"אם רק היה נשאר לי מעט ישוב הדעת ושכל להתבונן, הרי הכל היה נראה אחרת. אך מה אעשה שבשעת הנסיון לא הרגשתי כלום, לבי היה כאבן, הכל היה כל כך חשוך"…

טענה זו נשמעת מפי הרבה בני אדם, שמצרים על כך שהחמיצו את השעה שבה התנסו משמים. ולדוגמא: הגיע להם רגע של כעס שבו היו יכולים לכבוש כעסם, הם זכרו קצת שאסור לכעוס, אבל תבערת הזעם הייתה עצומה, והריווח של כבישת הכעס היה אז בעיניהם קטן וזעיר כל כך. או: רגע של עצבות על מה שאירע להם ברוחניות וגשמיות, הם זכרו במעורפל שהעצבות גרועה, אבל מה יעשו ומעלת ההתגברות בשעה זו הייתה כל כך חשוכה. וכך בכל התאוות והמידות: אם רק היה עומד לנגד עיניהם באותה שעה גודל מעלת ההתגברות, ודאי היו לוחמים בעוז, אבל כאשר הכל כל כך יבש ומטומטם מה יעשו ולא יפלו.

* * *

חובתנו לברר לעצמנו את היסוד הזה, שהוא למעשה יסוד שליחותנו בעולם הזה: באנו לעולם הזה כדי להתנסות בנסיונות של קיום רצון ה', וכך לזכות לנועם העליון לנצח נצחים. מהותו של 'נסיון' הוא שלא חשים ולא מרגישים מה ירוויחו אם יתגברו על הנסיון הזה, אם היה הריווח מובן ומורגש הרי לא הייתה מציאות של נסיון כלל.

וכפי שמוהרנ"ת מגלה על הנאמר בפרשתנו בנסיון שהעמיד הקב"ה לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", שמרמז לכולנו לדורות על הנסיון של ההתקרבות ל'כלליות הקדושה', וכה הם דבריו הבוערים: "וזה שפירש רש"י 'ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור', כי זה עיקר הנסיון של האדם מה שאין השם יתברך מראה להאדם מיד בעת הנסיון מה שיזכה אם יעמוד בזה הנסיון והצירוף. כי בוודאי אם כל אדם היה רואה בזה העולם כל מה שיזכה כשישבר תאוותיו ומידותיו הרעים, בוודאי לא היה לו נסיון כלל, כי מי פתי וסכל שישליך נעימות לנצח כזה, אורות נשגבות כאלה, בשביל שטות כזה ברגע קלה כזאת?! אך עיקר הנסיון מחמת שאינו רואה כל זה, על כן צריך התחזקות גדול וכמו שמצינו בכמה צדיקים שאמרו ואני אמרתי לריק יגעתי" (ליקוטי הלכות, שבת ז, עד).

כלומר: אין זה צירוף מקרי שיחד עם הנסיון מגיע חושך כזה שמסיר את כל ההתלהבות והרצון ללחום מתוך שאין רואים שום תועלת וריווח במלחמה זו, אלא זהו עיקר הנסיון! מן השמים נותנים הרגשה של 'לריק יגעתי', מין בזיון ושפלות שממעיטים כמעט לגמרי את ריווח המלחמה ומגדילים את השיקוץ העצמי, שלחוטא ופושע כזה בין כך לא משנה אם יתגבר הפעם או לא.

וכפי שגם כותב במקום אחר: "וכמו ששמעתי מפיו הקדוש שבשעת הנסיון של כל האדם אין האדם בדעתו בשלמות בענין הנסיון, כי אם היה דעתו שלם בזה לא היה לו נסיון כלל, וכל זה הוא ענין שהשם יתברך ניסה את אברהם ולא גילה לו את הארץ מיד כדי שיהיה נבוך ומסופק, ואף על פי כן יחפש ויבקש אחר רצונו, ועל ידי זה דייקא יזכה שהשם יתברך יגלה לו רצונו וירבה שכרו על ידי זה, כי על ידי הבקשה והחיפוש יזכה לעליה גדולה" (ליקוטי הלכות, נפילת אפיים ו, ח).

העדר וחלישות הדעת, המבוכות והספקות, אינם 'צרה על צרה' בעת הנסיון, אלא זוהי נקודת הזכייה וההתעלות וריבוי השכר שגנוז בתוך הנסיון. מי שמצפה לשלמות הדעת בעת נסיון, מצפה למעשה לכך שלא יתנסה כלל…

כאשר הדברים הללו מתבררים היטב, מקבלים כח ללחום ולעמוד בעוז האמונה בעת הנסיון. שכן, כאשר האדם עומד מוכן ומזומן ויודע שבשעת הנסיון עומדים לסלק לו את הכל, ודווקא מתוך יבשות וטמטום מבוכה וספיקות העדר הדעת והעדר לב, שם דווקא היא נקודת ההמלכה והנסיון וההתנשאות – אזי יקל עליו הרבה לרצות להתגבר בדרך אמונה בלי שום הבנה והרגשה, ולזכות לכל המעלות העליונות הגנוזות בכך.

* * *

התורה הקדושה מספרת לנו על אברהם אבינו ונסיונותיו המרים, כדי ללמדנו לאחוז בקשת המלחמה, להתעצם בעמידה בנסיונות ולא להרפות. אברהם אבינו עבר רדיפות איומות "כי אברהם אבינו עליו השלום היה עוסק לגייר גרים והיה עליו מחלוקת עצום כל ימיו, וכשבא לארץ ישראל והיה שם רעב אמרו שהרעב בשבילו, כמובא במדרש שאמרו על אברהם 'בשביל המין הזה שבא אלינו נעשה רעב'" (ליקוטי הלכות, קרחה וכתובת קעקע ג).

וכפי שסיפר רבינו הקדוש לתלמידו רבי יודל ז"ל: "אברהם אבינו היה לו גם כן יסורים גדולים, כי היה גם כן מקרב בני הנעורים להשם יתברך, והיו רצים אחריו כמו שרודפים אחר המשוגע, ונמשכו אחריו קצת בני הנעורים, והיו אביהם ונשותיהם חולקים עליהם, כי אמרו עליהם שיצאו לתרבות רעה ונשתמדו, עד שהיו מרחקים אותם מאד" (חיי מוהר"ן, שצו).

כך שדרכו של אברהם אבינו לא היתה קלה ומאירה כלל, נסיונותיו היו מלווים במרירות וחשכות עצומה, וכפי שחזה בברית בין הבתרים "ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", ומוהרנ"ת מבאר ש"הראהו תוקף הגלות" כי "בשעת שינה ותרדמה, הסתלקות הדעת מתגברין תוקף הגליות, ועכשיו בגלות שאנו צריכין תמיד להתחזק באמונה לבד, מאחר שעדיין לא נתגלה הדעת בשלימות לידע באמת שהכל בהשגחה, על כן צריכים לסלק דעתו ולסמוך על אמונה לבד" (ליקוטי הלכות, נטילת ידים שחרית ב).

הבה נתאזר במידתו של אברהם אבינו ראש למאמינים, נזכור ונכין עמנו לעת נסיון שאין צריך להרגיש אז שום חשיבות ושום הרגשה עליונה במלחמה זו. אדרבה, אפילו אם הכל יהא חשוך, ולא נרגיש שום ערך בהתגברותנו הפעוטה, נתאמץ באמונה פשוטה ונשליך שכלנו ונתחבר לדעת הצדיק שגילה לנו עוצם קדושת העמידה בנסיון, שהיא המנחילה חיים נצחיים וכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא