"התלמיד פשוט דועך", המלמד הבחין בכך והיה מודאג. הוא ניסה לדובב אותו, לדבר על ליבו, אך מאומה. נראה כאילו קבע הנער לעצמו תווית של 'לא יוצלח', חשב המלמד והגה רעיון – המפקח הקפדן, זה שהכל יודעים שמעולם לא יצאה מפיו מילה טובה של שבח על תלמיד, אם הוא ירעיף על הילד שבחים וחיזוקים, הדברים יהיו חייבים להתקבל לגמרי אחרת.

* * *

כדי לצלוח את העולם הזה בשלום, אין ברירה, מוכרחים פשוט להתחזק. לא פעם אחת, אף לא פעמיים, למעשה אין לזה שיעור. ההתחזקות היא גלולת רפואה ויש ליטול אותה בכל הזדמנות. על דברי תורה אמרו חז"ל, שהם דברים הנצרכים לחיזוק מדי יום. אין דרך אחרת, כדי לאחוז בקודש יש לשאוב עידודים וחיזוקים שוב ושוב.

החיזוק הוא צורך בסיסי, יש מי שמודע לצורך הזה ואף דואג למלאות אותו כראוי, ויש מי שטרם למד על כך. מן הסתם החיים עדיין לא הראו לו פנים זועפות, והוא עוד לא פגש התמודדות של ממש. אבל למעשה, כל אחד זקוק לכך.

מהי התחזקות?

כפי שמקובל בין בני אדם. טפיחה על השכם, מחמאה מתוך הלב. מילים של עידוד, ובעיקר – הענקת תחושה טובה: 'אתה חשוב', 'אתה נצרך'. אדם אינו זקוק להרבה מעבר לכך, הוא צריך רק משב של רוח חיים, תחושת ייעוד, וחיזוק התקווה.

את המזון הזה, יש להעניק גם לנשמה הטהורה. וניתן לדלות אותו רק מתוך האמונה. אדם מוכרח לדעת את חשיבותו, את ערך פעולותיו הטובות, ואת מקומו המרכזי בהשלמת תיקון העולם. הידיעות הללו השאובות מתוך האמונה, מעניקות לנפש את החוסן והכוח לעמוד לאורך זמן בקשרי מלחמת היצר, ולהמשיך לטפס ולעלות אל פסגות נוספות של התקרבות והתעלות.

בפירוש ניתן לומר, שכל הצלחתו הרוחנית של אדם, תלויה במידת פתיחותו ומוכנותו להטות אוזן ולקבל באמת את החיזוק.

כשאין כוח להתחזק

מכל המצבים הקשים שעלולים לבוא על אדם, אין קשה ומסוכן כמו מצב בו הוא נואש מלהתחזק. ישנם תקופות שכאלה; הכל מעיק ומפריע, מטריד ומאיים, והאדם מוצא את עצמו מותש, ואין כוח במותניו לאסוף את שבריו ולהתחזק. במצב אומלל שכזה שרויים רבים, שבאמת מצבם אינו כה קשה או מסובך, אלא שהם אינם מתעקשים להתחזק.

במצב שכזה עמדו כלל ישראל כעת, בפרשת השבוע דידן. התקופה – לעת קץ ארבעים שנה במדבר. מטבע הדברים העייפות כבר מכריעה, התשישות נוראה, והנטל כבד. ובמצב שכזה קשה מאוד להתחזק.

על הרקע הזה הביא לנו הקדוש ברוך הוא את החיזוק הגדול ביותר.

לפתע פתאום, מופיע בראש ההרים השונא הגדול שהוא גם מכשף גדול – בלעם, והוא משתדל בכל דרך להטיל על עם ישראל קללות קשות.

מדוע נכתבו בתורתנו הקדושה כל דיבוריו של בלעם, ברכותיו – שאמורות היו להיות קללות נמרצות, וכל מעשה בלק ומזימותיו החשוכות?

יסוד גדול בדרכי החיזוק מונח כאן. זמנים יש, שאדם כה עייף ומותש מטלטולי נפשו, שאוזניו אינן מסוגלות אפילו להאזין לקבל דיבורים של חיזוק. כן, יש זמנים שכאלו, וכל אחד מאיתנו מכיר אותם היטב. אך מאחר וכאמור, החיזוק הוא סם החיים, אם כן במציאות כמו שלנו, לא לשמוע חיזוק, משמעותו חלילה, למות מוות רוחני. מה עושה אב רחמן בשעה שבניו האהובים זקוקים נואשות לחיזוק, אך אבוי, הם אינם מסוגלים לשמוע?

מביא השי"ת את גדול האויבים, את הצר והשונא, את המתחרה הגרוע ביותר – זה שעיניו הרעות משקיפות ומצפות רק לזהות חיסרון וקלקול, וכל חולשה ונקודת תורפה בנפשם של ישראל. הוא מביא אותו ממרחקים ומעמיד אותו בראש צורים. וכעת, כשהקללה כבר מונחת על לשונו, מהפך השי"ת את דבריו, ומכריח את השונא לומר בקול גדול שבחים נפלאים שלא שמעתם אוזן. לפאר ולרומם, להעצים ולהדגיש את כל הנקודות הטובות שיש בישראל.

חיזוק שכזה מסוגלים לשמוע, גם אוזניים שאינן קולטות מאומה.

להפנים את החיזוק

אך אין די בשמיעת חיזוקים. כדי להפוך את החיזוק לסולם עליה, מוכרחים לדעת גם איך לקבל ולהפנים אותו עמוק בתוך הלב, ולהוציא אותו מכח אל הפועל.

ברכותיו של בלעם אכן היו שירה של חיזוקים נפלאים, שהורעפו ברחמי השי"ת על נשמות ישראל, אך לא כולם ידעו איך לקבל את החיזוקים הללו. וכך, תיכף ומיד לאחר מכן אירע מעשה שיטים.

בורא עולם משלשל לנפש כל אדם סיבות וקולות, רמזים ואותות, של חיזוק והתרוממות. אך על האדם מוטלת האחריות לאחוז בחבל, ולטפס כלפי מעלה בעקבות החיזוק. שאם לא כן חלילה וחס, יהפכו החיזוקים עצמם למעשה שיטים, מעשי שטות ושיגיון. אחרי ששומעים חיזוק, אסור ללכת לישון, זה הזמן ללכת בעקבות הדברים, להתחזק ולהיות לאיש.

עומדים אנו על מפתן שלושת השבועות. הגלות היא חלישות הדעת, והיא הקללה של בלעם. כדי להמשיך את אור הגאולה, יש לדעת איך לקבל בימים הללו חיזוק. ובאמת, דווקא בזמן האבל והבכי, מרעיף עלינו השי"ת חיזוקים ותנחומים, ודווקא מתוך הדמעות עלינו להזכר באהבת השם אלינו, בבית המקדש שניתן לנו, ובטוב שהורעף עלינו.

כדי להביא אל הלב ואל העולם את אור הגאולה, יש להתגבר ולשמוע חיזוקים ונחמות, ולא רק לשמוע, כי אם לקבל את הדברים בלב, ללכת בעקבות הנחמות, ולשאוב מהם עידוד ורוח חיים. עלינו להחדיר את הדברים אל עולם העשייה, ולהפוך את החיזוקים לתפילה והתעוררות. לבכות ולהתחנן עליהם, ולקבל מהם כח להתחדש. ואז באמת נתחזק.