"לצייר נכון" את חודש אלול

אלול הוא חודש משמח ומרנין לב, או חודש של מתח וחרדה? חזרה בתשובה היא מתנת אלוקים, שמשחררת ומנקה, או שהיא מטלה כבדה? להרגיש את כאב החטאים זוהי זכות מאושרת או הרגשה מעיקה וחונקת?…

השאלות רבות, והתשובה עליהן היא אחת: הכל תלוי בהצטיירות האור במוח באדם! האור יורד מלמעלה ללא צורה, ואנו – בהסתכלות שלנו – מעניקים לו את הצורה.

הדבר דומה לצירופי אותיות. עם 22 אותיות הא"ב אפשר לכתוב מאמר נפלא בעלון זה, שיחַיֶה את נפש קוראיו, או להבדיל – פשקויל מכוער שישפוך דמים… כבר נאמר על כך ב'ספר יצירה' (פרק ב, משנה ד): "אין בטובה למעלה מעֹנֶג, ואין ברעה למטה מנֶגַע". שתי המילים הללו, עונג ונגע, מורכבות מאותן שלוש אותיות, אבל הן שני הפכים גמורים וקוטביים, המורכבים מאותיות שוות, אך צירופן שונה.

כך גם לגבי כל המתנות הנפלאות שהעניק לנו ה': אלול, תשובה וכן הלאה – כולן מתוקות ונפלאות, אלא שהשכל שלנו גורם להן להיראות לפעמים מרות כבדות ומעיקות. פגמי הברית פוגמים במוח, ומוח פגום מפיק ציורים פגומים.

מלמעלה לא יורד אף פעם לא טוב ולא רע, לא ברכה ולא קללה. מלמעלה יורד אור בלי צורה, "והברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו. כמו שכתוב: 'ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה' – 'לפניכם' דייקא. כי מלפני הקדוש ברוך הוא יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים. ולפי האדם כן נעשה הצירוף – אם הוא אדם טוב, נעשה צירוף של ברכה; ואם לאו, להיפך. וזה 'לפניכם ברכה וקללה' – דייקא, כי לפני ה' עדיין אין ציור לצירוף הזה אם הוא ברכה אם לאו" (ליקוטי מוהר"ן, לו).

"ראה" – אומר לנו הקדוש ברוך הוא בפרשת השבוע – "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". אני מוריד לכם אור, שכשהוא מגיע אליכם הוא הופך לברכה או לקללה. היזהרו לצייר אותו בצורה הנכונה.

והלא כך גם הזהירונו חכמינו זכרונם לברכה לגבי התורה הקדושה: "זכה, נעשית לו סם חיים; לא זכה, נעשית לו סם מוות" (יומא ע"ב:). אותו פסוק, אותו דבר תורה – זכה, קיבל אדם מכך חיות וכח; לא זכה, בלע רעל – – –

* * *

כיצד נזכה אם כן לקבל את התורה בציורה הנכון? מי הוא זה ואיזהו שיודע לצייר לנו אותה בציור שיגרום לנו לחיות ולא למות?

צדיק האמת!

הוא זה שמצייר לנו את התורה בציור הנכון; וכשמקבלים את התורה דרכו, היא מחייה ומשיבה את הנפש.

כבר בעת קבלת התורה, אמרו בני ישראל למשה רבינו: "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים, פן נמות". "כי ישראל היו חפצים יותר לשמוע מפי משה, מלשמוע מפיו יתברך בעצמו. כי כששומעין מפי השם יתברך עצמו, והאור היוצא מפי עליון הוא אור פשוט מאד בתכלית הפשיטות, ואז היו צריכים להיות קדושים וטהורים מאד כדי לצייר האור בבחינת ברכה. ועל כן, ישראל חששו שמא אין להם עדיין זה הכח להמשיך האור הבא מהשם יתברך בעצמו, בבחינת ברכה. אבל כשיהיה נמשך על ידי משה, שהיה קדוש ופרוש גדול מאד, ועל כן בוודאי ימשיך האור מפי עליון בבחינת ברכה" (ליקוטי הלכות, ברכת התורה א).

וכאז כן היום, אין אנו חפצים לשמוע על 'אלול', 'תשובה', ושאר הדברים שבקדושה – אלא מפיו של הצדיק! כי רק כך יצטיירו מושגים אלו במוחנו בציורם הנכון, ויהיו סם חיים ולא סם מוות.

* * *

אנו עדיין ב"שבעה דנחמתא"; שבעה שבועות של נחמה, שבראשיתם הכריז הנביא: "נחמו נחמו עמי". שואל מוהרנ"ת: מהו כפל הלשון 'נחמו נחמו'? מה נוסף ב'נחמו' השני שלא היה בראשון?

עונה על כך מוהרנ"ת: ה"נחמו" הראשון, היא הנחמה של התורה, כי אין מה שינחם באמת את עם ישראל אלא רק דעת התורה הקדושה. אך אין די בכך; צריך "נחמו" שני; צריכים צדיקים שיציירו לנו את אור התורה בציור הנכון, כדי שאכן התורה תצליח לנחם אותנו. אם יחסר ה"נחמו" השני, אם לא יהיו צדיקים שיציירו לנו את אור התורה בציור הנכון, ה"נחמו" הראשון כלל לא ינחם. לפעמים הוא גם יהפוך מנחמה לדבר מצער ומכביד.

"כי עיקר הנחמה בכל הגלות המר והארוך הזה, היא התורה הקדושה. כמו שנאמר: 'זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני'. אבל לאו כל אדם זוכה לקבל עצות טובות מהתורה כראוי לו בכל עת, כי לא זכה וכו'. על כן 'הכל צריכין למרי חיטיא', שהוא הצדיק האמת, המבאר ומצייר לנו אור התורה לטוב. וזה עיקר תקוותנו ונחמתנו בכל מיני גלויות בכלל ובפרט, בגשמיות וברוחניות" (ליקוטי הלכות, יין נסך ד, כח).