מהות פסח כהדרכה בעבודת השם

אם רוצה יהודי לדעת מה מתרחש בנשמתו בחג הפסח, אילו שינויים והתעלויות מתחוללים בעולמו הרוחני הפרטי והיהודי הכללי, ויתירה מזו – במה ואיך קשור אליו כל זה למעשה ואיזה עצות נפלאות הוא יוכל להפיק מידיעות הללו, יתכבד נא ויפנה אל הספר הקדוש והטהור ליקוטי הלכות. שם, בהלכות פסח, יוכל לקרוא את תמצית מהות החג כפי שגילה האריז"ל ובעקבותיו רבינו ז"ל, ויקנה מלוא חפניים עצה לעבודת ה', הרגשה בליל הסדר ובמצוות העוטרים אותו עם התלהבות הלב באמת.

פנינו להלכה ז' בהלכות פסח, המדברת על תורה לא ארוכה בליקוטי מוהר"ן ח"א (תורה ז'), התורה "ואלה המשפטים",  בה מדבר רבינו על גלות ישראל, כשגלות מצרים משמשת לו בנין אב לכל דבריו הקדושים. מוהרנ"ת תלמידו בליקוטי הלכות שלו מבאר על פי דברי רבינו ז"ל, איך קשורים כל הלכות פסח לרעיון המרכזי של גלות וגאולה שבתורת רבינו, ובעיקר, מה ההדרכה לחיים שיש בדברים לכל איש יהודי באשר הוא שם:

הגרעין הראשון לגלות מצרים, שורש השתלשלות העניינים, נעוץ בחטא הראשון שנעשה עלי-אדמות, חטא עץ הדעת, שגרם לניצוצות קדושים להתערב בטומאה – כמבואר בכתבי האר"י. בעקבות נפילה זו נוצר הצורך שעם ישראל, עם קודש, יבוא וילקט את הניצוצות מיוון מצולתם ויעלם אל מקומם אשר היו שם בתחילה. לכן נאלצו לרדת למצרים, שהיא מקור הסטרא אחרא, כדי לברר את הקדושה ממעמקי ה"קליפות" על ידי עמידה בנסיון והתגברות דקדושה בתוך "ערוות הארץ" (כפי שמכנה התורה את ארץ מצרים).

ארץ מצרים, מלאת התאוות הכישופים, הייתה התגלמות השפעת הנחש הקדמוני על האנושות בפתותו את חוה לאכול מעץ הדעת טוב ורע; את כל כחה ינקה הארץ הטמאה ההיא מ"זוהמת הנחש" שהוטל בחווה על ידי עצתו הרעה ולפיכך נזקקו צאצאיה המובחרים, בני ישראל, לשקוע באותה זוהמה ולחזור ולצאת ממנה יחד עם הטוב שבמצרים, לצאת מרע לטוב, משקר לאמת, מכפירה לאמונה, מגלות לגאולה, ממצרים לארץ ישראל ובעיקר – מ"עצת הנחש" ל"תרי"ג עצות" התורה – כפי שהזהר הקדוש קורא למצוות.

בפועל נגזרה הגזירה לרדת למצרים על ידי פגם קטן באמונה הקדושה שנזרק בפי אברהם אבינו ע"ה: בשעה שהבטיח לו הקב"ה לתת לו את הארץ הקדושה, ביקש ממנו אברהם אות ושאל: "במה אדע כי אירשנה", כביכול ביקש אותו צדיק ראיה שאכן ירשו בניו את הארץ (נדרים ל"ב), ובשל כך נענש שלא ירשו צאצאיו את אדמתם אלא לאחר גלות במצרים, כפי שנתגלה לו מיד לאחר מכן, בברית בין הבתרים.

ארץ ישראל, מבאר רבינו, הינה מקור האמונה, שהלא כל התפילות בעולם עולות דרך שם(כביאור רש"י על הפסוק "וזה שער השמים" – "מקום תפילה, לעלות תפילתם השמימה" ועוד) והתפילה הלא כולה אמונה, משנה היא את הטבע ומחוללת נסים, "כי התפלה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מְחַדֵש ובידו לחדש דבר כרצונו". כך, שאויר הארץ הקדושה הקולט את כל תפלות ישראל בכל מקום שהם ספוג אמונה, ואם פוגמים באמונה הקדושה פוגמים בארץ ישראל. אם כן, ה"פגם" שפגם כביכול אברהם בשאלתו, איננו סתם חסרון אמונה בהבטחה שיצאה מפי הגבורה, אלא הטלת חסרון בקדושת הארץ ובאפשרותה לקלוט את ישראל על אדמתה.

ולכן הוצרכו ישראל להיענש בהרחקה מהאמונה הקדושה, בגלות מצרים ששם מקור הכפירה, העדר מקום התפלה – כמו שכתוב "בצאתי את העיר אפרוש את כפי", ורק לאחר מכן לבוא לארץ הקדושה, תוך מסע של נסים גלויים, פרסום האמונה והשרשתה. לאחר מסע נשגב ונורא זה, שוב חזרו לאמונתנו הקדושה, תיקנו את הפגם של "במה אדע" ונכנסו לארץ, מקור האמונה.

אף אנו הנמצאים היום בגלות מרוחקים מן האמונה, ורק ככל שנרוממה ונפיצנה בעולם נקרב את גאולתנו: ברגע שתכלה האפיקורסות מן העולם יבוא משיח צדקנו, ככתוב בשיר השירים "תבואי תשורי מראש אמנה" ודרשו חכמנו: "ויאמינו בה' – לפיכך זכו לירש את הארץ… ואין הגלויות עתידות להגאל אלא בשכר אמונה, שנאמר אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" (תנחומא, בשלח פ"י).

וכאן אנו מגיעים לאחת הדרכים הנפלאות ביותר שבדרכי רבינו, הדרך לאמונה. בכתבו על היציאה מהגלות על ידי אמונה קובע רביה"ק: "אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת כמובא בזוהר (בלק קצח:)… אמונה אתקריאת כד אתחברת בה אמת", על ידי הסתכלות חדה, בלי שום פניות צדדיות, תוך חתירה בלתי מתפשרת לאמת הצרופה ותוך רצון עז לעמוד על האמת משיגים את האמונה הקדושה. לא בהבנה שכלית רגילה, אלא בהכנעה לאמת והחלטה נחושה להשיגה מגיעים לאמונה בה' ובעבדיו הצדיקים האמיתיים. שכן,"עיקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין, כי במה שהשכל מבין אינו נקרא אמונה, מאחר שמבין מדעתו. ואם כן, מאחר שאינו מבין הדבר, איך יבוא לאמונה", שואל מוהרנ"ת ומשיב: "ועל כן עיקר האמונה הוא על ידי אמת, כי ראוי להבר-דעת, מי שיש לו מוח בקדקדו ורוצה בתיקון נפשו והצלחתו האמיתית, להסתכל על האמת היטב היטב, בעין אמת, בלי נצחון וקינטור – כי על ידי נצחון יכולין להפוך כל מיני אמת לשקר חס ושלום וכל הלשונות שאומרים באמת יכולין להפוך מהיפך אל היפך עד אין קץ ותכלית, ואף על פי כן האמת הוא אחד – על כן צריך כל אחד, מי שרוצה לחוס על עצמו ועל נפש בניו ובנותיו ועל כל הדורות העתידין לצאת ממנו עד סוף כל הדורות, לבל יטעה את עצמו חם ושלום, כי כל אחד אינו מטעה כי אם את עצמו… רק יסתכל על האמת באמת – ואז בוודאי יזכה לאמונה שלימה, כי אף על פי שלא יזכה להבין הדבר היטב בדעתו, אף על פי כן, אם יסתכל על האמת לאמיתו יזכה להבין בדעתו שראוי לו להאמין" (ליקוה"ל שם, הלכה ז אות ג, עיין שם באריכות).

זוהי דרכו של רבינו לאמונה, אך גם דרך זו אינה קלה כמובן. קשה לרכוש מידת אמת צרופה כל כך, כזו הדרושה לאמונה, בשעה ש"עצת הנחש" שולטת בעולם, "עצות רשעים", דעות כוזבות, שבגללם כמעט ואי אפשר לו לאדם להשתחרר מכל סיג שקר; הנחש שהטיל זוהמא בבני אנוש, גם היום כמו זורע טיפי ארס ממוחו-דעתו לדעת בני האדם ומעביר האמת מהם והלאה.

אשר על כן, כותב רבינו, יש לעשות את ההיפך: לקבל עצות מצדיקים עליהם נאמר "כולו זרע אמת", עצות הצדיק, "טיפי השכל" שלו, חוקקים אמת במקבלם; כל ההולך בדרך עצתו מבחין בין אמת לשקר ומגיע לאמונה טהורה.

בארץ מצרים שקע עם ישראל בדיוטא תחתונה מאד כידוע. עבורם, בלתי אפשרי היה להתחיל ולהכנס אל הקדושה מדרגה אחר מדרגה כפי שכל מתחיל בעבודת ה' נזקק לעלות — "ממוחין דקטנות ראשון למוחין דקטנות שני וממוחין דגדלות ראשון לגדלות שני" עד שהוא מגיע למדריגותיו הגבוהות. אם היו ישראל הולכים כך – בהיותם במצרים – אל האמונה הקדושה, מדריגה אחר מדריגה, הרי שעוד טרם הגיעם אל הגדלות, בהיותם עוד במוחין דקטנות, כבר לא היה בכוחם לעמוד בפני ה"קליפות" האחוזים בהם כל כך מחמת טומאת מצרים. "על כן עשה השם יתברך עמהם נס נפלא ונורא, שהאיר אור גדול ונורא מאד פתאום, בפעם אחת, שלא בהדרגה ושלא כסדר", וכך זכו לצאת מן הטמא אל הטהור ולהגאל, מבאר רבי נתן בקיצור על פי דברי האריז"ל.

אותו אור גדול שהאיר עליהם פתאום במצרים – מסביר מוהרנ"ת באותה הלכה בליקוטי הלכות – הינו אור האמת, הנחשבת ל"מוחין דגדלות" והחכמה הגדולים ביותר, "כי בודאי אין זה נקרא מוח וחכמה כשמתחכם בחכמתו להפוך את האמת". ישראל קיבלו אז את האמת מבלי שיזדקקו קודם ל"עצות הקדושות" שעל ידם זוכים בדרך כלל לאמת. כל מצוות התורה, שהם הם — כדברי הזהר — "תרי"ג עצות", טרם ניתנו להם מחמת סכנת "אחיזת הקליפות", טומאת מצרים שהיתה נאחזת במצוות ומשחיתה את קדושתן, ולפיכך עשה הקב"ה עמם לפנים משורת הדין והשפיע עליהם הארה מיוחדת מלמעלה מבלי עצות וכו'.

ברצות ה' לגאול אותם, והגאולה הרי תלויה באמונה, הפליא ה' את חסדיו והאיר להם את אור האמת, שעל ידו זכו לאמונה, וכמו שפירש רש"י ע"פ המכילתא על הפסוק "וגם צידה לא עשו להם" – "לדרך. מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו" (שעל זה נאמר, כפי שממשיך רש"י, בירמיה "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"). על ידי שזכו לאמונה נגאלו ממצרים.

זו החכמה הגדולה, זו ההשגה הגבוהה, שהשיגו אז בני ישראל, תחושת אמת נשגבה, ראיית אמת, הסתכלות אמת, והיא שהביא אותם לאמונה הקדושה. ועד היום – זה מה שזוכים לו בלילה הראשון של פסח. לשם כך אוכלים מצה, שכמבואר בכתבי האריז"ל המצה היא בבחינת "מוחין דגדלות דאבא" שהם החכמה העליונה, "מוחין גדולים ונוראים מאד", עצם אור האמת בלי כל הקדמה אלא השפעה ישרה מן השמים.

ברם, לא במהרה זוכים שהקב"ה ישפיע את אור האמת. לא בקלות גם הצליחו אבותנו במצרים להחלץ משקר הסטרא אחרא, עצת הנחש הקדמוני. "וכמו שכתוב בזהר הקדוש: וימררו את חייהם בעבודה קשה – בקשיא; בחומר – בחומרא דהלכתא ובלבון שמעתתא וכו'. וכל זה הוא בחינת מרירות העצה שנמשך מבחינת חטא אדם הראשון מבחינת 'הנחש השיאני' שעל ידי זה קשין כמה קשיות בהלכה וקשה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, שכל זה הוא בחינת שאין יודעין העצה על מכונה, כי כל התורה וההלכות בכלל הם בחינת עצות כמו שכתוב 'לי עצה ותושיה', בחינת תרי"ג עטין דאורייתא". עבודה קשה עבדו ישראל טרם זכו והקב"ה השפיע עליהם את אור האמת. הם, מצידם, התקשו מאד לצאת מסבך הקושיות, בהלכה ובהשקפה ובעיקר בענין האמונה בגינה יזכו לצאת מגלותם, שכן כאמור טרם זכו ל"תרי"ג העצות". לכן מרים היו חייהם "כי אין מרירות גדול מזה כשאינו יודע לשית עצות בנפשו ובפרט ועיקר בעבודת ה' אשר זה עיקר התכלית והסוף של האדם" (ליקוה"ל שם ט) ולפיכך אנו אוכלים מרור בפסח – זכר לכך.

וכאז כן עתה, כל איש מישראל, בטרם יזכה לאור האמת, ישבע מרורות מרוב ספיקות בעבודת השי"ת. פעם תיראה לו דרך זו אמיתית ומתאימה עבורו ופעם דרך אחרת, "ויש לפעמים שהאדם משוקע בגלות הנפש כל כך עד שאי אפשר לגלות לו שום עצה קדושה איך לצאת מן החושך והגלות, כי כל מה שיתנו לו איזה עצה יבואו החולקים על האמת ויקלקלו אותה על ידי עצות רעות שלהם הנמשכין מעצת הנחש כנ"ל; אבל כשהשם יתברך רוצה לחמול עליו ולגואלו ולהנטותו לתחיה, להכניס בו התעוררות לתשובה לבל יהיה נדחה ח"ו, אז השם יתברך מאיר בדעתו עצם האמת קודם שמגלה לו העצות הקדושות, ועל ידי עצם האמת זוכה לאמונה, ועל ידי זה נתקרב להצדיק האמת ולאנשים כשרים באמת ואחר כך הם מורים לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, על פי עצות התורה, כפי אשר הורו לנו חכמינו ז"ל, כי אחר יציאת מצרים שאז זכו לעצם אור האמת, אבל לא היה האור כי אם לפי שעה כמבואר בכוונות, רק אחר כך זוכין על ידי הספירה להמשיך אור העצות בהדרגה ובמדה עד שזוכין בשבועות לקבל תרי"ג עטין דאורייתא".

פירוש: אותה גלות, אותה מרירות העצה, אותו אור אמת המאיר לפתע ומביא באמצעותו – אמונה ויציאה מהגלות ולאחר מכן – ספירה והמתנה לקבלת העצות – קבלת התורה, חוזרים ונעשים מחדש לכלל ישראל בפסח בכלל ולכל אדם מישראל בכל יום מימות השנה; השפעה כללית של אור אמת יורדת מלמעלה בליל ראשון של פסח, על ידה יכולים אנו לצאת מגלותנו הכללית והפרטית ולהשיג השגות עליונות שיביאונו לידי אמונה שלימה בה' ובתורתו, בצדיקיו האמיתיים ובדרכם. ואם בכל זמן מזמני השנה יכול כל אחד לזכות למעין פסח בענין זה, הרי חג הפסח עצמו הוא זמן המסוגל מאד לכך.

ומשום כך, עושים אנו את כל מצוות החג בכל שנה ושנה – אוכלים מצה, כדי לזכות לחכמה העליונה; אוכלים מרור, זכר למרירות העצה; שותים יין, כדי לסייע להתרוממות הדעת ולהשגות הקדושות אליהן זוכין בלילה זה, "להתלהב יותר להשם יתברך ולהתעורר יותר לעבודת השם יתברך, כי מחמת שנתרומם מוחו ונתרחב דעתו יכול לעלות לשורש הדעת" (ליקוה"ל שם יד, וראה שם למה מרמזים ארבעת הכוסות ששותים בליל הסדר).

לאחר הלילה הראשון – כותב האריז"ל – מסתלקים כל אותם "מוחין". כל ההשגות העליונות ניטלות מאתנו ומותירות בנו רק רושם, סימן, וזאת כדי שנוכל להתחזק ולהגיע בעצמינו אל קבלת התורה בהדרגה יום אחרי יום; מעתה שוב "מוחין דקטנות", אמונה פשוטה בלי אורות עליונים, ואזי אדרבא – יש להסתלק מן הדעת, מכל חקירה שכלית "כי מחמת שהמוח בקטנות יותר אזי כל חקירה וקושיא, גדולה מדעתו מאד עד שאינו יכול ליישבה, אף על פי שבאמת הקושיא הזאת היא שטות גדול למי שיש לו מוח גדול באמת, אבל מחמת קטנות מוחו נדמה לו לקשיא גדולה. ולא זו אף זו – שמחמת שמוחו יונק ממוחין דקטנות, על ידי זה מתגרין בו הקליפות ח"ו עד שיש לו תאוה גדולה לחקור וליכנוס בחקירות והוא עושה מהיפך אל היפך כי לפי קטנות מוחו היה ראוי לו לברוח אפילו מחקירה קלה שבקלות ולא די שאינו מכיר את מקומו אף גם הוא רוצה ליכנוס בחקירות גדולות שאפילו גדולים ממנו אינם יכולים לכנוס לשם… כי כך טבע המוחין דקטנות" (ליקוה"ל שם כג).

משום כך – מסביר מוהרנ"ת – מצווים אז ישראל להביא "עומר שעורים" שהוא מאכל בהמה, כדי לרמוז על סילוק הדעת "שמסלקין דעתם ומשימים עצמן כבהמה וסומכין על אמונה לבד", "כי עיקר האמונה השלימה הוא, לסלק דעתו לגמרי כאילו אין לו שום דעת, ולסמוך על האמונה לבד שקבלנו מאבותינו הקדושים… כי באמת דעתינו כאין ואפס ממש כנגד דעת אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב משה וכו' וכל הצדיקים שבכל דור ודור מאז ועד עתה, וצריכין אנו לסמוך רק עליהם אשר הורישו לנו אמונה הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ולבטל דעתינו לגמרי ולסמוך רק על האמונה אשר נטעו בנו בחסדי ה'. וישראל קדושים על ידי שזכו אז לזה, שבטלו דעתם לגמרי וסמכו רק על אמונה, שעל ידי זה זכו אחר כך לקבלת התורה – כמו שאמר רבינו ז"ל על פסוק עם נבל ולא חכם – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו (דברים לב ואונקלוס שם) שסילקו דעתם לגמרי ובטלו שכלם מכל וכל וסמכו רק על האמונה – כמו שכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו – על ידי זה זכו לקריעת ים סוף(ליקוה"ל, שם יט).

ההארה שהאירו לישראל בתחילה הייתה חד-פעמית, וכשחלפה היו צריכים לעמול ולחתור אליה מחדש, "וזה היה בחינת כל הצרות שהיו לישראל בשעת קריאת ים סוף, שהיו נתונין אז בצרה גדולה – כמו שכתוב 'יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וכו' הראיני את מראיך' – למי את פונה בעת צרה. ועיקר הנס של קריעת ים סוף היה על ידי שזכו אז לסלק דעתם לגמרי, רק לצעוק אל ה' ולהתחזק באמונה לבד וקפצו לתוך הים על סמך אמונה לבד ועל ידי זה סילקו מהם אחיזת הקליפות שהם הכפירות שהם בחינת המים הזדונים הנאחזים במוחין דקטנות".

אותה תמונה עלולה לחזור כמה וכמה פעמים על כל אחד מישראל בכל תקופה בשנה, הוא נופל לגלות העוונות והתאוות הרעות ח"ו, ובעקבות זאת למרירות ואבדן עצה. מן השמים מרחמים עליו והארה גדולה מאירה לו, הוא נכנס להשגה גדולה של "אמת" בעבודת השי"ת, מוצא וחש את הדרך הנכונה ביותר, אך ההארה חולפת, ואז אופפים אותו "מוחין דקטנות" והוא צריך לחתור מחדש ל"גדלות". תפקידו עתה הוא רק לצעוק אל ה' ולא לעשות "חשבונות רבים", חקירות אמונה, שאין מוחו מוכשר להם לעת עתה, נהפוך הוא – שעתו היא לסמוך על אמונה בלבד, לקפוץ אל ים העשיה, לימוד תורה, תפילה, מצוות, מעשים טובים, אל נא יבקש חכמות, אדרבא – לזאת אמונה אמיתית יקרא, כשהיא בהתבטלות, בהכנעה, בתמימות ובגבורה, בכך באים לידי "קבלת התורה" למכלול העצות בעבודת ה' שעל ידם משיגים אחר כך אמת קבועה ובלתי חולפת, לב אמת, מוח אמת, עיני אמת, חיים של אמת ואמונה בה' ובמשה עבדו!