מעשה בבת מלכה

סיפר רבי נחמן (ספורי מעשיות, מעשה משבעת הקבצנים בסופו):

"פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה, והשתדל בתחבולות לתפשה, עד אשר עלה בידו ותפשה.

פעם אחת חלם לו לאותו המלך, שהיא עמדה עליו והרגה אותו, והקיץ, ונכנס החלום בליבו, וקרא לכל פותרי החלומות, ופתרו כפשוטו: שיתקיים החלום כפשוטו, שהיא תהרוג אותו. ולא יכול המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה: יהרוג אותה – צר לו, ישלחה מעל פניו, זה חרה לו, כי איש אחר יקחנה וזה חרה לו מאד, כי הוא השתדל אחריה כל כך, ועתה תבוא לידי אחר. וגם אם ישלחה ותבוא ליד אחר, עתה בודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו, מאחר שהיא אצל אחר. יחזיקה אצלו, הוא מתיירא מחמת החלום.

ולא ידע המלך מה לעשות לה. בין כך, נתקלקל האהבה שלה אצלו קצת קצת מחמת החלום, ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר. וכן היא, גם היא נתקלקל גם כן האהבה אצלה בכל פעם יותר ויותר, עד שנעשה אצלה שנאה עליו, וברחה מפניו. ושלח המלך אחריה לבקשה, והגידו לו שהיא נמצאת אצל המבצר של מים. כי יש מבצר של מים, ושם הם עשר חומות, זו לפנים מזו, וכולן של מים, וגם הקרקע שהולכין עליה שם בתוך המבצר היא גם כן של מים, וכן יש שם אילנות ופירות, הכל של מים. ויופי המבצר וגודל החדוש של זה המבצר אין צורך לספר, כי בודאי הוא חדוש נפלא מאד. מאחר שהוא מבצר של מים. ולכנוס בתוך זה המבצר אי אפשר, כי יהיה נטבע במים מי שיכנוס בו, מאחר שהוא כולו של מים.

והבת מלכה הנ"ל, כשברחה, באה עד אותו המבצר, והייתה הולכת שם סביב אותו המבצר של מים, והגידו למלך שהיא הולכת שם סביב אותו המבצר, והלך המלך וחילו לתפשה.

כשראתה זאת הבת מלכה, ישבה עצמה שתרוץ לתוך המבצר, כי היא רוצה יותר לטבוע במים משיתפוס אותה המלך ותהיה אצלו, וגם אולי אף על פי כן תנצל ותוכל לכנוס לתוך המבצר של מים. כשראה המלך כן, שהיא בורחת אל המים, אמר: מאחר שהוא כן, על כן ציוה לירות אותה, ואם תמות – תמות. והיו מורים אותה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חיצים שמשוחים בעשרה מיני סמים (כי יש עשרה מיני סמים, שכל אחד גרוע יותר…) והיא ברחה לתוך המבצר. ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים, כי יש שם שערים באלו החומות של מים, והיא עברה ונכנסה לתוך העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאה לפנים, ונפלה שם ונשארה חלשות. ואני (היינו זה שהוא בלא ידיים) רופא אותה. כי מי שאין בידו כל העשרה מיני צדקות אינו יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות, כי יטבע שם במים, והמלך וחילו רדפו אחריה ונטבעו במים, ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות של מים… ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה, כל העשרה מיני חיצים, ואני יודע כל העשרה מיני דפיקין (דופק) על ידי העשר אצבעות, כי בכל אצבע ואצבע מעשר האצבעות יודעין דופק מיוחד מהעשרה מיני נגינה, ועל כן אני רופא אותה… ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד".

וביאר מורנו רבי נתן מעט מסוד מעשה זו (ליקוטי הלכות הלכות תולעים ו' סעיף ב'-י"א): "וסוד מעשה זו נעלם מכל העולמות, אך אף על פי כן יש לנו רשות, לכל אחד ואחד לחפש ולבקש בה איזה רמזים ומה שנוכל למצוא, כאשר הבנתי מדבריו.

הבת מלך – בחינת נשמות ישראל

והענין כי הבת מלך היא בחינת נשמות ישראל. בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" ותפשה מלך – זה יצר הרע, בחינת מלך זקן וכסיל, וראה בחלום שתהרגהו, כי הוא בעצמו רואה ומבין שסוף כל סוף יתגברו נשמות ישראל עליו ויהרגוהו ויעבירוהו מן העולם בבחינת "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וחשב עליה מחשבות רעות מה לעשות לה, ועל ידי זה נתקלקלה האהבה שביניהם וברחה מלפניו, היינו כי היצר הרע, אפילו כשנפש הישראלי כבושה תחתיו (דהיינו כל עוד האדם מורגל בתאוות ומדות רעות) מחמת שרואה שבסוף תתגבר עליו, על ידי זה הוא מתחיל לחשוב מחשבות על הנפש מה לעשות לה, ועל ידי זה נתקלקלה האהבה שביניהם. כי בתחילה היה קצת אהבה והתקשרות בין נפש הישראלי ובין היצר הרע, כי מעוצם גלותה (היינו מרוב התגברות הצרות בגוף ובנפש) שנכבשה בידו, שכחה מעלתה עד שהיה לה קצת אהבה והתחברות עימו, אבל מחמת שהנפש ראתה והבינה שהוא חושב מחשבות עליה ורוצה לכלותה לגמרי, חס ושלום, על ידי זה התחילה להתגבר כנגדו ולחשוב מחשבות כנגדו איך להימלט ממנו ונתקלקלה האהבה וההתחברות שביניהם (דהיינו שהאדם חש בחוסר הטעם והמשמעות שברדיפת התאוות עד שבמידת מה סר חינן בעיניו והוא רוצה להניחן) עד שברחה מפניו. ולקח המלך כל חיילותיו ורדף אחריה, שקיבץ היצר הרע כל חילותיו ורדף אחר נפש הישראלי, כי כשרואה שהנפש רוצה להמלט ממנו ובורחת מלפניו אזי הוא מקבץ כל חיילותיו ורודף אחריה, כי כל מה שהנפש מתגברת כנגדו הוא מתגבר כנגדה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו" (מסכת סוכה נ"ב).

והשיגה אצל המבצר של מים שיש שם עשר חומות של מים, והיא ברחה לתוך המבצר הזה ועברה ונכנסה לתוך כל העשר חומות של מים. מים זה בחינת הדעת והתורה שנקראין מים וכמו שנאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

תורה – "המבצר של מים"

ומבאר שם רבי נתן עוד בהרחבה, שעיקר הישועה וההצלה מכל "חיילות" התאוה והרע שהאדם שקוע ומורגל מהם – הוא רק על ידי "המבצר של מים" דהיינו על ידי שהאדם נכנס אל התורה, כי כמו שהעולם נברא ממים "וכל הדברים שבעולם נבראו מן המים… ועל כן בקדושה כל הטהרות והקדושות הם על ידי המים, על ידי טבילה במים" (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' י"ד). וכשם שהטבילה במים הגשמיים כמו מעיין ומקוה – ממשיכים על האדם רוח טהרה ומרוממים את נפשו, כך גם הכניסה למים "הרוחניים" הם התורה – מרוה את צמאון הנפש למשמעות ולטוהר והעיסוק בה מרומם את האדם ואת נפשו לעולמות אחרים.

ב"מבצר המים" של התורה, מבאר רבי נתן, ישנן עשרה חומות, דהיינו שבחכמת התורה העמוקה מיני ים, חכמתו הרוחנית והאין סופית של בורא עולם, אי אפשר להכנס אלא על ידי חומות, דהיינו גבולות ומחיצות, שיבין ויכיר מוגבלות שכלו ויכולתו, וישמור על עצמו מפני טעויות ושגיאות בהבנת התורה שזה אפשרי רק על ידי "חומות" האמונה, שמאמין בתורה ובנותנה, ויודע דרכי הלמוד האמיתיים שבה וכמו שכותב רבי נתן שם "ומי שהוא בכלל קבלת התורה, שיודע מעצמו או קיבל מרבותיו דרכי השערים של אלו החומות של מים שהם דרכי התורה, הוא יכול לכנוס בהם, לכל העשר חומות לפני ולפנים, אבל מי שאינו יודע דרכי התורה ונכנס לתוך ים החכמה והדעת בלא התורה, הוא נטבע ושוקע שם עדי אובד".

אמנם חיציו של המלך הרשע, הלא הם הכפירות הבלבולים, הדמיונות והטעויות בהם מטעה היצר הרע את הבריות, הגיעו גם למבצר המים עצמו, וחדרו גם לגופה של בת המלך, "וזה בחינת עוצם ההתגברות וההתגרות שהוא מתגרה ביותר בתלמידי חכמים העוסקים בתורה, שעליהם מתגברים המצולות ים ביותר כידוע".

"ולא היה אפשר לבת המלך לסבול צער כאב החיצים שנמשחו בארסיים רעים ומרים מאד מאד, בפרט זמן רב כזה. אך ה' יתברך הקדים לה רפואה למכה מה שעזר לה לברוח לתוך העשר חומות של מים שהם התורה, כי התורה היא עיקר החיים והרפואה, כי "תורת ה' תמימה משיבת נפש" מדרכי מיתה לדרכי חיים, כי כנסת ישראל שברחה לתוך מימי התורה, על ידי זה יש לה כח לסבול עול מרירות הגלות שהוא בחינת מרירות החיצים, ואם לא הייתה בורחת לתוך התורה לא היה לה כח לסבול כלל, אבל על ידי התורה, אף על פי שהגיעו אליה החיצים גם לשם, אף על פי כן לעת עתה יש לה כח לסבול על כל פנים על ידי כח התורה שהוא עיקר החיות, בחינת "כי היא חייך", וה' יתברך נותן ליעף כח ונותן לה כח לסבול מרירות החיצים על ידי כח התורה, עד שסוף כל סוף יבוא הרופא האמת, שהוא זה שיש לו כח בידיו וירפא אותה בשלמות, וזה בחינת שירת הים שנמשך בחינת העשרה מיני נגינה".

עשרה מיני נגינה

גבור הסיפור, דהיינו הקבצן בלא ידיים – מרפא את בת המלכה מארס החיצים, והוא עושה זאת, כדבריו, על ידי "עשרה מיני נגינה".

אותם חיצים מרים של דמיון, בלבול וכפירה, הנעוצים בלב כל אחד ואחד מישראל, ומהם אנו צריכים להטהר, מקורם, למעשה, בעוונותינו.

לחזור בתשובה, אם כן, פרושו לעקור ולהוציא מנשמותינו את השפעתם הרעה של החטאים ואת רשומם המר בנפשנו.

ענין זה, אף שבודאי הוא נעשה בכל פעם שהאדם מתחרט על חטאיו וחפץ בתשובה, נעשה במיוחד בעשרת ימי תשובה, וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' סעיף י"ג): "כי זה עיקר התשובה, להוציא כל הפגמים שהם בחינת החיצים שנזרקו לבחינת כנסת ישראל, שהוא בחינת הבת מלכה, ועל כן הם עשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כפור, כנגד עשרה מיני חיצים שצריכים להוציאם על ידי התשובה".

עשרת הימים הראשונים של השנה, ה"בראשית" וה"ראש" שלה – מסוגלים במיוחד, אם כן, לתקון "שורשי" זה, וכשם שבנפש פועלים עשרת הספירות, ואחיזת הרע ומרירותו – בכולן, כך צריך גם עתה, יום אחר יום, לשוב ולעקור את הרע ורשומו מן הנפש.

והנה אף שימים אלו מוכנים ומסוגלים לתשובה, אין די ברצוננו להתקן ולשוב, וכמאמר חז"ל "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים" (מסכת ברכות ה', נדרים ז'), רק שיש רופא גדול, שהוא בחינת כל צדיקי הדורות, שבכוחו לרפא את מומי נפשנו ולהביא ארוכה למכתנו.

אותם צדיקים, יחידי סגולה, שנשמת משה רבינו בעצמו מתגלה בהם, הם אלו שבכוחם להדריכנו בדרך התשובה, וכמו שכותב רבי נתן בענין משה (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' סעיף ג'): "ועל כן נשלך משה אל המים, ונקרא משה "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' י') כי סוד זה – להכנס לתוך כל העשר חומות של מים, אין מי שיודע כי אם משיח שהוא בחינת משה, שהוא הגואל צדק הראשון והוא יהיה הגואל צדק האחרון, כי מה שהיה הוא שיהיה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ועל כן תיכף כשנולד הושלך לתוך המים, להורות, כי הוא יודע להתקיים במים, כי יודע כל העשרה חומות של מים ויודע לכנוס בהם ולרפאות את הבת מלך שעל ידי זה כל הגאולות".

מהי שיטתו של הרופא בלא ידים?

כיצד הוא מוציא את החיצים ומרפא את השפעתם הקטלנית?

כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות ראש השנה ב' סעיף א'): "ועיקר רפואתו על ידי השמחה שמכניס בכל אחד בכל מקום שהוא"!

מדהים! אדם חולה, מוכה, פצוע אנושות, מוטל כמעט חסר רוח חיים ותקוה, ומהי רפואתו? שמחה.

וכאן נוגע רבי נחמן, המנחם הגדול, בשטתו המופלאה והמקורית לרפואת הנפש.

המחשבה ה"קלאסית" אודות תשובה מעוררת מיד מחשבות נוגות על עומק החטא ועונשו, על חומרת השפעתו על הנפש ועל העולמות כולם.

אכן, נכונים הדברים, אולם למרבית היגון דווקא בדברי אמת אלו אוהב "להתלבש" היצר הרע בעצמו, כדי לשבור את רוחנו.

בתחילה – מפתה ומחטיא, ולבסוף – מלקה ומוכיח.

שכן אם אדם מתבונן רק ברע שעשה, רק בשגיאותיו הטרגיות והשלכותיהן – מוביל אותו הדבר, בסופו של דבר, רק למקום אחד – יאוש, אבדן תקוה, וממילא שוב "ובגדול" לזרועותיו של היצר הרע, שכן הוא אומר בנפשו, אם אין תקוה להיות טוב ולהחלץ מצפורני הרע, לפחות אתמסר לרע ואהנה ממנו, ממילא הרי כבר לא יצא ממני שום דבר טוב…

כך, באמצעות העצבות על החטא והיאוש מעצמו, מובל האדם, בלא יודעין ומבלי משים, עמוק יותר אל לועו של הרע, וארס חיציו של המלך האכזר מתפשט בנפשו ביתר שאת וביתר מהירות.

מנגד לערמה אכזרית זו עומדים צדיקי האמת ומכריזים:

בכל אדם, בכל מצב – יש ומוכרח להיות טוב! ומוכרחים לחפש אותו, למצאו ולשמוח בו.

בקורת עצמית נוקבת וממושכת מידי, אף שהיא "מתלבשת" במידת האמת, כאילו בשם האמת הצרופה היא באה, אינה אלא מעושי דברו ושליחיו של השקר.

ובפרט היום, אם נתבונן בהשקפת העולם הרווחת – ככל שיצליף האדם בשבט פיו ביתר חדות, בעצמו, בזולתו ובסובב אותו – יחשב לאמיתי יותר, ל"כנה".

אמנם "אמת" חד צדדית ומסולפת זו, מובילה, גם את המצליף וגם את קרבנותיו – ליאוש, לאזלת יד, לציניות ולחוסר אמונה "כרוני" בעולם טוב ומתוקן יותר ונמצא שכרה בהפסדה!

(למרבית הצער, חדרה השקפה פסולה זו גם ל"מבצר של מים", וגם בעולם התורה רבים השוגים לחשוב את ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת למעלה, ואינם מתבוננים לראות בתוצאותיה הרסניות, אבדן תקוה וחולשת הנפש).

מנגד – בא "משה", בא "הרופא בלא ידיים", באים רבי נחמן וצדיקי הדורות ומלמדים אותנו שהדרך לתשובה עוברת בהכרח דרך שמחה.

אם יתבונן האדם, באיזה מצב ומעמד שלא יהיה, בטוב שיש בו, בטוב שעשה, ברצונותיו הטובים – אזי בוודאי יתעודד, יאמין בכוחו לתקן את עצמו, ויראה פתח תקוה לשנוי ושפור בחייו. שכן אם יש בו טוב ועשה טוב – אזי הינו טוב באמת, והרע אך טפל ומיותר לו. ארסו – אינו מתפשט עוד, וחיציו – נשלפים מן הנפש.

"עשרה מיני נגינה" אלו, הלא הם דרכי הצדיקים לעודד, לנחם, לרפא ולחזק את נפשותינו, הם, והם לבדם, רפואת נפשנו, וזוהי, כדברי רבי נחמן (תורה רפ"ב ליקוטי מוהר"ן) הדרך הבטוחה והאמיתית ביותר – לתשובה.

תשובה שממנה יעלה נגון, תשובה שמתוכה תתגלה הנפש, בת המלך, במלוא יפעתה וזוהרה, ושכרון המלך האכזר וחיילותיו יהפוך נמוג בערפילי העבר, שכוח, חסר כח והשפעה, באשר שאיומו הגדול ביותר – העצבות והיאוש – כבר סרו!

וכך כותב בענין זה רבי נתן: "כי מי שיש לו מח כל שהוא, ויש לו אמונה שלמה בה' ובתורתו הקדושה, יכול להתנוצץ לו מרחוק גודל מעלת יקרת קדושת כל מצוה ומצוה שאנו זוכין לקיים בכל יום, אפילו הפחות שבפחותים… ועיקר הכל – שאנו זוכין להאמין בה' אלוקים אמת, יחיד קדמון, בורא כל עולמים, אחד יחיד ומיוחד, לעילא מן כולא ולית לעילא מיניה (למעלה מן הכל ואין למעלה ממנו), ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ומי שזוכה להרגיל עצמו ולשמוח בשמחה הזאת (של הטוב שיש בו על כל פנים) בוודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו"!

[פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי]