אלימלך וקסלר, חי בין השנים תר"ג-תרע"ט, הוא אימץ לעצמו את השם הספרותי "איש נעמי" ותחתיו כתב ספרים ומאמרים.

בהיותו בן 11 מת עליו אביו, ואמו מסרתו לידי דודו, אחי אביו, שהתגורר בעיר אומן, ושם התגורר וקסלר עד הגיעו לגיל 23, זאת אומרת: בערך בין השנים תרי"ג-תרכ"ו.

זכרונותיו של וקסלר התפרסמו בשנת תרפ"ב במאסף "רשומות" בשני חלקים, ובחלק השני, פרק על זכרונותיו מחסידי ברסלב באומן – ואותו אנו מביאים כאן.

הטקסט מוגש כפי שהוא במקור (כולל ההדגשות והניקוד, מלבד שינוים קלים מכתיב חסר שהיה נהוג אז לכתיב מלא המקובל היום, במקומות בהם חששנו שבלא השינוי הטקסט לא יובן), בהערות השוליים הוספנו הרחבות, השוואות והבהרות במקומות בהם הם נדרשו לדעתינו.

מתהום הנשיה

איש נעמי

חֲסִידֵי בְּרַסְלַב

מודעת זאת, כי ר' נחמן מברסלב נסע לארץ ישראל ובשובו מדרכו[1] זה קם עליו הצדיק, הנקרא "דער שפאלער זיידע"[2], ויקרא אחריו מלא; הוא כנס את יתר הצדיקים, אשר היו בימים ההם, ויאספו אספה אל בית הרב בברדיטשוב, ר' לוי יצחק, ומשם יצא משפט רבי נחמן לשבט[3], ויבדילו אותו לרעה מקהל הצדיקים ולא הועילה לו גם תפארת אבותיו הקדושים ביום עברה.

מה זה ועל מה זה? מה העול אשר מצאו בו? איש מבני עירי לא ידע עד מה. פתאים אחדים המאמינים לכל דבר אמרו ומצאו עונו לשנוא: "בדרכו זרק אבן למרקוליס"… וטופלי שקר לא השיבו אל ליבם לשאול את נפשם: מי הוא העד אשר ראה בעיניו את המעשה הזה? ר' נחמן ראה כי צר לו לשבת בעיר ברסלב, הקרובה אל העיר שפולה, מקום משכן שונאו בנפש, ויעתק אהלו לעיר אומן[4]. חסידיו יספרו, כי אמר: "פה אשב, כי נשמות הרוגי גונטה הקדושים תקראנה אלי לתת לי אחוזת קבר עמהם"[5]. ובאומן ישב כמעט בדד באהלו, כי אנשי העיר דבקו בקדושים מיריביו, ורק אוהביו מלפנים, היושבים סביבות ברסלב, בקרוהו לעתים רחוקות ויכלכלוהו די מחסורו[6].

לא ארכו לו הימים באומן, כי מת בדמי ימיו ויקבר בשדה הקברות, אשר חללי גאנטא קבורים שם. וגם אחרי מותו ומות ראש יריביו, הזקן משפולה[7], לא שקטה המלחמה הקשה[8]. נפלא מאוד ר' נחמן מכל בני גילו, רבים צדיקים לקחו נפשות בחיים חיותם, גם יעריצו שמם לדור דורים, אך אגודתם אשר יסדו על ארץ בחייהם תתפרד מהרה במותם, כי איש איש יבחר לו צדיק חי, הטוב לו מן המת, לבקש תורה ועצה מפיו. לא כן עדת חסידי רבי נחמן. הוא לא השאיר אחריו נין ונכד בעמו[9], גם לא בחרו למו חסידיו ראש אחר מקרבם, כי אם קברו היה להם לראש פינה. הוא יקבצם כעמיר גורנה ויתלכדו ולא יתפרדו. זה יותר ממאה שנה ינוח ר' נחמן על משכבו באומן וחסידיו ינהרו המונים המונים מדי שנה בשנה סמוך לראש השנה אל קברו, שם ישפכו שיחם בעשרה הלולים[10] אשר בחר לו מספר תהלים, ויאמינו, כי רבם המת יהיה להם למליץ בינם ובין אלהים, כי כן צוה לפני מותו: "ווער עס ועט קומען אויף מיין קבר און זאגען די צעהן קאפיטלעך תהלים, וועל איך זיך לייגן אין דער ליינג און אין דער ברייט, און וועל איהם ביי די פאות ארויסשלעפען פון דעם גיהנום [- כל איש אשר יבוא לקברי ויאמר את עשר פרשיות תהלים האלה, אחגור את כל כוחי, לאורך ולרוחב ובפאותיו אעלהו מן הגיהנום][11].

מודעת זאת, כי לר' נחמן היה בחייו חסיד נאמן, אשר התענה בכל אשר התענה הוא. איש אשר שאר רוח לו, וגם לשון למודים ניתן לו, ושמו ר' נתן. הוא סדר ספרי רבו ויביא אותם לדפוס, וגם הוא חיבר ספרים ותפילות. אחרי מות רבו היה הוא רוח החיה בקהל חסידיו, הלך מעיר אל עיר ויחזק ידי הדבקים בר' נחמן ויתחזק. לו קם לשטן הרב מסברן וירדוף את הברסלבים באף ובחמה עזה, והוא אסר איסר על נפש המאמינים בו, לבלתי התחתן בהם ולדכא אותם בכל אשר תמצא ידם, גם אמר, כי שחיטתם שחיטת נבלה, והמשטמה יקדה עד שאול. אך כאשר עִנו את הברסלבים כן רבו ויפרצו, כי אב לבנים הודיע יקר תפארת רבו המת, כי הוא מאוד נעלה על כל הצדיקים החיים עדנה.

הברסלבים בנו להם באומן בית תפילה לבדם. כל השנה היה הבית הזה נעזב ושמם, לא יכול איש מבני אומן לבוא שמה, כי תעובה הוא להם. בימי לא היה עוד ר' נתן חי, רק איש זקן, אשר נקרא "נפתלי" – לא ר' נפתלי – היה עצור בבית אלהים זה. כמעט היה שם סגור כמצורע[12], אך יצא החוצה התקלסו בו נערים ויקראו אחריו מלא: "כלב ברסלבי!" ויעפרו עפר לעומתו. רק בימי ראש השנה היה הבית הזה מלא מבאי מועד מערים אחרות – וגם המה לא נקו מכלמות וחרפות. תושבי אומן היו מסבים בהמון את בית התפלה, וגם אני בתוכם, וזה דרכנו לסקול באבנים ולשבור חלונות, כדת החוליגאנים, לכל חוקותם, כי כן למדו אותנו מורינו והורינו, על פי מצוות הרב מסברן, אשר משל ממשל רב בעירנו, ואחרי דברו לא שינינו…

במות ר' נפתלי[13] וישאוהו על יד הקלויז, אשר אנכי ורעי הצעירים למדנו שם. לא יצאנו ללכת אחרי מיטתו כדת, ונהפוך הוא, כי עמדנו תחתנו על יד החלונות ונמלא פינו שחוק על משבתו[14]. כה גדלו השנאה והמשטמה, אשר נטעו בלבנו מאשרים מתעים. – להברסלבים שמו עלילות דברים, אשר לא היו ולא נבראו, אחיהם מנדיהם הוציאו דיבתם רעה, כי בתפילתם, תפילת שמונה עשרה, יוסיפו לאמור: אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב ואלהי נחמן! הלא נקל מאוד היה לראות ולהראות כי שקר ענו בם, – לבוא אל בית תפילתם ולשמוע מה בפיהם. אך איש ממנו לא חפץ בהצדקם, ובחפזנו הטינו אזננו ולבנו לטופלי שקר, למען מצוא עוונם לשנוא.

מקץ שנים רבות, כאשר נהפכתי לאיש אחר וכבר גרתי באודיסה, אמרו לי כי בן ר' נפתלי, סוחר נכבד וירא אלקים, חסיד ברסלבי בכל דרכיו[15], עובר דרך אודיסה לארץ ישראל. ואני ידעתיו מאז, כי ראיתי פניו, בהיותי עוד נער, באומן, וכמה פעמים קלעתי בו אבן, כופר נפש רבו אשר "זרק אבן למרקוליס". באתי אליו והגדתי לו את כל אשר עשיתי לו ולאביו וליתר חביריו, כי הכה לבי אותי על עשותי נבלה בימי נעורי, ואבקש מאיתו, כי יסלח לחטאתי. ויען ויאמר לי: יען כי עשית זאת בתם לבך, כי מאשריך התעוך בתוהו לא דרך, הם ישאו עונך, ואתה נקי.

זכרונות נוספים מהתקופה או קודם לה, אפשר לקרוא:

– "גן עדן התחתון וגן עדן העליון" – מרדכי ספקטור

– "ליל זכור ברית אצל חסידי ברסלב" – זלמן קוטלר

– "אומן העיר – זכרונות" – דוד אטינגר

הערות:

[1] טענה זו היתה נפוצה בזמנו לכאורה, לפחות לפי מה שניתן להבין מהוספת רבי נחמן מטשעהרין בחיי מוהר"ן קי״ד: "אמר המעתיק: יסכר פי דוברי שקר האומרים שתיכף אחר שבא רבינו ז״ל מארץ ישראל התחיל הזקן הנ״ל לחלוק עליו ואמר מה שאמר וכו', תאלמנה שפתי שקר הרוצים להכחיש את הידוע, כי אדרבה, כשחזר רבינו ז״ל מארץ ישראל היה בבית הזקן הנ״ל וקיבלו בכבוד גדול וכו', וכידוע שגם אחר כך היתה אהבה גדולה ביניהם כמקודם, ונהג הזקן בו כבוד גדול ביותר, עד שנכנס רבינו ז"ל לזלאטיפאליע וכו', וזה היה כמו שנה ומחצה אחר שחזר רבינו ז״ל מארץ ישראל לביתו". וראה גם הערה 4.

[2] "הסבא משפולי".

[3] הדעה אותה כותב כאן וקסלר, כנראה הדעה המקובלת באומן של זמנו, אינה תואמת את הידוע לנו (והמקובל גם אצל חסידי חב"ד) ראה חיי מוהר"ן קכ"ב: "ונתוועדו שם כמה וכמה גדולים וכו', ונתוועדו כולם שם לנדות ולהחרים את הזקן הנ״ל על שמבזה תלמיד חכם אמיתי, היינו את רבינו הקדוש ז״ל, וכבר נגמר הדבר ביניהם בהסכמת כולם ורצו לעשות כן, אבל איש אחד בבארדיטשוב בילבל את הדבר, והלך ודיבר על לב הרב הגאון הקדוש אב בית דין דבארדיטשוב ואמר שאין נאה שיעשו זה הדבר בעירו, ומחמת זה נתבלבל הדבר. ורבינו ז״ל היה אז אצל הרב הקדוש דבארדיטשוב, וקיבלו ככבוד גדול מאוד ובאהבה רבה ובחיבה גדולה; כי הרב דבארדיטשוב החזיק ידו עם רבינו ז״ל מתחילה ועד סוף, אבל הדבר הנ״ל, היינו החרם, לא רצה שיהיה נעשה בעירו, מחמת שנמצאו אנשים שדיברו על ליבו כנ״ל, ומחמת זה נתבלבל הדבר". ראה שיח שרפי קודש החדש, א,תקע"ג, "בית רבי" עמ' ס"ו.

[4] כאמור בהערה 1, המחלוקת החלה כשנה וחצי לאחר חזרת רביה"ק לא"י, כאשר עבר להתגורר בזלאטיפולי. לברסלב עבר רבי נחמן רק שנתיים לאחר מכן, בחודש אלול תקס"ב (חיי מוהר"ן קט"ו). ובעוד בזלטיפולי סבל רביה"ק "תרתי גיהנום, כי משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש ואני סבלתי יסורים כאן שתי שנים" (חיי מוהר"ן שם), הרי שבברסלב, אליה נכנס בהשתדלות דודו הרבי ר' ברוך ממז'בוז', קיבלוהו בכבוד. ראה שיח שרפי קודש החדש, א,סו, וכל הפרק העוסק במחלוקת על רבינו.

[5] זאת – "פה טוב מאד להטמן; כי כאן מונחים קדושים כה רבים, שכל כך קדשו את שמו יתברך!" – אמר רביה"ק כאשר עבר באומן בדרכו מזלטיפולי לברסלב, כאשר נכנס לגור בברסלב, היה זה קרוב לשמונה שנים לפני שעבר להתגורר באומן, אליה נכנס בה' אייר תק"ע. במשך השנים שלאחר מכן חזר על כך רבי נחמן "כמה פעמים" (חיי מוהר"ן רי"ז).

[6] באומן היו לרבי נחמן אוהדים רבים בחייו וגם לאחר הסתלקותו, עד לפרוץ המחלוקת הגדולה מצד הרב מסוורן בשנת תקצ"ה; מבט קצר ברשימת תלמידי רבי נחמן, שהיו נוסעים אליו בקביעות בחייו, יראה כי נסעו אליו לא רק "היושבים בסביבות ברסלב".

[7] ו תשרי תקע"ב, כשנה לאחר הסתלקות רביה"ק.

[8] כאמור, עד לשנת תקצ"ה לא היתה מחלוקת רצינית על רביה"ק וההולכים בדרכו, מלבד שיירי מחלוקת הסבא משפולי. בשנת תקצ"ה התעוררה המחלוקת הגדולה ע"י הרב מסוורן, שנמשכה במלוא עוזה עד לשנת תקצ"ט לערך. גל שלישי, וחמור עוד יותר, של מחלוקת החל בתקופה מאוחרת יותר, ע"י האדמו"ר רבי דוד מטולנא, וגל זה הסתיים רק עם ירידת קרנן של החצרות החסידיות והתגברות ההשכלה והלאומיות בשלהי המאה ה-19, כאשר "כבר לא נותר מי שיחלוק" (מרדכי ספקטור, מיין לעבען)

[9] כוונתו היא שרביה"ק לא השאיר אחריו ממשיך רשמי. "נין ונכד" היו לרביה"ק עוד בחייו, מבנותיו.

[10] פרקי תהלים – ה"תיקון הכללי".

[11] הציטוט המדויק: כְּשֶׁיָּבוֹאוּ עַל קִבְרִי וְיִתְּנוּ פְּרוּטָה לִצְדָקָה בַּעֲבוּרִי [רְצוֹנוֹ לוֹמַר בַּעֲבוּר הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה כַּנָּהוּג] וְיאמְרוּ אֵלּוּ הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים הַנִּרְשָׁמִים אֶצְלֵנוּ בִּשְׁבִיל תִּקּוּן לְמִקְרֵה לַיְלָה רַחֲמָנָא לִצְלַן אָז יַנִּיחַ רַבֵּנוּ עַצְמוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרוֹחַב, וּבְוַדַּאי יוֹשִׁיעַ לְזֶה הָאָדָם, וְאָמַר שֶׁבְּהַפֵּאוֹת יוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַגֵּיהִנּוֹם אֲפִילּוּ אִם יִהְיֶה אוֹתוֹ הָאָדָם אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֲפִילּוּ אִם עָבַר מַה שֶּׁעָבַר. רַק מֵעַתָּה יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁלּא יָשׁוּב לְאִוַּלְתּוֹ חַס וְשָׁלוֹם. (חיי מוהר"ן רכ"ה)

[12] "אחרי שבנה מוהרנ״ת את הקלויז באומאן [בשנת תקצ"ב], עקר רבי נפתלי דירתו מנעמרוב לדור באומאן, ומלבדו כמעט ולא היו מאנשי שלומנו הדרים באומאן, ועל כן היה הקלויז סגור בזמנו בכל ימות השנה, מלבד בראש השנה, שאז פתחו את הקלויז. אחר כך כשהתקבצו כבר מעט אנשים ועברו להתגורר באומאן, פתחו עבורם בשאר ימות השנה חדר קטן על יד הקלויז, הנקרא ׳קלייזל׳, ודבר זה נמשך אף בזמנו של רבי נחמן טולטשינער; ורק בשנים שלאחר מכן, שהתרבו שם אנשי שלומנו – פתחו את היכל הקלויז הגדול גם בשאר ימות השנה." (שיח שרפי קודש החדש, ב,תקכט)

[13] י"ט אב תר"כ

[14] "בעת שעברו דרך בית הכנסת הגדול שבאומאן ועצרו שם לומר קדיש וכו' כנהוג, זרק מתנגד אחד בקבוק מגג בית הכנסת של המתנגדים (שעמד מול בית הכנסת הגדול שבעיר), ונפל הבקבוק על מטת קדשו של רבי נפתלי ז"ל" (שיח שרפי קודש החדש, ב,תתט)

[15] ה"ה רבי אפרים בן רבי נפתלי (נולד תק"ס. עלה לא"י בסביבות שנת תרל"ד והיה נוסע בכל שנה לאומן לר"ה. נפטר בי"ג תשרי תרמ"ג ונטמן בטשערין (גידולי הנחל))