בדורות האחרונים זכינו להתעוררות גדולה מאוד בענין חומרת איסור דיבור לשון הרע על כל אדם ישראל, גם התפרסם גודל כח הסגולה שיש בלימוד הלכות אלו.

חלק מהמקורות לחומרת האיסור, הינן בפרשות אותן קראנו בשבתות האחרונות, בהן למדנו כמה גדול כוחן של כמה מילים שמרים דברה על משה; וכן מפרשת המרגלים שלא לקחו מוסר השכל ממרים; וכן חומרת לשון הרע והוצאת דיבה שדיברו קורח ועדתו במשה ואהרן. עם ישראל סבל כתוצאה מלשון הרע, ונאלץ להשאר ארבעים שנה במדבר, ולא זו בלבד, אלא שעד היום אנו סובלים מכך, שהקב"ה אמר "אתם בכיתם בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות" כל ליל תשעה באב. והכל בגלל דיבור אחד של רע.

אך משום מה נדמה שכל חומרת האיסור הוא רק כאשר מדברים על אחרים. לעתים נדמה כי יש החושבים שאיסור לשון הרע אינו חל על האדם כלפי עצמו. אנו לא תופסים שכשאדם מרכל על עצמו הוא נקרא גם 'הולך רכיל'. אמנם לא גרם נזק לשום אדם חיצוני, אבל בעצם הוא הזיק נזק גדול יותר, הוא כיבה את הקשר שלו עם השי"ת!

כשאדם מדבר על עצמו דברי יאוש, כאשר אדם אינו רואה בחייו שום נקודת זכות, אולי אין זה לשון הרע ממש מבחינת האיסור ההלכתי, אבל הוא ניתק את עצמו מכל האורות הרוחניים שכל יהודי קשור אליהם.

וכאשר יראה ברבות הזמן שתש כוחו, כלו כוחות נפשו והוא מוצא את עצמו כפושט רגל, ידע נאמנה שזה מחמת שדיבר על עצמו רע כל ימיו.

כח הדיבור הוא גדול מאוד, הדיבור מגביר את כח הדמיון, ומביא את האדם למצב בו לא יוכל לחלץ את עצמו. הדיבור הרע מכסה ומעלים את נקודות האור שתמיד קיימות, והוא כמו מי שגר בין ההרים שקשה לו לראות את אור זריחת החמה, כי מרוב שעסוק לדבר על מה שעובר עליו הוא לא רואה שיש לו זכויות קטנות, שעומדות לזרוח ולהעלות הרבה אור.

ידידי היקר, דע לך שעיקר עבודתנו ביהדות הוא שנזכיר לעצמנו יום יום, רגע רגע, מי אנחנו באמת. אנו יהודים, יש לנו בכל מקרה חלק לעולם הבא, זהו עיקר חיותנו, אך בדיבור אחד של רע על עצמנו אפשר לכבות הכל, ולהזרק אל מחוץ למחנה.

תאמר 'אכן, דיבורים יפים, אבל מה לעשות שהרע אכן גובר על הטוב? קשה לנו לשים לב לאור המבצבץ מהנקודות זכות הקטנטנות שלנו'.

לכן הבה והטה אוזן למעשה שרבי נחמן סיפר לרבי נתן, ממנו נוכל ללמוד צורת הסתכלות מזווית שונה על עצמנו, הסתכלות כזו שמצד אחד לא נרמה את עצמנו, לא ניפול על ידה לגאווה, ומאידך תקשר אותנו בשמחה גדולה להשי"ת בהבקע אור הזריחה מתוך החושך.

ומעשה שהיה כך היה, אדם אחד קבל לפני רבי נחמן על מעשיו המכוערים, כי הוא חפץ מאוד להתקרב לה', אבל אינו מוצא עצה לעצמו מחמת שבכל פעם מתגברים עליו כוחות הרע. השיב לו רביז"ל בחכמתו בתמימות ובפשיטות, אכן 'אין לי עם מי לדבר', כי כבר כולך רע. מיד התעורר אותו אדם ואמר לרבינו: 'הלא בכל זאת אני מתגבר לפעמים להמשיך את עצמי לקדושת ישראל'… ענה לו רבי נחמן: 'בכל זאת הוא כמעט לא שווה כלום…' התחזק אותו אחד והחל ללמד זכות על עצמו, ואז אמר לו רביז"ל שירגיל את עצמו ללכת עם התורה "אזמרה לאלהי בעודי" (ליקו"מ ס' רפ"ב) שם מלמד שצריך להסתכל על הטוב.

אחי, זו עצה נפלאה ביותר, כאשר אתה רואה את מקומך השפל, תלך בקיצוניות לגמרי לצד השני, והחשב את עצמך כגרוע שבגרועים, ואז יצוץ לפתע הטוב שבך ותראה שאינך כל כך נמוך, שהרי סוף סוף אינך כמו אלו שלא איכפת להם בכלל, הרי אתה בכל זאת, קצת רוצה ומשתדל, וכך תוכל להחיות את עצמך בחיות יהודית אמיתית, ותוכל לשמוח בשמחה פנימית מכל נקודה טובה.

ודע לך אחי, שהדרך לקיים את כל זה, מוכרח שתרגיל ותשריש בעצמך דרך של הסתכלות חיובית גם על אחרים, לראות בעין טובה כל יהודי, ולא להיות מרגל שמחפש רק חסרונות.

כמובן שצריך בזה זהירות יתירה, כי בהרבה מקרים צריך לדעת להתבדל מכאלו שאינם הולכים בדרך ישרה, או בהשקפה שאינה לרוח התורה, ויש להגדיר בבירור מוחלט מהי דרך טובה וישרה ומה להיפך, אבל דווקא לאחר כל הבירור בין טוב לרע, תצוץ אצלך לפתע ההסתכלות הטובה, לראות איך אחרי הכל כולם בני ישראל, כולם שווים לטובה, כולם היו רוצים באמת את ה' וכו'. וכאשר תרגיל את עצמך לילך בהסתכלות שכזו על אחרים, אז תראה איך גם ההסתכלות שלך על עצמך תשתנה ותוכל להיות תמיד מלא בשמחה מחובר לאור ה'.