש הוא אצל האדם ענין הבריאות, ונסיון גדול הוא בשעת חולי ובעת אבדן עשתונות ח"ו לא לעסוק ברפואות, הרי שבענין זה אמנם לא מצאנו רבים מאנ"ש שימנעו בהחלט מהתעסקות ברפואות ורופאים, אם כי כלם כאחד מצטיינים בחוסר להיטות אחרי רופאים כמו זו המוכרת מאז ומתמיד בקרב שאר בני האדם.

מאותם יחידי סגולה שהקפידו על כל תג של צו זה להתרחק מרפואות היה מוהרנ"ת זצ"ל. הוא, שעמד בנסיונות אין ספור בזמני מחלה אצלו ואצל בני ביתו ולא קרא לרופא ולא עסק ברפואות גשמיות כלשהם, לא מעט יש מתיאוריו במכתביו לבנו הממחישים יותר מכל עד כמה לא וויתר על קוצו של יוד מאזהרתו זו של רבינו ז"ל, כפי שהקפיד על כל אזהרותיו.

"מאליך תבין – הוא כותב לבנו על מחלת בנו האחר – גודל הצער והכליון עיניים שעבר עלי… שהם שני מעת לעת פחות מעט ששכב על ערש דווי וזעק בקול מר מאד… ואח"כ חזר וצעק… ועדיין היה כואב לו ואח"כ בעת מנחה ומעריב חזר וצעק בקול מר כי חזר כאבו יותר מבתחילה וכן היה עד אחר חצות הלילה הנ"ל. ואני וכל בני ביתי עומרים מרעיד[ים] ומשתוממים, ומה שעבר עלי בזה אי אפשר לבאר, רק לא רציתי לעשות שום פעולה כלל, רק סמכתי על השי"ת לבד… ותיכף נפלה עליו שינה… מה שלא ישן תחילה כל הזמן… עד שאמר שחושש שלא יצא מדעתו חס ושלום, מה אומר לך בני חביבי איך צריכים להתחזק בתפילה… ולבלי לסמוך על שום תחבולה בפרט בענייני רפואות" (עלים לתרופה רע-ג).

מיותר להסביר כמה קשה, ואיזה נסיון הוא זה, לראות בן מתפתל ביסורים ולסמוך רק על השי"ת ותו לא… אולם, אגב תיאור זה במכתבו וכפי שאפשר להבין מעוד הרבה ממכתביו, אין עיקר טעם ההרחקה מרפואות משום ההיזק לגוף, אלא גם ואולי בעיקר משום שזוהי פגיעה בבטחון, ואף כי יש לדון במה שונה עשיה בענייני רפואה מהשתדלות בפרנסה למשל, שבזה וודאי אין איסור, אף לדעת רבינו ז"ל, הרי שכך הבין מוהרנ"ת שלאורו אנו הולכים מרבינו ז"ל: "לבלי לסמוך על שום תחבולה בפרט בענייני רפואות" הרי שענייני רפואות הם רק דוגמא לבטחון בכלל [למרות שלגבי פרנסה, לא סבר מוהרנ"ת כי אין לעשות השתדלות]. וכך בלי שום פשרות הורה מוהרנ"ת גם לכל הסרים למשמעתו להתרחק עד קצה הגבול מן העסק ברפואה גשמית, כך, לבנו ר' יצחק שבנו ובתו חלו הוא כותב: "למען ה'! להזהר מרפואות גשמיות, רק לסמוך על השי"ת, כי הם רופאי אליל כולם תוהו" וכו' (שם ס"ב).

בהזדמנות אחרת כותב מוהרנ"ת לבנו: "בענין רפואות, כבר מונח כלל בידינו שלא לעשות שום דבר" (שם קע"ב) מעניין הוא ה"ריצעפט" [מרשם] ש"הכין" מוהרנ"ת לידידו רבי נפתלי שחשש בעיניו, באחד ממכתביו אליו הוא כותב לו: "וכבר הכנתי לו רוצעפט לשלוח לו, וכלל הרוצעפט הוא: א. שלא יקח שום רפואה. ב. שלא יקח שום רפואה. ג.  שלא יקח שום רפואה וכו' וכו'. גם שילך דייקא למקוה וכו'…. (שם ג)

כאלה הם דבריו של מוהרנ"ת וכאלה היו גם דבריו של נכדו – ר' מיכל'ה – שבזקנותו חלה עד מאד ובהתקלו בהתנגדות משפחתו להתרחקותו מרופאים הכה בידו בתקיפות באמרו: "אם נוסעים לרבי ואין מקיימים את דבריו מדוע נוסעים אליו?!" ברצותו להדגיש את הסתירה המוחלטת שיש בין התבטלותו לרבינו ז"ל בכל העניינים לבין ההתחכמות בענייני רפואה.

כן ידועה אחותו של ראבר"ן, רחל, כמי שקיימה את צו רבינו ז"ל זה עד הקצה האחרון, ואף כשגברה מחלתה מאד לא הסבה פניה אל הרופא שבא לבקרה בעל כרחה, עד שנאלץ לעזוב את ביתה כלעומת שבא.

ידועים עוד סיפורים רבים ושיחות מאלפות מרבינו ז"ל ותלמידיו הקדושים בענין ההתרחקות מרופאים ורפואות,  כמו למשל שיחת מוהרנ"ת, שבתארו פעם את יסורי הגסיסה – כשמלאך המוות מבקע כריסו של אדם, כמו שאמרו חז"ל, התבטא ואמר: "ובפרט כשיש תרופות בבטן"…

אך שוב לא נרבה לפרט את כל מה שיש לפרט בנושא זה, שכן לא באנו לפסוק שום הלכה בנידון זה, אלא רק לתת לפני הקורא מושג כללי במה שנוגע לשאלה נכבדה זו, שרבים ושלמים נתחבטו בה.

ושוב, ער כמה שהתחבטו אנ"ש בשאלה זו בכל הדורות קשה לבאר. הסברים ופרושים שונים לאזהרתו של של רבינו ז"ל רבים הם, נשתדל אפוא, אם כן, להביא כמה מפירושים אלה, שחשיבות מיוחדת נודעת להם בהיותם דברים הדנים בחיי אדם.

בראש וראשונה מצביעים על דברי רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן עצמו (ח"ב, תורה ג) שם מבואר שעם נתינת פדיון לצדיק "אז דייקא טוב לרפאות החולה על ידי רפואות" – – – ודברים אלה, שלכאורה סותרים את אזהרתו של רבינו ז"ל לא לעסוק ברפואות, שימשו כר נרחב לפירושים שונים לכאן ולכאן.

כפי הנראה לכותב הטורים הרי שדוקא מתורה זו מוכח שאזהרת רבינו ז"ל שרירה וקיימת, שכן מדובר כאן שאף בימי רבי אליעזר הגדול כשחלה "אמר לרבי עקיבא חימה עזה בעולם – כי לא היה אז מי שיוכל להמתיק הדין, כי היה צריך לפדיון להמתיק הדין ולא נמצא" – אנחנו מה נאמר? היכן הוא האיש שיוכל לעשות לנו פדיון מעין זה? כך שאין שוב כל ערך לרפואות הגשמיות עלינו…

שנית נראה שתורה זו דנה רק בשאלה "איך יכול הרופא להכניס עצמו לרפואות, הלא אינו יודע הסם שנגזר למעלה?" ורק על כך באה התשובה: "אבל אחר ההמתקה והפדיון אז יכול לרפאות" אולם מי אמר שרבינו עוסק בזכותו של החולה עצמו להתרפאות וכדברי הרמב"ן הנ"ל…

מאידך היו אחרים מזכירים את הוראת רביז"ל להקפיד על מתן חיסון נגד אבעבועות שחורות (פאקין) ודימו מילתא למילתא כלפי כל תרופה בטוחה כיוצא בה, או לפחות לגבי החיסונים השונים הניתנים כיום.

(ומדי דברינו בענין, מן הראוי להעתיק את דברי רבינו בענין החיסון הזה, כפי שהם מובאים ב"אבניה ברזל" ל"ד (שיחות מפי ראבר"נ, מודפסים ב"כוכבי אור) "רבינו זצוק"ל אמר שצריכין לכל ילד להעמיד פאקין [חיסון נגד אבעבועות] קודם רבע שנה. שאם לא, הוא [=ההורים] כמו שופך דמים. [ויש לעשות זאת] אפילו אם דרים הרחק מהעיר, [ואפילו אם צריך] ליסע אפילו בזמן שהקור גדול להעמיד [חיסון] פאקין קודם [הגיע התינוק לגיל] רבע שנה.")

ישנם גם המוכיחים מדברי רבינו ז"ל בספר המידות שעצם דרישתו להמנע מרפואות נאמרה רק לבעלי מדריגה, כי מובא שם בערך רפואה: "דע, שיש לכל עשב ועשב כח מיוחד לרפאות איזהו חולאת מיוחדת, וכל זה אינו למי שלא שמר אמונתו ובריתו, ולא שמר את עצמו מלעבר על "אל תהי בז לכל אדם". אבל מי שיש לו אמונה בשלמות, והוא גם כן שומר הברית ומקים "אל תהי בז לכל אדם", אין רפואתו תולה בחלקי עשבים המיוחדים לחולאתו, אלא נתרפא בכל מאכל וכל משקה בבחינת "וברך את לחמך" וכו', ואין צריך להמתין עד שיזדמנו לו עשבים המיוחדים לרפאותו."

נמצא שההמנעות מרפואה גשמית תלויה לכאורה, לדעה זו, בתיקון האמונה בשלימות וכו' – מדרגות של בני עליה ולא של המון העם, התלוים ברפואת העשבים.

כמו כן היה אפשר לכאורה להוכיח מליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה א שם מונה רבינו ז"ל מדריגות נעלות שעל האיש הישראלי להשיגם, כגון "שיהיה לו ממשלה על המלאכים" ושישיג "שלימות היראה" ושיטהר עצמו מג' מדות שהם "תאוות ממון ותאוות אכילה ותאוות משגל" ושיגרום לבחי' "השפעת הנבואה בעולם", ורק אז "נגאלת התפילה מן הגלות… אזן נופל כל הדאקטריי [חכמת הרפואה]… כי אין צריכים לרפואות… כי התפילה היא בחינת דבר ה' שהוא שורש הכל… שאזי מקבלים הרפואה מכל הדברים שבעולם אפילו מלחם ומים".

וגם מכאן משמע שבלעדי כל התיקונים הללו אינה נופלת חכמת הרפואה, אלא יתכן שאז הדרך היא הרפואה הגשמית (וכמובן רק בתנאי "ההמתקה והפדיון" הנ"ל שכאמור מי יודע עד כמה ענין זה מעשי עבורינו בעווה"ר. וצריך ביאור אם אמנם ראיות אלו נכונות הן, וכמובן אין בידינו – ואיננו מבקשים – להכריע את הכף לכאן או לכאן).

היו גם כאלה שמשום מה התירו לעצמם להשתמש בתרופות ביתיות (המכונות בובסקא), לכך היה מן הענין לצטט את דברי מוהרנ"ת המפורשים במכתב שס"ו (עלים לתרופה)" "והזהיר מאוד מאוד את כל בני ביתי שישמרו עצמן לבלי לעסוק עמה בשום רפואות של ההמון הנקראים 'באבסקע', ולא רפואות הדוקטורים ח"ו. כי כולם שקר וכזב, לא יועילו ולא יצילו, אדרבא, מזיקים הרבה". ואם באנו לדבריו אלה, נצטט גם את המשכם המענין: "ואפילו לעצירות לא יעשו שום דבר, כי על פי רוב הוא טוב לבריאות הגוף, ואם ח"ו העצירות יותר מדאי, בוודאי אסור לעסוק בסיבות רפואות שקר גשמיים, כי לא יועילו, ויותר שיזיקו ח"ו, רק לסמוך על השם יתברך לבד, "אשר יצר את האדם וכו' עד רופא חולי כל בשר ומפליא לעשות", ורק הוא לבד רופא אמת, נאמן ורחמן, הוא יכאיב ויחבוש, הוא ולא אחר… וכבר דיברתי מזה הרבה בשם אדמו"ר ז"ל …"

בין השיטות באנ"ש, הגורסות להתיר היום את הרפואות, אפשר למנות גם את הדעה הסוברת כי התפתחות הרפואה בעת החדשה הינה סיבה להתרתה, וכי לא על כך דיבר רבינו, רבים אחרים, כאמור, חולקים על דעה זו.

בשולי הדברים ובסיומם, נשוב ונדגיש כי אין בדברינו קביעת הלכה, וכי לא באנו אלא לפרוש הנושא כיריעה בפני הקורא. ובקשתינו פרושה לפני הקורא לבל יורה הלכה כלשהי לעצמו או לאחרים בענין זה על סמך דברינו, וכשם שלא מיצינו דברי האוסרים, כך לא מיצינו דברי המתירים, ועל כל יחיד לברר לעצמו בתפילה ובתחנונים, כדרך אנ"ש – ובשאלת רבו ומשפיעו – איך לנהוג בנידון.

ואנו תפילה וברכה לקוראינו היקרים, שלא יבואו לעולם לידי נסיון החולי ח"ו וההזדקקות לרופאים ולתרופות ח"ו, ויקוים בנו מאמר הכתוב "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאיך" (שמות ט"ו), וכפירושו של רבינו ז"ל: "היינו, שלא יביא אותך לידי מחלה כלל, כי ירפא אותך מקודם, בעת צמיחת המחלה … שאז אין יודע ממנו רק – אני ה' – אז ארפא אותך (ליקו"מ ב,א) אמן כן יהי רצון.