נמצאים אנו בעיצומם של ימי הספירה הקדושים, מ"ט ימי הכנה ליום מתן תורתנו הקדושה, על ידם אנו נטהרים מטומאת מצרים שכלולה מכל התאוות הרעות ומדות הרעות שהם עיקר הגלות (כמובא בליקוטי מוהר"ן סימן  ל"ו).

בכל ימי הספירה אנו ממשיכים עלינו קדושת קבלת התורה, כי עיקר קבלת התורה הוא על ידי האמונה הקדושה כמבואר בליקוטי הלכות (חלק אורח חיים הלכות פסח הלכה ז' ובחלק חושן משפט הלכות פקדון הלכה ד') שלכן סופרים לעומר שעורים שהוא מאכל בהמה, כי זה בחינת (תהילים ע"ג) "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" בחינת אמונה, שמסלק דעתו ומשים עצמו כבהמה שאין לה דעת וסומך רק על האמונה לבד. וכמו שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן סימן  קכ"ג) שעם ישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות, כי העבודה זרה אז היה על פי חכמות וחקירות גדולות ואם עם ישראל לא היו מסלקים דעתם וחכמתם לא היו יכולים לקבל את התורה.

נמצא שבזכות ספירת העומר זכה עם ישראל להשליך את השכל ולסמוך על האמונה ועל ידי זה זכו לקבל את התורה. ועל פי זה מבאר רב נתן זצ"ל בליקוטי הלכות (חלק אורח חיים הלכות נפילת אפים הלכה ד') את הפסוק (שמות כ"ד) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" כי בעצם קשה, כידוע, כיצד ניתן לעשות לפני ששומעים את הציווי? אך לפי דברינו המובן של הפסוק הוא שבני ישראל אמרו שהם מוכנים לעשות את כל אשר ידבר ה' בלי שום חכמות וחקירות אלא יעשו דבריו בתמימות בלי להבין ורק אחר כך "נשמע" מלשון הבנה, שעל ידי הקיום יזכו גם להבין את דברי התורה הקדושה.

וכן בכל דור ודור, על ידי ספירת העומר אנו נטהרים מטומאת מֵצרי התאוות, וזוכים לדעת כזו של אמונה שעל ידה אנו מקבלים את התורה הקדושה מחדש, ומקיימים אותה אפילו בלי להבין, ועל ידי זה זוכים להבינה, כמובא בליקוטי הלכות בשם האר"י הקדוש שבכל שנה ושנה מתחדשת ויורדת לעולם אותה ההארה שהתגלתה בזמן מתן תורה בהר סיני, וכל אחד לפי בחינתו, לפי ספירת העומר שלו, לפי כלי האמונה שלו זוכה לקבל את התורה בחג השבועות.

במסכת שבת (דף פ"ח) דורשת הגמרא  את הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" – "מלמד שהקדוש ברוך הוא כפה על בני ישראל את הר סיני כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לא, שם תהיה קבורתכם", עד כאן דברי הגמרא. והקשו על כך התוספות מדוע היה צריך לכך, הרי עם ישראל הקדים "נעשה לנשמע" ומשמע שקיבל את התורה ברצון.

ולפי דברינו ניתן לתרץ את קושית התוספות בדרך זו, העובדה שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, היינו שזכו לאמונה והיו מוכנים לקבל את התורה בלי להבין, עובדה זו בעצמה היא ענין כפיית ההר, כי "הר" מרמז על עומק ההבנה, כפי שכותב רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (סימן ט"ו) וכן בגמרא ברכות דף ס"ד נאמר על רבה כי הוא עוקר הרים, דהיינו מפלפל בלימוד התורה. ולכן זה שבני ישראל זכו להשליך את השכל ולקבל את התורה באמונה בבחינת "נעשה" ורק אחר כך "נשמע" זה בחינת כפיית ההר.

וזה שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן סימן רנ"ה) שכשאדם מאמין מצדיק בלי שום דעת, אפשר לו ליפול מהאמונה, כי מהאמונה לבד אפשר ליפול אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בדעת, אזי אי אפשר לו ליפול. ושמעתי מרבי לוי יצחק בנדר זצ"ל ש"דעת" הכוונה לימוד ספרי הצדיק (וכן הראני רבי משה קרמר שליט"א שכן כתב רבי שמשון ברסקי זצ"ל מאומן במכתביו) שעל ידי שרואים את עומק חכמתו ומבינים קצת גם בדעת על ידי זה לא נופלים מהאמונה בצדיק.

לפי זה ניתן להבין את דברי רבינו ז"ל (בחיי מוהר"ן סימן ש"כ) שאמר שכל מי שיציית לו ויקיים כל מה שהוא מצוה בודאי יהיה צדיק גדול, יהיה מי שיהיה, העיקר שישליך את שכלו שלו לגמרי, ויקיים את כל אשר יאמר כמאמרו. (ואז אמר את תורה קכ"ג המוזכרת לעיל). והוסיף רבינו ז"ל כי מי שיכול ללמוד ביותר מסוגל לזה ביותר. רואים כאן מדבריו שכל שהאדם למדן יותר, כן מסוגל הוא יותר להשליך את שכלו ולסמוך על האמונה. וזהו ההסבר לדברי רבינו ז"ל בסימן רנ"ה שהבאנו, שבלי דעת אפשר ליפול מהאמונה, כי הדעת מחזק את האמונה, שזוכה להבין בשכל שצריך להאמין בדברים יותר עמוקים ועליונים שעדיין אינו מבין.

דבר זה אנו רואים גם בחוש, שאדם המורגל בלימוד גמרא עם פירוש רש"י ותוספות, רגיל בעצם להשליך מדי פעם שכל קודם ולקבל שכל חדש וככל שהוא יותר למדן כן נקל לו יותר להשליך את השכל, כי כן בנויים הסוגיות והמפרשים, שבכל פעם מופרכים ההסברים הקודמים ומגיעים להבנה עמוקה יותר וגבוהה יותר. וככל שהאדם למדן יותר כן הוא מורגל בזה יותר, ולכן הוא יותר מסוגל להשליך בכל פעם את השכל בדבר שעדיין אינו מבין ולהאמין, ובמה שהוא מסוגל להבין הוא מצווה לחדד את השכל ולהבין הדבר על בוריו כמובא בליקוטי מוהר"ן (סימן ס"ב) ולכל זה זוכים, כאמור, על ידי מצוות ספירת העומר.

יתן ה' יתברך שנזכה להשליך את שכלנו ולהאמין בתורתינו הקדושה ונזכה בחג השבועות להשיג את שכל התורה ולקיימה, אמן.