הוא עומד מכונס בפינתו, כולו התעוררות, והוא גונח, מר לו מאד, לפניו פתוח 'ליקוטי תפלות' והוא זועק מעומק לבו השבור: "מה אומר לפניך יושב מרום כי אני בעצמי רודף את עצמי יותר מכל השונאים, כי לא התגברתי נגד תאוותיי, אף גם המשכתי עלי את היצר הרע, ועשיתי מה שעשיתי, עד אשר הבאתי עצמי בידיים בצרות האלה צרות נפשי" (שם ח"ב, לז.) הנפילות האיומות והירידות התכופות מעיקים על לבו ומושיטים נגדו אצבע מאשימה, הוא יודע שהוא בעצמו המזיד החייב והפושע.

לפתע הוא שומע קול צחוק מתגלגל: 'אל תיקח את החיים באופן קשה כל כך, עזוב את הדאגות, תן חיוך, הכל יסתדר'. הוא מכיר את הקול, קולו של קל-דעת הגר בשכנותו שאכן לקח את החיים בקלות ומקיל לעצמו לרופף את חומר גדרי התורה רח"ל. 'מה אתה חושב שזה משחק?! – הוא משיבו בסערת נפש – אית דין ואית דיין, יש עונשים קשים ומרים על כל עבירה. זה בכלל לא פשוט לשוב בתשובה, יש המון תנאים איך ומתי זה נחשב לתשובה'. ושכנגדו ממשיך לצחוק צחוק משוחרר: 'תשמע אחי, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, יש לו אוצר מתנת חינם, הוא דן את כולם לכף זכות, הכל יהא
בסדר'…

מי מהם צודק?!

* * *

בירור אחר בירור

בירור אחר בירור עבר עם ה' בתחילת היווסדו, אבות האומה הקדושה אברהם ויצחק הולידו את המשך דורותיהם ומהם נתבררו חלק לצד הקדושה וחלק לצד הטומאה. רק החלק הנבחר והמיוחד זכה להיות היסוד לקדושת ישראל, מקבלי ומקיימי התורה ומגלי מלכות ה' בעולם. ישמעאל ועשיו נדחו לחוץ, ורק 'חלק יעקב' נשאר לנחלת ה' לעולמי עד.

בירור זה לא היה רק בזמנו; קליפת עשו וישמעאל הינה קליפה המעורבת בכל אחד ואחד, ועלינו לעמול לברר את החלק הרע מתוכנו ולדחותו לחוץ, ולהשאיר רק את החלק האמיתי הקדוש של 'יעקב' שבתוכנו.

מהו החלק הרע של עשו וישמעאל?

חסד – גבורה

כידוע, הייתה שורש עבודתו של 'אברהם אבינו' במידת ה'חסד', לעומתו 'יצחק אבינו' עמל לגלות ולעבוד את ה' במידת ה'גבורה'. אולם גם במידת החסד וגם במידת הגבורה יכולים להיתפס סוגי שקר שנדמים כקדושה, בעוד שבאמת הינם ההיפך הגמור.

מידת החסד באה לגלות את חסד השם בעולם, את עוצם אהבתו וחיבתו לכל אחד ואחד, את רוב חנינתו אפילו לגרוע ביותר, ואת רוב רחמנותו אף על השפל שבשפלים. אך כאן יכולה להתערב לה 'קליפת ישמעאל' שגורמת לאדם שיפרוק עול חלילה מעט או הרבה. היא מעוותת אצלו את תוקף היראה הנצרכת שלא לזוז זיז כלשהוא מרצון השם, ומקילה בעיניו את חומר העבירה ח"ו. היא אמנם מעוטפת בלבוש של הכרת עוצם חסדי ה', אך בעומק הדברים טמון מוקש שגורם לאדם לסור מדרך האמת של התורה. ולכן, "אי אפשר לילך בדרך צדקה וחסד חינם לבד, כי אם כן לא יעשה כלום ח"ו, רק אדרבא יעשה מה שלבו חפץ ח"ו ויסמוך על חסדי השם, ואין זה דרך התורה הקדושה" (אוצר היראה, התחזקות קי"א. ע"פ ליקו"ה, מתנה ה"ה.) מאידך, גם מידת הגבורה שבאה לגלות את תוקף מידת הדין של השם יתברך, לעורר פחד ויראה שלא להלך בלי עול חלילה בעולם – גם בה יכולה להתערב טומאה שקרית המכונה 'קליפת עשיו', היא מעוררת את הדין בעיני האדם בצורה אכזרית ביותר, התעוררות באופן של שנאה ונקמה שמכריחה כיליון ואבדון למי שנכשל ובפרט אם חזר ונכשל פעמים רבות. הוא מסתכל בבוז ותיעוב על עצמו, וסבור שעל שפל ומזיד שכזה אין שום סיבה וטעם לשוב ולרחם.

כיצד מעשרים את התבן…

עשיו כידוע עסק ב'חומרות יתירות', והיה שואל את אביו "כיצד מעשרין את המלח ואת התבן". זו היא תכונתה של מידת הדין שלא כתורה, שמהותה מביאה את האדם להחמיר על עצמו בחומרות יתירות גם בכל הנוגע לתקוות תשובתו. כלפי חוץ נדמה לו שזו התעוררות שמעוררת בקרבו יראת שמים עצומה, אך בעומק יש כאן שורש פורה ראש של שקר וטומאה שיסירו אותו לבסוף חלילה מדרך התורה. ולכן, "גם לילך בדרך משפט לבד גם כן אי אפשר, וכמו שרואין בחוש שהרבה נפלו ונתרחקו על ידי ריבוי המשפט והדין יותר מדי, שהחמירו על עצמן הרבה, עד שאמרו בלבבם שאפס תקוותם ח"ו לפי ריבוי עוונותיהם וקלקוליהם ופגמיהם העצומים" (שם.)

ישמעאל, עשיו – ויעקב

"ועל כן – מוסיף רבי נתן – מי שרוצה לסמוך רק על החסד חינם ויפרוק עול לגמרי ח"ו, זה בחינת קליפות ישמעאל שיצא מאברהם, שהייתה עיקר מידתו חסד וצדקה. וכן להיפך, מי שנופל מחמת ריבוי המשפט והדין והחומרות יתרות והמרות שחורות שמכביד על עצמו, זה בחינת קליפת עשיו שיצא מיצחק שמידתו דין ומשפט."

רק מידתו של יעקב אבינו שנכללה משניהם יחד, החסד והדין יחד, הם שיוצרים את אמיתת דרך התורה, וכפי שמסיים שם: "ועיקר השלימות הוא, כשנכלל משפט וצדקה ביחד, שזה בחינת יעקב, 'משפט וצדקה ביעקב', ועל כן היתה מיטתו של יעקב שלימה".

* * *

פרשת תולדות המלמדת אותנו על הולדת יעקב, ובירורו מקליפת ישמעאל ועשיו, רומזת לנו הלכה למעשה לעמול לברר על פי דרך הצדיק, שלא להטות לשום צד משני צדדים אלו יותר מדי.

התעוררות והתחזקות

מול כל ריח של קרירות וקלות ראש צריכה לבוא התעוררות עצומה, כי אין הקדוש ברוך הוא וותרן כלל ואוי לו למי שממרה את פיו חלילה. אבל בד בבד עלינו לזכור ולשנן היטב, כי במקום משפט יש צדקה, ולמי שרוצה לשוב נפתחים שערי חסד עצומים ואין שום תנועה קלה של רצון או תפילה ויגיעה נאבדים אף מול רוב עוונותיו.

וכפי שמוהרנ"ת כותב שם: "ואם כי אמת שפגמו וקלקלו הרבה, אף על פי כן צריכין לבטוח בחסדי השם ורחמיו שאינם כלים לעולם, שעדיין עדיין יש תקוה בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל ימי חייו, אפילו אם הוא כמו שהוא. ואפילו אם כבר הרשיע הרבה ח"ו, אף על פי כן לא יוסיף וירשיע עוד הרבה ביותר. וכל מה שממעט קצת מלהרשיע, בודאי הוא טובתו לנצח, וגם על ידי זה יוכל לזכות בסוף לשוב להשם יתברך בשלימות, כי אין שום יאוש בעולם כלל ובוודאי אין שום תנועה טובה נאבדת לעולם".