ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > מהות חודש אלול

מהות חודש אלול

כ״ו באב תשע״ט

על מהות חודש אלול: מדוע חודש זה הוא חודש התשובה? מה הם מנהגי חודש אלול? מתי אומרים סליחות? מדוע תוקעים בשופר? אילו אירועים מיוחדים קרו בחודש זה? ועל תשובה – ואיך עושים תשובה.

חודש אלול – ימי רצון ותשובה

לפי שאלול הוא החודש הסמוך לראש־השנה, שהוא יום הדין לכל באי־ עולם, לפיכך הוא נקבע כחודש התשובה, ומרבים בו באמירת סליחות ותחנונים לפני הקב״ה.

ימים אלה, ימי חודש אלול, הם ימי רצון מימי קדם.

שכן כאשר חטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות, עלה משה רבינו אל ההר וביקש לפני הקב״ה רחמים וסליחה על חטא העגל, ונתרצה לו הקב״ה ואמר לו: ׳פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים׳. ועלה משה אל ההר בראש חודש אלול ושהה שם ארבעים יום, עד יום עשירי בתשרי, ובעשירי בתשרי (יום הכיפורים) הוריד מן ההר את הלוחות השניים שנתן הקב״ה לבני ישראל.

ונקבעו ארבעים ימים אלה שמראש חודש אלול ועד י׳ בתשרי – יום הכיפורים – לימי רצון לדורות, לתשובה ולכפרה על חטא.

ואף על פי שהתשובה טובה ומקובלת בכל עת – ימי אלול מוכנים ומסוגלים יותר לקבלת התשובה. לפי שבימים אלה מתעוררים הרחמים למעלה, והיד פשוטה לקבל שבים.

כיון שימים אלה הם ימי תשובה, מרבים בהם בסליחות ותחנונים.

מנהג בני עדות המזרח – לומר סליחות באשמורת הבוקר במשך כל ימי חודש אלול. חוץ מראש חודש עצמו וימי שבת שבחודש, שכן אין אומרים תחנונים בשבת ור״ח.

ומנהג האשכנזים לומר סליחות מיום ראשון בשבוע שחל בו ראש השנה, אך לא פחות מארבעה ימים לפני ר״ה. ולכן, אם חל ר״ה ביום שני בשבוע או ביום שלישי, מתחילים לומר סליחות מיום ראשון בשבוע שלפניו.

 

תקיעת שופר בחודש אלול

מיום שני של ר״ח אלול ועד ערב ראש השנה תוקעים כל יום אחרי תפילת שחרית בשופר, ארבעה קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

תקיעת שופר זו אינה מצוה מן התורה אלא היא מנהג ישראל.

ותוקעים כל החודש כדי להזכיר שיום הדין קרב ובא ולעורר את העם לתשובה. וקול השופר מכריז ואומר: ׳עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה׳ (כלשון הרמב״ם).

אולם בערב ראש השנה לא תוקעים, כדי להפריד בין התקיעות של חודש אלול שאינן אלא מנהג מתקנת חכמים, ובין התקיעות של יום ראש השנה שהן מצוה מן התורה.

 

מנהגי חודש אלול

נהגו בקהילות האשכנזים לומר בכל יום, מיום שני של ר״ח אלול ועד הושענא־רבא, אחרי תפלת שחרית וערבית, את מזמור כ״ז בתהילים: ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳, ומנהג זה מיוסד על פי המדרש שאומר: ׳ה׳ אורי׳ – בראש השנה׳ ׳וישעי׳ – ביום הכפורים׳, ואחר כך: ׳כי יצפנני בסוכה׳ – רמז לסוכות.

ולפי מנהגי האר״י יש לומר ׳לדוד ה׳׳ אחרי תפלת שחרית ומנחה.

[מִנְהָג חסידי ברסלב לוֹמַר בֶּאֱלוּל אֶת הַקַּפִּיטְל ״לְדָוִד ה׳ אוֹרִי״ אַחַר נְפִלַּת אַפַּיִם לִפְנֵי הַקַּדִּישׁ, וּבְיוֹם שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחְנוּן לְאָמְרוֹ לְאַחַר תְּפִלַּת שמונה עשרה, וְאַחֲרֶיהָ חֲצִי קַדִּישׁ, וּבְמִנְחָה קַדִּישׁ תִּתְקַבֵּל. (שיש״ק ד,רכה)]

יש מקומות שנוהגים לומר בציבור אחרי התפילה עשרה מזמורי תהלים או יותר – כל מקום לפי מנהגו.

 

התשובה – חסד ה׳

מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו הוא, שהכין להם הדרך לשוב אליו ולכפר על כל פשעיהם וחטאיהם, ואף אם הרבו לפשוע ולמרוד, לא סגר בעדם דלתות התשובה, כפי שנאמר (ישעיה לא): ׳שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה׳. יתירה מזאת: אף אם שב החוטא מחטאיו לא מרצונו החופשי, אלא משום שרבו צרותיו, גם אז תשובתו מתקבלת, כפי שנאמר (דברים ד): ׳בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ׳, וכל שכן אם ישוב מיראת השם ואהבתו.

ויש מדרגות רבות בתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל הקב״ה. ואם אמנם כל תשובה מתקבלת ורצויה, אולם לא תטהר הנפש טהרה שלמה, להיות העוונות כלא היו ממש, כי אם כאשר יטהר האדם את ליבו באמת ויכין את ליבו ורוחו לשוב בתשובה שלמה. וכפי שבגד הטעון כיבוס, מעט הכיבוס לא יועיל לו לנקותו לחלוטין, ורק ברוב הכיבוס ילבין כשלג – כך גם האדם: נפשו תלבין מהעוון כפי אשר ׳יכבס׳ את ליבו.

 

עיקרי התשובה

עיקרי התשובה הם שלשה: עזיבת החטא, חרטה והווידוי על החטא.

עזיבת החטא – שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויחליט בהחלטה מוחלטת שלא יעשהו עוד.

חרטה – שיבין כי רע ומר עזבו את ה׳, וישים אל לבו כי יש עונש ונקם ושילם על העוון, ויתחרט על מעשיו הרעים.

וידוי – שיתוודה בפיו ויאמר: חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי והנה אני מתחרט ומתבייש במעשיי, ולעולם לא אחזור על עווני.

אין התשובה מועילה אלא לעבירות שבין אדם למקום. אבל עבירות שבין אדם לחבירו – למשל אם גנב מחבירו, או הכהו או קילל אותו – עוונות אלה אינם נמחלים עד שירצה ויפייס את חברו.

 

אירועים מיוחדים שקרו בחודש אלול

מיתת המרגלים:

בשבעה עשר באלול מתו המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמו שכתוב (במדבר יד): ״וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה–בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי ה׳ ״.

חטא המרגלים היה בתשעה באב, והאריך להם הקב״ה אפו ארבעים יום כנגד ארבעים יום שתרו את הארץ.

יום שנברא בו העולם:

יום עשרים וחמשה באלול הוא יום שנברא בו העולם, לדעת רבי אליעזר, שאנו הולכים אחריו בכל חשבון המולדות והתקופות. שכן האדם נברא בראש השנה, והיום שנבראו בו שמים וארץ היה ששה ימים קודם שנברא האדם, ממילא, יום ראשון לבריאת העולם – עשרים וחמשה באלול היה.

בנין חומת ירושלים בימי נחמיה:

בעשרים וחמשה לאלול נשלמה חומת ירושלים שבנה נחמיה. כמו שכתוב (נחמיה ו,טו): ׳וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל׳.

כשעלה נחמיה בן חכליה מן הגולה לירושלים וראה את העיר בחורבנה, חומותיה פרוצות ושעריה אוכלו באש, דרש מן העם ׳לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה׳ (שם, ב,יז).

אולם, צרי יהודה אשר סביב לה, סַנְבַלַּט החורוני, טוֹבִיָּה העמוני וגשם הערבי, ביקשו למנוע זאת ׳וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלָ‍ִם׳ (שם, ד,ב), כיוון שכך, נקט נחמיה בתפילה – ובהכנה למלחמה, ׳וַנִּתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם׳ (שם), ויהיו ׳הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח׳ (שם יא)

וכשראו האויבים שבכח לא יוכלו להפריע לבוני החומה, ניסו להתנכל לנחמיה בעלילות שטנה לרפות ידיו מן המלאכה. אולם מאת ה׳ היתה זאת שנכשלו בכל מזימותיהם, ולמרות הכל, הושלמה בנית החומה ״לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם״. או אז, ׳כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם׳ והיה זה יום שמחה לישראל.

(ע"פ ספר התודעה, חלק שני, חודש אלול)

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support