יום הפורים במשתה היין. האנחות והזעקות בוקעות מעמקו של הלב: "אוי רבונו של עולם קרבני אליך" "אב הרחמן, אני משתוקק אליך בכלות הנפש", "הצילני מתאוות העולם הזה" "קרבני לצדיק האמת" "אבי שבשמים, בלעדיך חיי אינם חיים".

זעקות אלו וכיוצא בהם נשמעו בכל מקום אשר התגודדו כמה משיכורי אנשי שלומנו. אין המדובר כאן דווקא בעובדי ה' מופלגים, המבלים לילותיהם בשדות וימיהם באהלה של תורה, או בבעלי השגות עליונות, אלא באנשים פשוטים, אנשים אשר נסיונות ותאוות הוא לחם חוקם יום יום, אנשים העולים ונופלים עולים ויורדים בעבודת ה', ועדיין לא מצאו את שאהבה נפשם.

אחים יקרים, תמהים ושואלים אנו את עצמנו אחר הפורים: איה, איפה הם כל הרצונות והכיסופים הנוראים אשר פיעמו ובערו בנו בעת משתה היין, להיכן נגוזו ונעלמו כלעומת שבאו?

תמיהה זו עולה בלב כל חסיד ברסלב לא רק אחר פורים, אלא גם אחר כל פעם אשר לבו מתעורר בכיסופים וגעגועים להשם יתברך, אם זה בעת שפיכת הלב בהתבודדות נוכח פני ה', אם בציון הקדוש באומן, אם בליל הסדר או בשאר חג ומועד וכיוצא.

בכל אלו הזמנים, אחר שנתעוררו אצל האדם רגשי קודש של כיסופים וגעגועים לעזוב את כל הבלי העולם הזה, ולהידבק אך ורק בהשם יתברך, תמה האדם ושואל, איה הם אותם הכיסופים ביום המחרת, כשאני קם על צד שמאל, ואין לי שום חשק לא לתורה לא לתפלה לא לעבודת ה' וכל שכן שלא לשבירת המדות והתאוות רעות?

אך זכרו נא אחים יקרים ושימו זאת על לבכם מה שכבר העיד רבנו הקדוש על לבו של כל אחד ואחד מאתנו [בליקוטי מוהר"ן תורה מ"ט] "כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי אי אפשר להתגלות מהמדות, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו". ובל נשכח כי דברי רבנו נכונים שרירים וקימים גם בעת שאין אנו מרגישים זאת, וגם שלא בעת משתה היין ביום הפורים.

אלא מאי "חרפה שברה לבי, היינו החרפות ובזיונות [שהם כל האהבות הרעות שיש לו לאדם, כמבואר שם בפנים] שוברין לבו של אדם" (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ד). כי "כשמתגברים חס ושלום התאוות של העולם הזה שהם רצונות דסטרא אחרא, אזי חס ושלום נפגם הרצון דקדושה, עד שחס ושלום יכול לשכוח לגמרי את הרצון דקדושה עד שישכח מלכסוף ולהשתוקק להשם יתברך" (לקוטי הלכות הל' ערב ה"ג).

אך אל יאוש, אף אם כבר נשקענו באותם הרצונות הנפולים, רצונות דסטרא אחרא, שהם כלל התאוות והאהבות רעות, וחרפה שברה לבנו, כי נשבר הלב לרסיסים מרוב אהבות ותאוות רעות – אין יאוש. ישנה בכל אחד מאתנו נקודה קדושה, ונקודת הצדיק שמה, אשר היא כולה אהבה והשתוקקות להש"י, ואין שום פגם ואהבה רעה מגעת לשם.

כי כשם אשר יש צדיק יסוד עולם, אשר הוא כולו אהבה והשתוקקות להשם יתברך, ואין בו שמץ של אהבה ותאוה להבלי העולם הזה, כי 'עיבד את עורו כעור שלא נשאר בו שמץ ריח רע' [כאשר העיד עליו רבנו הקדוש על עצמו]. כך יש בכל אחד ואחד מאתנו נקודה כזו, הנמשכת מאותו הצדיק אשר הוא שורש נשמות ישראל, ובאותה הנקודה אין שום שמץ אהבה זרה ונפולה, רק כולה אהבה והשתוקקות להשם יתברך.

וכל האהבות רעות אין מוצאים את מקומם אלא בלב, כי שם יש כח בידם לשרות, ולשבור לבו של אדם, ולמשכו להבלי העולם הזה בחבלי אהבת השוא.

(ועתה, כבר נתיישבה התמיהה דלעיל, כי בודאי בעת אשר נתבלבל המדמה על ידי היין דקדושה, [אשר מהמדמה באים כל התאוות רעות כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כ"ה], אזי נתגלית הנקודה הקדושה, נקודת הצדיק, נקודת האהבה וההשתוקקות להש"י, ונופלים ונתבטלים כל שאר האהבות הנפולות, מאחר שחזרה האהבה לשרשה. אך תיכף ומיד אחר ההתפכחות מהיין, אשר המדמה חוזר בכל תקפו אל הלב, ומבלבל אותו באהבותיו ותאוותיו המדומות, מיד נעלמת ונסתרת הנקודה הקדושה, ושוב אין נרגשים אצל האדם כיסופיו להש"י).

אחר כל הדברים האלה, סלולה לנו הדרך, וישרה היא המסילה, לבוא לכיסופים דקדושה בכל עת וזמן, כי תיכף כשנקשר את לבנו המלא בתאוות ואהבות רעות לנקודה הקדושה הזאת, נקודת הצדיק, אשר היא כולה אהבה והשתוקקות להש"י, תיכף ומיד יפלו ויתבטלו כל האהבות הנפולות והרעות כלא היו. כי כשהאהבה חוזרת לשרשה, אין מקום וסיבה לאהבה אחרת.

כי כשנתעורר באדם האהבה וההשתוקקות להש"י, מיד בטלים ונתבטלים ממנו כל שאר האהבות ואינו מרגיש שום אהבה ורצון לשום הבל מהבלי העולם הזה, כידוע.

והיאך מקשרים את הלב לנקודת האהבה הזו? גם בזה כבר הקדים רבנו הקדוש להדריכנו "נמצא שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו כדי שיאיר בחינת נקודה [של האהבה] להואו [שהוא הלב] … וגם צריך כל אחד לדבר עם חבירו, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בו … וכל הנקודות הללו … צריכין לקבל מתחלה מהצדיק [שמדברין עם הצדיק והוגים בספריו, כמבואר למעיין בפנים]".

ומכאן תצא הקריאה אליכם, אחים יקרים, בני א-ל חי, השותים ממימיו הזכים והמחיים של הנחל נובע מקור חכמה!

למה לנו להמתין עד לפורים הבא, להשתוקק אז להש"י, ולהתרפק עליו כבן על אביו, הבה נעשה ונגלה 'כיסופים של פורים' בכל יום ויום. וזאת, על ידי שנקשר את לבנו השבור והמלא ברצונות וכיסופים רעים, לנקודה הקדושה הזאת, לנקודת הצדיק, אשר שם אין שום אהבה והשתוקקות אלא להשם יתברך לבד.

הבה נתחזק להגות בספרי הצדיק אשר שם שורה נקודתו הקדושה שהיא כולה אהבה והשתוקקות להשם יתברך. הבה נדבר כל אחד עם חברו באהבה ואחוה מדיבורי הצדיק ומעצותיו הקדושות. הבה נדבר כל אחד בינו לבין קונו. להתבודד בעקשנות גדולה יום אחר יום לפני השם יתברך, לשפוך לבנו כמים נוכח פניו, ולספר לפניו כל לבנו. עדי נזכה לקשר את לבנו על ידי כל זה לנקודת הצדיק, ואז לא יהיו הכיסופים רק מנת חלק ימי הפורים, אלא דבר יום ביומו …