ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > מדריך להתבודדות (ב)

מדריך להתבודדות (ב)

כ״ג בסיון תשע״ט

סדרת מאמרים בנושא תפילה והתבודדות בין האדם לבין קונו, שתעסוק בנושאים: התבודדות במקורות, התחדשותה על ידי רבינו זיע"א, גודל מעלתה, עצות ודרכים לקיומה. מאמר שני.

התבודדות במקורות

לחצו כאן למאמר הקודם: הקדמה

שנים רבות לפני שתיקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילות הסדורות לנו ב"סידור", היתה זו ה"שיחה בינו לבין קונו" אותה ערכו אבותינו במקומה של התפילה שסודרה אחר כך, כל אחד לפי כוחו ערך תפילות על כל ענייניו ומכאוביו, הודה ושיבח את בוראו כיד ה' הטובה עליו.

רק משנתמעטו הלבבות ולא כל אדם מצא מענה לשון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, תיקנו חכמינו ז"ל תפילות מסודרות, שחרית מנחה וערבית, הכוללים את כל הצרכים הרוחניים והגשמיים, כדי שכל אדם, באשר הוא אדם, לא יהא מנוע מלהתפלל לפני השם יתברך.

והלא כן כותב הרמב"ם בראש הלכות תפילה (הלכה א, ס"ק א-ד): אין מנין התפלות מן התורה ואין משנה התפילה הזאת מן התורה ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה… אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו – כל אחד לפי כחו; אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתיים (פירוש: שאינו רגיל בדיבור או שאינו יודע לבאר רצונו) מדבר כפי יכלתו ובכל עת שרוצה. וכן מנין התפילות – כל אחד כפי יכלתו. יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה… וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ,עד עזרא. כיון שגלו ישראל.., והיתה שפת כל אחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש… ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקודש עד שיערבו עימה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר… לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפילת אלו העלגין תפילה שלמה, כתפילת בעלי הלשון הצחה."

ובשיחות הר"ן (שיחה רכט), מביא מוהרנ"ת את אשר שמע בשם רבינו זיע"א "שמעתי בשמו שהיה מדבר עם אחד מבני הנעורים והיה מחזק אותו מאד מאד בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו בלשון שמדברים בו כדרכו זכרונו לברכה. ואמר לו שבתחילה זה היה עיקר התפילה מה שהיה כל אחד מדבר מה שבלבו לפני השם יתברך בלשון שהיו מדברים בו כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות תפלה, עיין שם שמבאר שם זאת היטב, שבתחילה היה זה עיקר התפילה וכו'. אך אחר כך ראו אנשי כנסת הגדולה וכו' ותקנו סדר התפלה עיין שם. אבל על כל פנים מדינא זהו עיקר התפלה. על כן גם עכשיו שמתפללין סדר התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, טוב מאד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני השם יתברך תפלות ותחינות ובקשות מלבו בלשון שמבין שיזכהו השם יתברך לעבודתו באמת כי זה עיקר התפלה כנזכר לעיל. ועיין במקום אחר בכמה מקומות בדברינו כמה האדם צריך להרגיל עצמו ולחזק עצמו בהנהגה זו שעל ידי זה דייקא באו כל הצדיקים למדרגתם עיין שם היטב."

אכן, מאז ומעולם, גם לאחר תקופת אנשי כנסת הגדולה, טבעי היה בישראל לספר את כל אשר על הלב לה' הטוב, לחלות פניו שירחם ויטיב, יעזור ויושיע מכל צר ומצוק. מצוים היו הכל לפני הבורא יתברך שמו במתחינות ובקשות כבנים לפני אביהם, תמיד שפכו לפניו ליבם בעת הצרות ושיבחוהו והודו לו על הישועות שהושיעם בשפה אישית ופשוטה.

השיחה בין האדם לבין קונו כל כך טבועה במקורות, במקרא ובדברי חז"ל, עד שכמעט מיותר להביא לכך ציטוטים ומראי מקום. תפילת היחיד, בשפה אישית, עוברת שזורה כחוט השני בכל סיפור ומאורע בדברי ימי עמינו, בלעדיה לא התקדמו ואיתה הלכו בכל אשר פנו. אם זה אליעזר עבד אברהם, המחפש אשה לבן אדונו – יצחק, אם זה יעקב אבינו, ההולך מתלבט בדרכו לחרן, לבית דודו לבן, אם זה דוד המלך, שחלק משיחו ושיגו עם בוראו הלא הוא ספר תהלים, אם זה רבי נחוניה בן הקנה ש"בכניסתו לבית המדרש וביציאתו התפלל תפילה קצרה", אם זו חנה, אם שמואל הנביא, שהרבתה בתפילה לזכות לבן, או אלישע, שכל הניסים שעשה וכל הנפלאות שהראה כולם רק בתפילה עשאם, ואופיינית ביותר – תפילתו של יצחק "ויצא יצחק לשוח בשדה", שעסק ממש בהתבודדות.

הלך רוח של תפילה על כל פרט מן החיים היה ענין יסודי מאז ומקדם בין בני עמנו, הפה היה שח תפילות לא-ל בכל עת מצוא, והעיניים נישאות היו תכופות למרום בתחנונים על כל קושי גשמי או רוחני, קטן או גדול. הדבר משתקף מהרבה מקומות בגמרא, כמו למשל בדברי הברייתא: "אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא… כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי" [=צובעו בצבע כדי שיראוהו אנשים ויבקשו עליו רחמים – שבת ס"ז], ועד כדי כך היה הדבר מושרש בעם שאפילו גנב הבא במחתרת התפלל שלא יראהו אדם (ברכות סג בעין יעקב)…

מאמרי חז"ל רבים מלמדים אמנם איך צריכה התפילה להתלוות לכל פעולה שנעשית: "ההולך למוד את גרנו, אומר: 'יהי רצון שתשלח ברכה במעשי ידינו'; התחיל למוד, אומר: 'ברוך השולח ברכה בכרי הזהרן'; הנכנס לכרך… מהו אומר : 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתכניסנו לכרך זה לשלום'; נכנס, אומר: 'מודה אני לפניך ה' אלקי שהכנסתני לכרך זה לשלום'; בקש לצאת, אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתוציאני מכרך זה לשלום'; יצא, אומר: 'מודה אני לפניך ה' אלקי שהוצאתני מכרך זה לשלום' וכו'; הנכנס לבית המרחץ, אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתצילני מזה ומכיוצא בו ואל יארע בי דבר קלקלה ועון'; כי נפיק מאי [=כאשר יוצא מה] אומר, אמר רב אחא: 'מודה אני לפניך ה' אלקי שהצלתני מן האור'; הנכנס להקיז דם, אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה' וכו'; כי קאי מאי אומר, אמר רב אחא: ברוך רופא חנם" (ברכות ס,ב).

מאלה ומכל כיוצא באלה נמצינו למדים מה דמות רצו חז"ל לראות בנו: דמות אנשים אשר להם שיג ושיח עם ריבונם, מתפללים ומודים על כל דבר ודבר.

ויתירה מזו – גם בעניינים שבין אדם למקום, "להטות לבבנו אליו וללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו וחוקיו ומשפטיו", קבעו חז"ל תפילות: "השיבנו אבינו לתורתיך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" (תפילת שמונה עשרה) כי גם כאן, ובעיקר כאן – כפי שלימדנו רבינו – צריכה התפילה להיות האמצעי הנקוט ביותר לעליה וכלי העזר העיקרי במלחמת היצר, כדברי המהרש"א על הגמרא "בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר תן לנו אתה" – "הגם שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מכל מקום פשיטא דביד הקדוש ברוך הוא להטות לב בני אדם לטובה, דכמה פסוקים מורים על זה" (מסכת ע"ז ה,א).

במבוא הספר הקדוש "השתפכות הנפש" העוסק כולו במהותה ומעלתה של ההתבודדות – הקדמה נפלאה הכוללת מובאות רבות מפוסקים וחז"ל, המוכיחים כמה מושרשת היתה השיחה בין האדם לבין קונו בחיי אבותינו ואבות אבותינו מאז ומעולם, מאדם הראשון ועד לתלמידי הבעל שם טוב הקדוש שהלכו כולם בדרך הזו, דרך ההתבודדות. ובעוד שבהקדמת השתפכות הנפש הדגש הוא על תפילה על צרכים גשמיים, הרי בדברי הפתיחה שלאחריה אתה מוצא מערכת הוכחות מהמקורות כי השיחה לפני השי"ת על צרכים רוחניים, "לבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך", היתה דרכם של אבותינו מעולם, וכי חז"ל במקומות שונים מורים לכל אדם לעשות כן, ולא רק לצדיקים, אלא אפילו לפחותים שבישראל, "שאין בהם שבח תורה ומעשים טובים לא במעשה ידיהם ולא במעשה אבותיהם, רק שהם עומדים ומרבים בתחנונים" הקב"ה נזקק להם – כן מובא בתנא דבי אליהו. ובמדרש תנחומא כתוב: "אין הקדוש ברוך הואחפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם; ואפילו אין אדם כדאי ליענות בתפלתו ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים" הקב"ה נענה לו. ושוב בתנא דבי אליהו "באותו שעה נפתח להם פה לפושעי ישראל לבקש רחמים לקבלם בתשובה ולומר לפניו: 'רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה אותנו, קבל אותנו ברחמיך הרבים בתשובה שלימה לפניך' לפי שכל המרבה שיחות ותפלות הם מלוים אותו עד שהוא נכנס לבית עולמו".

– "שיחות ותפילות" ודברים כמו "גלוי וידוע לפניך כי היצר הרע מגרה אותנו" הם הם "התבודדות" אותה לימדנו רבינו זיע"א; רבינו רק התווה מסגרת סביב ההתבודדות, עשאה לשיעור יומי קבוע והורה לעשותה בחדר מיוחד או בשדה, בלילה, ולערכה בשפת-אם שגורה, "בלשון אשכנז" וכדומה, הקרובה ללבו של המתבודד. עוד הוסיף עצות למכביר והדרכות שונות איך לבצע את הדבר הנפלא הזה הלכה למעשה, העתיד דברי התעוררות והתחזקות בנידון, כדי שהדבר יהפוך לנחלת הכל, מבלי יוצא מן הכלל.

למען האמת, המושג "התבודדות" ידוע עוד משנים קדמוניות כערך נעלה ביותר בו עשו גדולי ישראל; עוד בדברי רב האי גאון אתה מוצא כי בהתבודדות ניתן להשיג סוד הבריאה; הרבה ראשונים, כהרמב"ם, הרמב"ן ועוד, סבורים כי הנבואה היתה שורה על הנביאים ברגעים נעלים של התבודדות והתייחדות עם בורא כל העולמים; בטור או"ח מובא שחסידים ואנשי מעשה היו "מתבודדים ומכוונים בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולההגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה"(סימן צ"ח); בדברי הרמ"ך נמצא, שעל ידי"התבודדות גדול" זוכים צדיקים להשגה עליונה שיש בה "קצת מחלק הבת קול". עוד רבים מקדמונינו מזכירים את הענין הנשגב הזה; אך בכולם כמעט ואין האדם הפשוט מוצא את עצמו, שכן, המדובר הוא בשיאה של ההתבודדות, אותה התבודדות של הצדיקים הגדולים הפורשים מבני אדם לתקופות מסויימות ודבקים דביקות גדולה בבורא יתברך שמו תוך התבוננות עצומה וריכוז מוחלט באלוקות; התבודדות זו אינה כוללת רק תפילה, אלא בעיקר התפשטות הגשמיות מכל וכל ודביקות גמורה ברוחניות. ההתבודדות שלימד רבינו, אם כי תכליתה היא גם כן "שיבטל עצמו לגמרי עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך" (ליקו"מ א,נב), הרי כל כולה תפילה ושיחה בינו לבין קונו, וכאמור, קבועה לכל יום ומוגבלת לשעה אחת לבני אדם פשוטים.

אמנם אם תרצה לומר, גם את דרכו זו של רבינו זיע"א אתה מוצא עקרונית בדברי קדמונים. בספר חרדים מובא מספר כתב יד "בית מידות" שחיבר האר"י הקדוש, הוראה לבן-תורה שיום אחד בשבוע "יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדון וידבר לא-ל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו"(מצות התשובה פרק ג) (כמה פרקים לאחר מכן (שם פרק ז) הוא כותב שאת דרך ההתבודדות גם שמע ממורו ורבו "החסיד הקדוש כבוד ר' יוסף סאגיס זלה"ה וכך היה הוא עושה וכן מצאתי לרבינו יצחק דמן עכו שכמה חסידים היו עושים כן בימיו ודוק ותשכח כן ברמב"ם ורמב"ן וחובת הלבבות והר"ר יונה ז"ל"). בספר קב הישר (פרק יב) נטען, שאם אדם גדול כרבי שמעון בן יוחאי עסק בכך, הרי "אנו על אחת כמה וכמה, ובפרט שאנו עסוקים בהבלי עולם הזה שצריכין אנו להתפלל ולהתחנן לפני בוראנו יתברך, שלא נבוש ולא נכלם בעמדנו לחשבון דינא רבא ודחילא, אוי ווי באיזה מעמד נהיה שם… וכה יחשוב האדם בכל יום ויום בעת התבודד[ותו], שצריך האדם להתבודד לתקן חטאיו בזריזות; וחיוב גדול הוא להתבודד היטיב, ואולי על ידי כן יערה עליו ממרום רוח חכמה ובינה ודעת ויראת ה' להדריכו בדרך הישרה לבל ימוט מדרכי תורתנו הקדושה". המעניין הוא שגם מעין הביטוי שבליקוטי מוהר"ן: "ההתבודדות הוא מעלה גדולה ועליונה מן הכל" אתה מוצא בספרים קדמונים לרבינו, הרב הגאון והחסיד רבי יעקב עמדין כותב: "ההתבודדות היא מעלה גדולה וגורמת קדושה" (מגדל עוז, בית מידות, בדידות בהקדמת השתפכות הנפש) והחיד"א במדבר קדמות (מערכת ה יג): "ההתבודדות היא מעלה גדולה" ובעבודת הקודש (צפורן שמיר נא): "שורש הכל – התבודדות".

על הבעל שם טוב הקדוש מסופר בשבחיו הקדושים (תחילת ספר שבחי הבעש"ט), שהיה בורח מבית הספר בילדותו אל היער להתבודד; לאחר נישואיו "הלך להתבודד בין ההרים גדולים הנקרא גיבירינג… וכל ימיו היה בהתבודדות… משך שבע שנים שישב בהתבודדות" ובצוואתו הקדושה: "לפעמם שוכב במטה ונראה לבני אדם שהוא ישן והוא באותה שעה מתבודד עצמו עם הבורא יתברך". תלמידו הקדוש רבי יעקב יוסף מפולנאה בהקדמת ספרו "בן פורת יוסף" כותב: "אפילו בששת ימי המעשה, שצריך להתעסק בל"ט מלאכות ורחיים בצווארו, מכל מקום יראה להתבודד על כל פנים שעה אחת ביום".

הרה"ק ר' צבי מזידיטשוב זצוק"ל בספרו החשוב "סור מרע ועשה טוב" (מובא בהקדמת השתפכות הנפש) כותב דברים קרובים מאוד לדברי רבינו: "אין לך מבחר העת להתבודדות כי אם בשעה זו אחר חצות לילה (עיין ליקו"מ נד,ו), לעמוד ולבקש על נפשו האומללה אשר נתרחקה בעוונותיה ממקור החיים ויחפש בשעה זו כל מה שעבר וידבר מעל לבו כעבד לפני רבו בפישוט ידיים ורגליים בדברים רכים לאמור, כבן לפני אביו ובכל לשון אשר ידבר בתפלה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב אשר כואב על עוונותיו ופשעיו ויבקש מחילה וסליחה, וכדברי הזוהר (נשא קכד), מדחרב בי מקדשא לא אשתאר [=משחרב בית המקדש לא נותר] לנו אלא וידוי דברים בלבד, ויבקש מאלקיו שיעזרהו לעבודתו וליראתו בלב שלם ויאריך בענין זה, ובוודאי זה נבחר מכל התעניתים". ואף הוא מסתמך על דברי האר"י הקדוש בספרו שבכתב יד "בית מידות" הנ"ל, שם כתוב בזו הלשון: "כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עוון, סגופים ויסורין קשין, שלג וחרולים והפסקות ענויים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה; אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה', זאת תקנתו, לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום א' מן השבוע יתרחק מבני אדם, יתבודד בינו לבין קונו". שאכן, כך מצאנו גם בשלחן ערוך הלכות תענית (אורח חיים סימן תקע"א): "תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית", ועל כך מציין ה"ביאור הלכה" את דברי האריז"ל, אותם העתיק השל"ה, שבמקום התענית יש לו לת"ח להקדיש יום בשבוע להתבודדות.

מובן מאליו, שכיום הדברים אמורים לא רק לתלמיד חכם אלא לכל אדם, ראשית, משום שלרוב נכללים בני דורנו בסעיף הקודם בשולחן ערוך: "היושב בתענית… כגון שאינו בריא וחזק נקרא חוטא"; שנית, שכבר הורה הבעל שם טוב הקדוש בצוואתו לא לעסוק בתעניות וסיגופים כי הם גורמים מרה שחורה [=עצבות]; שלישית, כבר הוכיח ובאר רבינו בשבעה משיבי טעם שהתבודדות שייכת לכל, עד שפסק ואמר: ש"מקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על ידי התבודדות!" (ליקו"מ ח"ב ק), ולשם כך יעץ עצות והורה דרכים, אף הציב גבולות במקום ובזמן ההתבודדות דבר יום ביומו.

טענה ידועה קיימת בפי ההמון וטוענת ש"לאיש העומד במדריגה פחותה אין ראוי לעסוק בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השם יתברך לבקשו שיקרבו לעבודתו יתברך, רק הענין הזה שייך לגדולי הצדיקים" – כלשון הרב החסיד ר' אלתר מטפליק ז"ל בפתיחתו לספרו השתפכות הנפש. לכך הוא מעתיק פרק אחד מ"לקוטי הלכות" בו מוכיח מוהרנ"ת מדברי הגמרא והמפרשים "היפוך הדעת של קצת המהפכין את האמת שאומרים שאין ראוי לעסוק בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השי"ת כי אם גדולי הצדיקים אבל לא בני הנעורים ובפרט אנשים מגושמים וכו'" שכן מובא במסכת ע"ז (ה,א) שמשה רבינו נזף בהם בישראל על שבשעה שאמר הקב"ה "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים" לא ידעו לענות לעומתו: "תן לנו אתה" ועל כך מקשים התוס' – הלא כדברי הגמרא להלן – גם משה רבינו בעצמו לא עמד על משגה זה שעשו ישראל רק לאחר ארבעים שנה (ומכך אנו אפילו למדים שאין אדם עומד על סוף דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה), ואם כן, למה כעס על ישראל שלא עמדו על כך מיד?! ומתרצים התוס': "ויש לומר, שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא נתן לב עד מ' שנה…אבל ישראל שהיו צריכין לתפלה זו היה להם להתבונן מאותה שעה, שהרי כבר חטאו בעגל ובמרגלים". מכאן ומדברי המהרש"א הנזכרים לעיל, שלבטח ביד ה' להטות לב אדם לטובה, בצירוף דברים רבים ונכבדים על התבודדות, מסיק מוהרנ"ת שאדרבא – הקטנים צריכים לכך יותר מהגדולים, ואף כי הקטן במעלה נראה בעיני עצמו רחוק מכך – אדרבא זה כל נסיונו, להתגבר בתפלה "כי הבעל דבר [=היצר הרע] מחליש מאד דעתו של כל אחד ואחד כאילו עליו לא כיוונו רבותינו ז"ל לפי עכירת מעשיו וקשיות ערפו וכו', אבל באמת אינו כן – השם יתברך רוצה שנבין בעצמינו סוף דעתו, שרצונו וחפצו שנבקש אותו תמיד: 'תן לנו אתה לב טוב וכשר ליראה את שמך'… וזה בעצמו כוונת 'מי יתן והיה לבבם' היינו שישימו לבם היטב לזה, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך תמיד על זה ולומר תן לנו אתה וכו' ואז בודאי יזכה אותם השי"ת ליראת שמים ולכל טוב".

להלן העתיק קטע חשוב מהספר "עלים לתרופה" ממורנו מוהרנ"ת זצ"ל "שכותב שם גם כן, אשר מי שהוא במדריגה פחותה צריך לחזק עצמו ביותר בהתבודדות, ולפרש שיחתו לפניו יתברך. ואדרבא – דיבוריו של איש הנמוך מאד על ידי מעשיו שאינם הגונים, יקרים אצלו יתברך יותר ויותר… כי כל העולמות עם כל עבודתם הגדולה שעובדים אותו יתברך באימה וביראה תמיד, אינו עולה אצלו יתברך כלל כנגד שיחה אחת ותפלה אחת של בן אדם בזה העולם השפל כמבואר בתורה כי מרחמם ינהגם (ליקו"מ ב,ז) ואם האדם נמוך מאד על ידי מעשיו שאינם עולים יפה, אדרבא – כשהוא מפרש שיחתו לפניו יתברך ועובד איזה עבודה יקר בעיניו יתברך יותר ויותר, כי זה עיקר כבודו יתברך, כשהרחוקים מאד נמשכים לעבודתו יתברך, כמבואר בספריו הקדושים" (מכתב מח) .

אמת, קשה לו לאדם מגושם לפרוש שיח לפני ריבון כל העולמים, אבל דוקא לאדם כזה נותרה נקודת הצלה אחת ויחידה – לצעוק לה' שיוציאו מעוונותיו, הוא יותר מכל אחר נזקק לרחמי ה' לצאת מסבך העוונות הקושרים אותו מכל צד, עליו יותר מכל אחר נאמר (קידושין ל,ב) "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" ליצר הרע.

ויתירה מזו – כשאדם נמצא במיצר רוחני, מסובך בעוונות עד בלי יכולת לצאת והוא שבור ורצוץ, ומתוך כך הוא קורא לה' שיעזור לו להתגבר ולצאת ממעמקי השאול, הרי זו ממש "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" שהזוהר הקדוש מחשיבה ומהללה כל כך באמרו שהשי"ת עוזב הכל ופונה אך לתפלתו של זה המדוכדך ונכאה הלבב.

שכן, כמו שעני בישראל המתחייב להביא קרבן חטאת ואין ידו משגת פר, איל, כבש או בן יונה, די שיביא עשירית האיפה מנחה לה', והדבר יקר בעיניו יתברך – כן גם היום, כשתפלה היא במקום קרבן, הרי פרישת שיחה פשוטה ומגומגמת (עיין מדרש רבה על שיר השירים ב,ד, על הפסוק 'ודילוגו עלי אהבה', שהקב"ה אוהב גמגומינו – ולגלוגו עלי אהבה – כתינוק המגמגם בלשונו ואוהבים אותו) של "עני ממעש" לפני השי"ת יקרה וחשובה מאד בעיניו יתברך והוא משתעשע בה "שזה בחינת קרבן מנחה שהיא קרבן של עני ודל מאד, שהיא עשירית האיפה שבאה בדלי דלות… בחסדי ה' וריבוי רחמיו העצומים מאד שיש תקוה גם אליו, שיכולין לזכות להתקרב להש"י מכל מקום שהוא על ידי בחינת קרבן עני… אף על פי שאין החוטא יכול להביא פר ואיל וכבש ואפילו עופות, תורים ובני יונה אין ידו משגת להביאם, אף על פי כן מצא לו הש"י תקנה ברחמיו המרובים שיביא על כל פנים עשירית האיפה קמח, ובזה גילה לנו ורמז לנו שרחמיו לא כלים לעולם, שאפילו אם אין האדם יכול לשוב בתשובה כראוי, לפי מעשיו, כמו בעלי תשובה הקדמונים, שהיו מתענים ומסגפים עצמן הרבה מאד, אף על פי כן, חלילה וחלילה למנוע ח"ו מחמת זה מתשובה, כי גם נקודה טובה אחת של בחינת תשובה יקר מאד בעיני הש"י… כמו שהפליגו רז"ל כמה וכמה יקר בעיני הש"י קרבן מנחת עני, כמו שאמרו רז"ל על פסוק ונפש כי תקריב קרבן מנחה וכו' וכן במדרש שמפליג מאד בעוצם מעלת יקרת קרבן מנחת עני אצל הש"י, כי עיקר הקרבן עתה היא תפלה שזה עיקר התשובה, בחינת קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ובמו שאמרו רז"ל 'איני מבקש מכם אלא דברים' כמו שהאריכו רז"ל בזה הרבה, כמו שכתוב בזוה"ק על פסוק 'תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו' כמה וכמה יקר אצל השי"ת תפלת העני, אפילו העני המתפלל על צרכיו הגשמיים, על חסרון פרנסתו, מכל שכן וכל שכן כשהאדם מרגיש עניותו ושפלותו במעשיו שהוא עני ודל מן הדעת – שזהו עיקר העניות, כשארז"ל 'אין עני אלא בדעת' דהיינו כשיש לו מעשים רעים שזהו עניות הדעת, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – כך מבאר מוהרנ"ת בהלכה ארוכה בליקוטי הלכות (או"ח, תפילת המנחה ז,ב) ומוסיף: מכל שכן כשנופלים עליו שני מיני העניות, שהוא עני מן הדעת מריבוי קלקוליו העצומים, וגם הוא עני ומחוסר פרנסה מאד והעניות וחסרון פרנסתו מבלבלים אותו מאד… ורואה שאין לו שום תקוה כי מימין ומשמאל אין סומך, מעשיו מקולקלים מאד ופרנסתו דחוקה ואשתו ובניו צועקים לחם ופרנסה ומלבושים ושארי הצטרכות ההכרחיות; וכשהוא מתגבר מכל זה ושופך שיחו לפני הש"י מתוך עוצם עניותו ודוחקו בבחינת תפלה לעני… זה יקר מאד מאד אצל הש"י".

הרי שהגילוי הגדול שגילה רבינו לבן האדם השפל, איך שגם הוא בתוך עוונותיו הרבים ימצא מוצא אל ה' על ידי שיקרא אליו מעומק לבו הנשבר – אינו רק אפשרות בדיעבד שנתנו לנו מן השמים אלא "קרבן" יקר מאד. "תפלה לעני כי יעטוף" שאין תפילה כמוה; התבודדותם של יהודים הינה כל כך גדולה ונלוים עליה כאלה מאמצים נפשיים, שהיא בוקעת רקיעים, חותרת חתירה תחת כסא הכבוד, וזוכה להתקבל באזניו כביכול יותר מכל תפלה אחרת.

דרך זו לקרוא לה' מתוך הקלקולים, היא לדברי מוהרנ"ת שם, גילוי שנתגלה דוקא עתה סמוך לגאולה האחרונה, על ידי הצדיקים האחרונים; שמור היה הסוד בכבשונו של עולם ולא נודע לאיש וכמובא במדרש (בראשית רבה יד) "כל הקרבנות גילה הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה חוץ מעשירית האיפה", כי סוד זה שגם הפחות שבישראל ידע ויוכל להתגבר בעומק ירידתו הוא סוד שהגאולה האחרונה תלויה בו, זהו סוד שאפילו היום אחרי שגילוהו יש לכל יחיד עבודה רבה לגלותו וליישמו על עצמו, להבין ולהשכיל כי גם אליו מכוונים הדברים, שגם הוא באשר הוא שם, בתוך קלקוליו ולכלוכיו, יקרה שיחתו לפני השי"ת מאד ועל ידה יש תקוה לאחריתו, בה תלויה גאולתו, וגאולת ישראל.

כה אמר רבינו זיע"א (שיחות הר"ן שא, ועיין מכתבי מוהרנ"ת ס): "העיקר הוא – מבטן שאול שיוועתי!".

[למאמר הבא: התחדשות ההתבודדות]

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support