צידה לדרך

כ״ו בתמוז תשע״ט

נסיעתו של חסיד לאומן, אינה נסיעה סתמית לקברי צדיקים, שמטרתה לפעול ישועות ולזכות לברכות; נסיעתו ספוגה בכיסופים ובגעגועים לקראת פגישתו עם רבו הקדוש! איך עוברים את הנסיעה בשלום? | הרב יעקב נ. אנשין עם מבחר רעיונות שיעזרו לכם לנצל את המירב מהנסיעה והשהות ליד הציון הקדוש | מדריך (רוחני) לנוסע

צידה לדרך לנסיעה לאומן

לפני שנוסעים לאומן, צריך להכין צידה לדרך – איך נוסעים, למה נוסעים, למי נוסעים, מה עושים שם, למה עלינו לצפות וכדומה. בכך ינסה לעסוק המאמר שלפניכם.

 

נסיעתו של חסיד לאומן, אינה נסיעה סתמית לקברי צדיקים, שמטרתה לפעול ישועות ולזכות לברכות. נסיעתו ספוגה בכיסופים ובגעגועים לקראת פגישתו עם רבו הקדוש – רבי נחמן מברסלב!

שהייתו באומן טעונה ומלאה ברצון ובתקווה אינסופית – אולי יזכה לפרש את שיחתו ולשפוך את לבו לפני הבורא יתברך אצל המנהיג הרחמן, ולקבל שפע חדש של עצה ותבונה, כוח וגבורה.

אי לכך, קל להבין, שהאכזבות והקשיים הם מנת חלקם של רבים. כאן טורדים טרדות הדרך את המוח ואת הלב – והכיסופים נשכחים ונעזבים; כאן הפה סתום והלב אטום; כאן נהיה פתאום יבש ומשעמם, ולא יודעים מה לעשות. הרי סוף-סוף מדובר בבשר ודם.

ואכן לשם כך אספנו עבורכם מספר רעיונות – סוג של צידה לדרך, שידיעתם תחסוך לכם בעזרת ה' צער ועוגמת נפש, ותעזור לכם לנצל את המירב מהנסיעה והשהות ליד הציון הקדוש.

חשבנו לקרוא למאמר הזה 'צרות של עשירים', כי אכן, הצרות האלה, צרות של עשירים הם. מי שלא טעם את 'היין ההונגרי' לא יבין את טיבן של 'בעיות' אלו. אך מי שכבר כן טעם, ימצא נחת ב"מזוודה" של צידה לדרך שהכנו לו כאן, בעזרת השם יתברך.

 

טרדת הדרך:

מי מאתנו אוהב את הדרך? אולי כשהיינו ילדים קטנים, נהנינו לראות את הנחיתה ואת ההמראה. אך כיום, כולנו מוותרים על התענוג הזה, לעבור בשדה התעופה המרובה מרעין בישין מכל הסוגים, ולהיטלטל כ-12 שעות מהבית עד לאכסניה באומן.

הנסיעה לא רק שהיא מתישה, אלא גם מעייפת מ'להחזיק ראש' להיכן נוסעים – ולקראת סופה היא כבר מוצצת את לשד הכיסופים והגעגועים שהיו לנו בתחילת הנסיעה… מוכר או לא?

בכן, הא לכם נקודות ספורות, שידיעתן תעזור לכם:

א.     הדרך לרבינו, היא לא רק אמצעי להגיע אליו, אלא גם ערך בפני עצמו. הנסיעה עצמה לצדיק, מתקנת תיקונים נפלאים, ומועילה לנשמת האדם.

לדוגמא: מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך טוב, שיעמוד לצידנו בבוא הזמן. (גם על כל פסיעה שאנו נשרכים בתור הארוך לכיוון הדלפק בקייב…)

ב.     לא רק שהדרך לרבינו היא תיקון בפני עצמו, אלא גם הבלבולים וטרדות המוח שבדרך, יש להם מטרה ותועלת; כשנוסעים לצדיק האמת, ולמענו מוכנים גם לעבור את הדרך על כל בלבוליה – מעלים את כל הבלבולים הללו, ועושים מהם כלים לקבל את אורו של הצדיק (ליתר הבנה בפנימיות העניין, ראה נא ב'ליקוטי הלכות', ברכת הריח ד', יד וטז).

ג.      אם לקראת סוף הדרך אתה מרגיש מותש ומרוקן מכיסופים ומגעגועים – אין זו סיבה להצטער; תופעה זו צפויה, וכבר נכתבה ב'ליקוטי מוהר"ן' (עב) לפני כ-200 שנה. תופתע גם לשמוע את הסיבה: ככל שמתקרבים לצדיק – היצר הרע הקודם מת, ומקבלים יצר הרע גדול יותר.

קבל זאת בהבנה, והשתדל לעשות את שלך: להתגבר בכיסופים חדשים!

 

צידה לדרך: ניצול הזמן באומן:

כל חסיד שוהה באומן כ-7 ימים בממוצע. על פי חשבון שערכנו, ישנן 168 שעות ב-7 יממות. סך הכל: 10.080 דקות. כל דקה ליד הציון הקדוש היא מכרה של זהב נצחי! האוצר פתוח – וכל הרוצה יבוא וייטול.

כמובן, שמהצד השני עומד ודואג היצר לעשוק את הזמן, בשוטטויות, בנשנושים, בשיחות סרק ו…בקריאת המגזין הזה. הלא על כך מקדימים החסידים לנסיעה תפילות רבות: "בידך עיתותי, הצילני מיד אויבי ומרודפי" – 'עזור לי לשמור ולנצל את הזמן היקר'.

הרי לכם כמה תחבולות איך להישמר מהעושק הנוראי:

א.     ראשית כל, אין כמו 'סדר יום', בכדי להציל את הזמן; בלי סדר, הזמן חומק מתחת לאצבעות. השתדל ליישב את דעתך, ולרשום על פתק: מתי אתה קם, מתי אתה אוכל, ומה אתה עושה בשאר הזמן.

אך שים לב! סדר היום בא רק לעזור לך, ולא לשבור אותך כשאתה לא מצליח לעמוד בו. סדר היום אינו ה'בוס' שלך שאמור לנזוף בך כשאתה לא ממלא את הוראותיו, אלא הוא המשרת שלך, שאמור לעזור לך לנצל את הזמן היקר שעומד לרשותך.

ב.     לתועלתך ולהנאתך, שמור על שיעוריך הקבועים בתורה הקדושה: בגמרא, בשולחן ערוך, וכיוצא בהם. מלבד החובה לשמור על השיעורים הקבועים, יש לכך גם תועלת עצומה: לחדש את המוח, ולרענן את החיות דקדושה.

כשאתה פורש לפינה, ומתעמק בדף גמרא, רש"י, תוספות, או בסעיף שולחן ערוך – אתה נותן לנשמתך מנוחה. לפי דברי רבינו, שעת הלימוד היא עבורך שעה, שמחדשת לך את המוחין – וכך תוכל לחזור לעבודת הבורא ביתר שאת וביתר עוז.

שיחה לפני השם:

גולת הכותרת של הנסיעה, היא הזמן בו אנו עומדים לפני רבינו, ומשיחים את לבנו לפני השם. הלא על כך כבר התבטא מוהרנ"ת: "כי כל מגמתי וכל תשוקתי ותקוותי הוא רק להיות על הציון הקדוש הרבה פעמים, אולי אזכה לפרש את שיחתי, לשפוך לבי כמים נוכח פני השם"! (עלים לתרופה, שפ).

הציון של רבינו, הוא לא רק מקום שבאים ומזכירים שמות לרפואה ולהצלחה; הציון של רבינו, הוא המקום שבו עומד התלמיד לפני רבו, ומספר את הכל… כמה הוא רוצה להתקרב להשם יתברך, הרצונות, ההצלחות, האכזבות, הקשיים, והספיקות. ובעצם, מה לא?

אך מי כמו חסיד ותיק יודע, שהדבר מצריך עקשנות רבה. לא תמיד זה הולך חלק. יש מי שדואג להקשיח את לבנו, ולסתום את פינו – ואז למשוך אותנו לפינת העוגות והקפה…

ואכן, בלי עקשנות זה לא הולך. אם הגענו כבר עד לשער השמים, תהיה זאת טיפשות גדולה לוותר בגלל אטימות הלב וחוסר דיבורים. רבינו המשיל זאת פעם, לגיבור שכבש מדינה שלימה, אך בהגיעו לפתח חדרו של המלך – נמנע מלהיכנס מחמת קורי עכביש שחסמו את המעבר…

ביחס לריווח שאותו אנו מרוויחים עם דיבורי התפילה והשיחה, הרי שאטימות הלב וחסרון דיבורים, אינם יותר מ'קורי עכביש' שחוסמים את המעבר לישועה המובטחת!

והרי לכם כמה גרגירים, אשר ידיעתם תעזור להתעקש וללעוג ל'קורי העכביש' שחוסמים את המעבר לישועה:

א.     עיקר הקושי בשפיכת הלב, נובע מהטעות שרק דיבורים הנאמרים מתוך רגש והתלהבות, יש להם כוח לפעול; צריך לזכור ולשנן שוב ושוב, שגם דיבורים יבשים ופשוטים יש להם כוח עצום לפעול, לשנות ולתקן.

אם היינו רואים את השינויים שהדיבורים 'הפשוטים והיבשים' מחוללים – היה לנו הרבה יותר קל, לעמוד זמן רב ולהפציר בתפילה. אם היינו משוכנעים שאפשר לזכות בשנה מתוקה מלאה קדושה ושמחה, גם באמצעות דיבורים יבשים הנאמרים מתוך עקשנות דקדושה – לא היינו מתלוננים על הלב האטום… וכמובן, שגם ההתלהבות לא הייתה מאחרת לבוא.

ב.     באשר לקושי שיש לנו לפעמים לספר בציון רבינו את אשר עובר עלינו – חשוב לזכור שרבינו יודע את כל מה שעובר עלינו, יותר מאתנו. רק בתור אתערותא דלתתא אנו אמורים לספר לפניו את לבנו; וכמו שאמר רבינו: "אני לא יכול לעזור, אלא רק למי שבא לפני ומספר את חסרונו". ולכן, לא צריך להתבלבל מכך שהדעת מבולבלת ואי-אפשר לספר את הכל ולשטוח את הבעיות כדבעי על כל פרטיהם ודקדוקיהם, כי סוף-סוף אין סיפורנו ושיחתנו כי אם השתדלות, ו'אבנים וסיד' וכלים כדי לקבל את תיקונו של הצדיק. ולכן איך שמספרים – זה טוב; העיקר לשים את האצבע על החיסרון, ולספר עליו איך שאפשר.

גם כאן חוזר על עצמו הכלל החשוב: גם דיבורים פשוטים ויבשים, גם סיפורים מבולבלים ומגומגמים – יש להם כח עצום!

ג.      חשוב גם לזכור שאדם הוא לא מלאך, וגם בבית קשה מאוד לעסוק כמה שעות רצופות בהתבודדות ושפיכת לב. לכך יש לנו ברוך ה' ספר תהילים או 'ליקוטי תפילות', שאפשר לבלות בהם בנעימים, לטייל ממזמור למזמור, ולשפוך את הלב במילותיו של נעים זמירות ישראל או של מוהרנ"ת.

זיכרו! רבינו אמר, שיהיו לו שעשועים גדולים ו'חילוץ עצמות' מאמירת מזמור תהילים בכוונה על ציונו.

 

ה'קיבוץ' המגוון:

רציתי לגעת כאן בנקודה רגישה, אך חשובה ביותר לרבים מאיתנו:

משנה לשנה גדל בלי עין הרע מספר האנשים העולים ומתקבצים אל רבינו הקדוש – ואיתם גדל מספר ה'טיפוסים' שזכאים גם הם להגיע לכאן ולזכות בתיקון. ביניהם גם רבים שהאווירה הברסלבית המקורית איננה ידועה להם; בעיניהם – לדוגמא – ערב ראש השנה ומוצאי ראש השנה, דינם שווה לעניין ריקודים ומחולות. בו בזמן, שבאומן של פעם היה ערב ראש השנה זמן שכל כולו תשובה ולב נשבר, וידוי דברים ובכיות (כמובן מתוך שמחה פנימית, אך מאופקת) וריקודים לא מצאו את מקומם אלא רק במוצאי החג.

זאת רק דוגמא אחת מתוך רבות. לאלה שעדיין זוכרים את הטעם הטוב של ה'קיבוץ' החמים והביתי של פעם – הדבר כואב.

אכן הכאב הוא כאב, ומי שיכול לתרום לשינוי המצב – אשריו. אך גם לאלו הכואבים מצאנו נחמה, בדברי מוהרנ"ת, בהם הוא מסביר שגם יעקב אבינו היה סבור כמותם, ובתחילה אמר לבניו: " 'האספו' ואגידה לכם – שסבר שעל ידי האסיפה לבד של בניו הקדושים שכולם צדיקים – על ידי זה יוכל לגלות ולקרב קץ הגאולה. אבל השכינה נסתלקה הימנו, ואז הבין שאי אפשר להביא הגאולה על ידי בחינת 'אסיפה' לבד, דהיינו שיאסוף הצדיקים לבד, כי השם יתברך חושב לבל ידח ממנו נדח, וכל עיכוב הגאולה ואריכת הגלות הוא מחמת ריבוי רחמנותו על כל הרחוקים והנידחים מאד, שצריכין להתמהמה ולחכות עד שישמעו הרחוקים ויבואו ויתווספו על הקיבוץ הקדוש של ישראל.

"וזהו שאמר אח"כ לשון 'קיבוץ': 'הקבצו ושמעו', שאמר: עתה אני מבין שעיקר הגאולה תלויה על ידי בחינת 'הקבצו', דהיינו על ידי שיקבצו הרחוקים מאד הנקראים 'נדחים', בחינת מקבץ נדחי ישראל, בחינת 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו' והנדחים וכו' – על ידי זה דייקא יתגדל ויתרבה הקיבוץ הקדוש בתוספות שכנים הרבה, שהיו מתחילה רחוקים – שעל ידי זה יתרבו הבתים עד אין קץ; שעל ידי זה יכמרו רחמיו יתברך ויחיש לגאלנו"!

ניחמתנו, ר' נתן!

 

חוזרים הביתה (גם אז צריך לצידה לדרך…):

אני מתאר לעצמי, שאם הצלחת באומן לקבל התעוררות הלב, ולשפוך שיחך לפני ה' יתברך כמו שרצית – אתה בוודאי מצפה ומקווה שחייך עומדים להשתנות; מידותיך יתעדנו, שעת הקימה שלך תתחלף אוטומטית מ-8 בבוקר, ל-3 בלילה, התפרצויות הכעס לא יחזרו על עצמן… וכן הלאה. בקיצור, "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס". וכשזה לא קורה – אתה מתאכזב…

אז מה האמת? מה אמור להשתנות כשאנחנו חוזרים מאומן? התעוררנו לתשובה, בכינו גם מעומק הלב; העתרנו ביקשנו והפצרנו. נו, מה הלאה? מה אמור לקרות עכשיו? באיזה צורה הישועה אמורה להגיע?

ובלשון חסידות: באנו לרבי לחפש את אבידותינו הרוחניות: את המוח הטהור, את רגשות הלב הקדושים, את המידות הטובות – שאיבדנו בעוונותינו, וביקשנו לקבל אותם בחזרה. ועתה, באיזה אופן רבינו מחזיר לנו אותם? האם בדרוך רגלינו על מפתן ביתנו אמורים להציף אותנו כל הרגשות הקדושים שאיבדנו, היראה והאהבה, הששון והשמחה?

ובכן, רבי נתן מלמד אותנו שתי ידיעות נחוצות בקשר לקבלת האבידות בחזרה:

א.     את האבידות אין מקבלים בבת-אחת, אלא בהדרגה. גם אם פעלת את הישועה, תקבל אותה במינון שמתאים לך. וזאת, כדי שלא תינזק מ'ריבוי אור'; שלא תגרום לך ההתקרבות לאבד את יציבותך הרוחנית, או לגאווה ולישות. וכך, אם תמשיך את דרכך בסבלנות, תתקדם לאט ובטוח…

ב.     את האבידות מחזיר הצדיק באמצעות תורותיו! כשרבינו רוצה להעניק לך עצה, אור, כוח, לעבודת ה', הוא עושה זאת דרך תורתו. הוא פותח את עיניך ולבך בתורה מתורותיו, בשיחה משיחותיו, בסיפור מסיפוריו – ושם אתה מקבל את אשר איבדת.

לאור שתי ידיעות אלו, נסיק ש:

א.     בחזרתנו מרבינו, אנו חוזרים מלאי אמונה שתפילותינו ליד הציון ושיחותנו לפני רבינו, הגיעו לכתובתן והתקבלו, ואנו חוזרים להיכנס בעבודת ה' מחדש, בהתחדשות נפלאה. גם אם אחרי החזרה מרבינו לא קרה שום שינוי דרסטי, זה לא אומר שלא נושענו, ותפילותינו לא התקבלו; זה רק אומר, שהישועה התחילה, בהדרגה ובמידה – לטובתנו האישית.

ב.     אם ברצוננו למצוא באמת את אבידותינו, נתחדש בעסק תורתו של רבינו, כדי לתת את האפשרות לרבי להחזיר לנו את אבידותינו. אנו קובעים לנו זמן ללמוד את תורתו בשימת לב ובישוב הדעת. קוראים סעיף אחר סעיף ב'ליקוטי עצות', 'אוצר היראה', או כל ספר אחר שקרוב ללבנו ולהבנתנו. משתדלים ליישם את העצות, וללכת בדרך אשר סלל לנו רבינו – וכך מקבלים בחזרה את האבידות.

ג.      היינו אצל רבינו, עכשיו קיבלנו ממנו צידה לדרך! מיותר לציין, שבדרך חזור אנו נשמרים בכל עוז שלא לחזור ולאבד את אשר קיבלנו! שומרים על העיניים כעל בבת העין…

 

אנו מקווים שה'צידה לדרך' הזו תעזור לכם גם בנסיעה לציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב באומן, גם בשהיה שם וגם אחרי חזרתכם משם.

נסיעה טובה!

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support