כל חודש מחודשי השנה משויך לאחד משבטי ישראל. חודש אדר משויך לשבטו של יוסף הצדיק ובהיותו שכזה הוא הופך להיות מסוגל ביותר שתרד בו ברכה כפולה מן השמיים עבור עם ישראל, כמו שאומרת התורה על יוסף הצדיק (בבראשית) "אני נתתי לו שכם אחד על אחיך" ורש"י מבאר: נחלה יתירה על יתר אחיו.

עוד דבר נפלא קורה בחודש אדר א' המעובר בתוך השנה – מאיר בו "סוד העיבור". סוד העיבור הוא סוד שנתן הקב"ה רק לעם ישראל. ברמת הפשט, הכוונה בסוד העיבור קשורה להיותו סוד המחבר במניין הימים את החמה והלבנה [כדי לחבר בין החמה ללבנה שיסיימו שניהם ביחד שנה של 365 ימים יש להוסיף מידי שנתיים עוד חודש אחד ללבנה כי באופן קבוע היא מחסירה ימים בכל חודש ונשרכת אחר החמה במניין ימיה]; אך ברמת הסוד, רומז "סוד העיבור" לדברים עליונים בעבודת השם.

בעוד שמשמעותה הרוחנית של החמה קשורה לבהירות המחשבה ולידיעה – בבחינת אור השכל המאיר… משמעותה של הלבנה היא הפוכה – משמעותה חוסר בהירות מחשבתית חוסר ידיעה וחשיכה.

משמעותן הפנימית השונה לחלוטין של החמה והלבנה, אמורה לכאורה להבדיל ביניהן ולשייכן ל"טוב" ו "לא טוב" על פי שכלנו הפשוט. וכי מי אוהב להיות "לא יודע" ושרוי בחשיכה? ומי לא אוהב את בהירות השכל והמחשבה, שהרעיונות יקלחו ממנו כנביעה מתגברת ושהחיים יראו לו כקלים ומובנים? מה מתוק מזה? אך בכל זאת הקב"ה רואה ב"עיניו השמימיות" את פני הדברים אחרת וחז"ל מספרים לנו כי בתחילת בריאתן של המאורות הגדולים בורא הקב"ה את החמה והלבנה דווקא כשוות ערך לחלוטין וקורא להן "שני המאורות הגדולים". שניהם גדולים וחשובים ובערך שווה. הידיעה והבהירות שווה בערכה בעיני הבורא בדיוק כמו חוסר הידיעה וחוסר הבהירות.

הכיצד? איך יכול חסרון הידיעה להיות שווה בערכו לידיעה ולבהירות? והרי ברור לחלוטין לכל אחד מאיתנו שנעדיף לדעת להיכן אנו צועדים בחיינו ושהדרך תאיר לנו באור נגוהות על פני חוסר הוודאות, הבלבול, החשיכה וחסרון הבהירות. אם כן מה הוא אותו "חוט מחבר" ההופך את ההפכים לאחד, ומשים את האור והחושך כשווים בעיני הבורא?

התשובה היא – אמונה, דבקות וביטול להשם! הידיעה הפנימית שכשם שהידיעה, הבהירות וההצלחה ניתנים רק מן השמיים כמתנת חינם כך גם באותו אופן בדיוק חיסרון הידיעה וטשטוש השביל המוביל אל האור ניתנים גם הם משמיים כמתנה. ויותר מכך – אומר רבי נתן זי"ע שדווקא חסרון הידיעה הוא זה שמוביל לידיעה חדשה וגבוהה יותר מזו שהייתה לנו אי פעם. בסוד "יתרון האור מן החושך" דווקא!

רבי נתן אומר (הלכות נפילת אפיים ד') "יש חושך שהוא גבוה יותר מכל האורות" וכוונתו היא שאם רק נדע להמתין בסבלנות ובאמונה דווקא בתוך מקום ה"חושך", כמו תינוק שנמצא בתוך חשכת רחם אימו ועדיין לא יוצא מהכוח אל הפועל, ולא ננסה "להילחם" בתקופת העיבור ולצאת בכוח אל האור, או אז נזכה בזמן הנכון לצאת החוצה מן החשיכה ולגלות אור גבוה יותר מכל אור שהשגנו עד עתה בימינו המוארים ביותר עלי אדמות. ובמה תלוי הכל? ב"סוד העיבור", בסוד הטמון באמונה המאפשרת לנו להישאר בנמיכות קומה ובחשיכה עד אשר יבקע האור עבורנו. אך אם נלחם וננסה לפתוח את הדרך בכוח, לא רק שנישאר בחשיכה אלא אף נפסיד את האור החדש, הגבוה יותר מכל אשר ידענו אי פעם, אשר היה מוכן וממתין עבורנו לקבלו בעיתו בזמנו…

אך הלבנה קטרגה. לא הייתה לה סבלנות. היא רצתה "לדעת" גם כן, כמו החמה, מיד ועכשיו. היא לא השכילה להבין את ערכה כלבנה ואת תפקידה החשוב, ועל כן כדי שתזכה להבין וללמוד אמר לה הקב"ה "לכי מעטי את עצמך", כדי שמתוך המיעוט, הגלות, הניסיונות, החשיכה תלמדי להכיר את ערכך ואת ערך תפקידך – בבחינת יתרון האור מן החושך דווקא.

לא קל הוא הניסיון, ואפילו אדם הראשון בעצמו פספס את הנקודה בנסותו להבין את משמעות הטוב והרע טרם זמנו ואכל מעץ הדעת טוב ורע. לו היה ממתין עוד מעט זמן היה יכול לאכול את "פרי הידיעה של טוב ורע בעולם" מתוך היתר, והיה מתעלה ומעלה את כל העולמות איתו. אך הוא לא המתין, כי הניסיון של לעבוד את הקב"ה מתוך חשיכה וחוסר בהירות וידיעה הוא גדול מגדול…

ובכל זאת בכל פעם שאנו משכילים להיכנע לבורא ולרצונו, ולהמתין בתוך האפילה המטשטשת מתוך אמונה שלמה שדווקא מתוכה תגיע הפתיחה החדשה, שהיא נשגבת מכל אשר ידענו עד עתה, או אז אנו זוכים להאיר את עולמנו האישי ואת העולם כולו, ולהביא אור של חיים אל העולם ולהחיותו עוד טיפ טיפה מתוך המיתה שנמשכה עליו אחר חטא אכילת פרי עף הדעת טרם זמנו…

יהי רצון שנזכה ל"סוד העיבור" מתוך הכנעה שלמה ואמונה שמשברת את כל המסכים כולם….