'עמלק' – האויב הגדול והמר. ראשית גויים וכלליות כל הטומאות של כל האומות כולם (ליקוטי מוהר"ן, ל. ליקוטי הלכות, נטילת ידים שחרית ב), מקור כל התאוות הרעות ושורש פגמי הקדושה רח"ל (ליקוטי מוהר"ן תניינא, ח), שורש הכפירות והאפיקורסות (ליקוטי הלכות, תפילין ה, ל), זוהמת הנחש הקדמוני וסיבת כל הגלויות והצרות (שם), הרע "הכלול מכל הרעות שבכל הד' יסודות והוא מעולם רצועה מרדות לישראל, כי בכל דור ודור הוא אורב על הכלל ועל הפרט כל יום, כי הוא השטן הוא המסית הוא המקטרג הוא מלאך המות" (שם ז, ז).

ברור ופשוט שכדי ללחום ולנצח אויב עצום ואדיר שכזה, אנו זקוקים למלחמתו של צדיק האמת, הלוחם הגדול בעמלק בכל דור ודור. אפילו יהושע תלמידו של משה לא יצא להילחם כי אם בכוחו של משה, "כי בוודאי עיקר כח המלחמה היה על ידי משה, כי אין כח ליהושע שהוא בחינת התלמיד ללחום מלחמה עצומה ונוראה כזאת" (ליקוטי הלכות, שבת ד, ט), אבל אף על פי כן, הדבר תלוי גם בנו, חלושי הנפשות, שעבורם נלחמו בשעתו משה ויהושע, ועדיין נלחמים צדיקי האמת בכל דור.

רבינו הקדוש מגלה שבמלחמה נגד עמלק נוטלים חלק עצום גם אותם חלושי נפשות שכנגדם מכוונת עיקר המלחמה, כי  עמלק שהוא תוקף הסטרא אחרא מתגבר ח"ו להפיל את החלושי כח שבישראל כאילו אין להם תקוה עוד ח"ו, בבחינת 'ויזנב בך כל הנחשלים, ואתה עייף ויגע', שרוצה לזנב את הנחשלים, דהיינו החלושי כח להפילם למטה ח"ו" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר א, יב), והמלחמה כנגדו נעשית על ידי זה עצמו שאותם חלושי הכח שומעים ומצייתים לצדיק ומתחזקים על אף הכל.

וכך מאיר עינינו רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, ו):

יסוד התשובה הוא להכניע את הדמים הרעים, הנמצאים בחלל השמאלי ששם מדור היצר הרע, שהוא שרשו על עמלק. כאשר מוכנים לסבול בזיונות ושפיכות דמים ולשתוק, היצר נשחט ודמו נשפך. אך כל זה, בתנאי שיחד עם הבושה עומדים ומייחלים ומקווים לצאת מהרע.

כדי להצליח בכך, צריכים אנו לאחוז בשתי הקצוות: מצד אחד, לייחל ולרצות לצאת מהרע ולעבוד את ה' בכל לב. ומאידך, בד בבד, להתחזק בכל הכח להמתין ולצפות לישועה על אף שבינתיים נראה שהישועה מתעכבת; לסבול ולקבל את העיכוב באהבה, ולא לברוח משדה המערכה.

וככל שמתחזקים וסובלים את הבזיון הכרוך בהמתנה זו, ומתעצמים לחטוף כל נקודה טובה אפשרית גם במקום הנמוך והשפל שעדיין נמצאים בו, על ידי זה מזככים את הדם שבחלל השמאלי ומתקרבים לה' יתברך בתשובה שלימה.

רבינו הקדוש מגלה שם, שעל ידי התחזקות זו – "שאפילו אם יפול ח"ו למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולים לדבק את עצמו אליו יתברך" – בכך מכריתים את זרעו של עמלק שנלחם בכל כחו להחליש דעתם של השפלים והנבזים מרוב פשעיהם וחטאיהם.

* * *

שונה היא מלחמה איומה זו עם עמלק משאר המלחמות – בעוד שבכל מלחמה, הניצחון מותנה בכך שהאויב מוכרע ומנוצח ואין לו תקומה עוד, הרי שבמלחמת עמלק, הניצחון הוא גם כשעמלק עומד בתוקפו וגבורתו והאדם נמצא בעומק שפלותו וירידתו, אם הוא מתחזק ומתעצם לחטוף שם מה שיוכל ועומד בקשרי המלחמה להתפלל ולעמול לרצות לצאת משם ואינו מרפה ידיים, הרי שהוא זה שניצח במלחמה.

שכן, "מלחמת עמלק היא מלחמה ארוכה מאד מאד, כי עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל, ועיקר הוא מלחמת היצר שהוא בחינת קליפת עמלק שאורב על האדם תמיד ורוצה להפילו לגמרי ח"ו כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועיקר הכנעתו הוא התחזקות, שעיקרו בחינת בקי בנפיק בחינת 'ואציעה שאול הנך', שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו, יהיה חזק מאד לבל יפול משום דבר" (ליקוטי הלכות, שבת ז, נד).

כך, שכשאנו רוצים ליטול חלק בהצלת נפשותינו מן האויב הרע והמר הזה, ובהתקרב ימי הפורים הנזכרים והנעשים בכל דור ודור שבהם אנו יכולים לזכות למחות את כוחו של המן- עמלק מלבנו, צריכים אנו שיתברר ויתאמת אצלנו מהי חובתנו במלחמה זו, ועלינו להבין היטב שקדושת פורים ו'שבת זכור' וכל הזכייה שיכולים לזכות אז, תלויה ועומדת בכך שנקבל על עצמנו את עול ההתחזקות. דהיינו, שנחליט בנפשנו שגם בירידה האיומה ביותר חלילה לא נתרפה ולא נתייאש, לא נתקרר ולא נוותר, לא ניפול ולא נחדול. אלא להיפך: נתאמץ ונחפש, נתפלל ונייחל, נחטוף ונלחום. וכל עוד הנשמה באפנו לא נרים ידיים ולא נסכים להיות חלק ממלכות עמלק, על אף שכל כך הרבה ימים ושנים הפיל והכשיל והביא למה שהביא.

* * *

זוהי היציאה למלחמה קשה ונוראה זו, ועל אף שבוודאי הכל תלוי בכוחו של משה הנלחם עבורנו בהרמת ידיו לתפילה, אולם הדבר תלוי גם בנו, וכפי שרבינו הקדוש בעצמו אמר פעם אחת לרבי נתן: "אתה בלעדי אינך יכול לעשות – היינו, שאיני יכול לעשות ולעסוק בעבודת השם בלעדי כוחו ועצותיו – אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל! כלומר, לעשות לי טובה כל זמן שלא אשתדל בעצמי לקבלה, כי מה שאני צריך לעשות הוא בעצמו אינו יכול לעשות הכל בלעדי, אע"פ שבאמת הכל ממנו" (חיי מוהר"ן, של).

וכך גם במלחמה זו עם עמלק: על אף שהכל תלוי בכוחו של הצדיק המתפלל בעדנו, אולם ללא התחזקותנו אי אפשר לנצח במלחמה זו. כל הכרעת המלחמה העצומה שבה תלויה הגאולה הפרטית והכללית והתגלות מלכות ה' בעולם – אשר "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק" (רש"י, שמות יז, טז) – הכל תלוי בהתחזקות זו, שהשפל והקטן עומד בינו לבין קונו ומתעצם לא לתת לרפיון ידיים ולייאוש לשלוט בו.

"נמצא – מסכם מוהרנ"ת – שבענין מלחמה זאת שיש לכל אדם עם יצרו שהוא בחינת מלחמת עמלק, כל נצחון המלחמה הוא כשהוא חזק בדעתו בכח הצדיק לאחוז את עצמו ולעמוד בקשרי המלחמה בכל מה שיעבור עליו. כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, ועוסק עדיין במלחמה זאת שעיקר הכלי זיין הוא תפילה, הוא תפילה, הוא נקרא נוצח את המלחמה. כי באמת לה'ֹ המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו', וכמו שכתוב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, רק שהאדם חייב לחזק את עצמו ולעורר את עצמו בכל פעם מחדש לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן" (ליקוטי הלכות, שבת ז, נד).

* * *

מה עצומה היא האחריות המוטלת על כתפיו החלשים של החלוש-כח; הוא מביט על עצמו בבוז ובחוסר ענין ואומר לעצמו: 'מה אני ומה חיי, איזה מקום אני תופס בעולמו של הקב"ה, אחר כל חטאי ופשעי האיומים בשוגג ובמזיד, אחר כל טינופי ולכלוכי כאחד הריקים, אחר כל מה שהכעסתי ומרדתי במלכו של עולם יום אחר יום ביתר שאת, מה יתן ומה יוסיף אם אתחזק קצת במקומי השפל והבזוי אם לאו'. אבל עליו לזכור את אשר עשה לו עמלק, ועליו לזכור את המלחמה דאז, בה רמז משה רבינו ברמזי ידיו שהכל תלוי בהתחזקות הפעוטה שלו!

נורא נוראות! כל המלחמה העצומה והנוראה על גילוי כבוד ה' בעולם שזה תכלית כל הבריאה, תלוי ועומד אם ישכיל להתחזק במצבי שפלותו!

מדובר אפילו בשפלים כאלו שכמעט אי אפשר לדבר עמם ממעלת מלחמתם, מרוב זוהמת המקום בו הם נמצאים, אבל הצדיק מרמז וקורא גם להם מרחוק: חזקו ואמצו כי בכם תלויה הכרעת המלחמה!

וכפי שכותב מוהרנ"ת: "אמרו חז"ל 'בזמן שהיה משה מגביה ידיו וישראל מסתכלין כלפי מעלה היו נוצחין', ולכאורה קשה: למה עשה משה זאת על ידי הרמת ידיו דייקא? היה לו לומר להם בפה מלא שישעבדו לבם למקום ויעזור להם ה' יתברך? אך באמת, בעת שמתגבר תוקף זוהמת הנחש ח"ו שהוא מקומות המטונפים שהוא בחינת מלחמת עמלק, ששם אי אפשר למצוא כבודו יתברך בשום אופן, אזי אי אפשר לדבר כלל מכבודו יתברך רק לרמוז בידיו, כמו משה רבנו ע"ה שהרים ידיו לרמוז להם שיסתכלו למעלה. היינו, אף על פי שמתגבר עכשיו מקומות המטונפים כאלו שהם בחינת מלחמת עמלק שאי אפשר לדבר ולגלות שם כבודו יתברך, אף על פי כן שאו עיניכם למרום והסתכלו למעלה ותדרשו ותבקשו ותחפשו איה אפוא הוא יתברך. ואז היו ישראל נוצחים, כי על ידי זה עולים בתכלית העליה" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מהיתומים ג).

זוהי הזכירה העצומה שאנו צריכים להשריש בלבנו: מצד אחד לזכור שעומד עלינו אויב אכזרי ביותר המתחדש עלינו בכל יום ומבקש להמיתנו מיתת עולם ח"ו. ומאידך, לזכור שמובחרי הצדיקים נלחמים בו. וגם את זאת חייבים אנו לזכור היטב היטב: שכל נצחונם של הצדיקים במלחמתם עם עמלק תלוי בנו! כפי שאנו מתחזקים לעמוד בקשרי המלחמה לפי כוחותינו הדלים, ובכך שאנו לא מתייאשים בשום פנים.

* * *

זוהי שמחת פורים הבא עלינו לטובה: ההכרה וההתעצמות בידיעה שאין שום יאוש בעולם, והדיפת וסתירת דעתו של עמלק כאילו אנו מנוצחים ומונחים בידו. כי "עיקר עזותו והתחזקותו של האדם להתקרב לעבודת השם יתברך היא על ידי שמחה וחדוה" (קיצור ליקוטי מוהר"ן, כב).

בימי הפורים אנו נזכרים מחסדי ה' המבוארים במגילת אסתר שגם בשפלותנו זכר לנו, וגם בהיותנו חייבים גמורים אחר שנהנינו מסעודתו של אותו רשע וההשתחוואה לצלם ושאר נפילות איומות, לא עזבנו השי"ת ושמע לתפילותנו, כפי שהורה לנו מרדכי הצדיק בשעתו להתחזק ולהתעצם בתפילה, וכך גם לדורות.

וכדברי מוהרנ"ת: "עיקר המלחמה עבור החלושי כח שנכשלו כמו שנכשלו, וגם עתה בכל פעם שמתעוררת נקודתם לשוב חותר עליהם בחינת עמלק, וצריכים ללחום עבורם להאיר בלבם ולעוררם ולהודיעם שכל נקודה ונקודה שמנתקים מחשבתם יקר מאד. והעיקר, לידע שאין יודעים כלל, ושלא יתייאשו מן הצעקה והתפילה לעולם. 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה' בזה העולם, את כל הנכלים והערמומיות שחותר עמלק, ועל כן 'ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה', וכן הכניס בישראל שבכל עיר ועיר צום ובכי, בחינת 'דברי הצומות וזעקתם', ועל ידי זה נתהפך הכל לטובה" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, כ).

ב'תענית אסתר' אנו מתחזקים להאמין ולדעת שה' שומע צעקתנו, ובפורים אנו שמחים ומודים ומשרישים בלבנו את יסודות ההתחזקות התמידית – 'להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך'. אין זו רק הודאה על העבר אלא עצם תוקף המלחמה בעמלק. כל נקודת התחזקות והתחדשות לא להרפות ידיים בכל שטחי המלחמות הרוחניות הם חיצי מוות בלב עמלק, זוהי הכרתת זרעו של עמלק בקום ועשה, זהו הניצחון בפועל על חלק ה'עמלק' שבלבנו!

אמנם, כדי לנצח במלחמת עמלק זקוקים לנסים גלויים. אם משה רבינו בעוצם גדולתו וקדושתו ראה בנצחון מלחמת עמלק נס גלוי – והקים מזבח לאמור: "ה' נסי – הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול" (שמות יז, טו. וברש"י שם) – על אחת כמה וכמה שפלים ודלים כמונו, שניצחון המלחמה מצריך ניסים עצומים.

אך אכן לשם כך קיבלנו במתנה את ימי הפורים הללו "שכל הנסים והנפלאות שעשית לאבותינו אשר עליהם נקבעו הימים טובים הקדושים, כולם נעשים ונתגלים ומאירים בכל דור ודור בכל אדם ובכל זמן, ואנו צריכין להמשיך קדושת פורים וקדושת כל הימים טובים, והארת הנסים ונפלאות שנעשו אז, בכל שנה ושנה בכל דור ודור ובכל אדם ואדם בפרטיות" (ליקוטי תפילות ח"ב, לז).

כשעיקר הנס אליו אנו זקוקים, הוא: שנזכה להאמין בדברי הצדיק שאין שום יאוש בעולם כלל! וגם לאחר כל כך הרבה נפילות וחשכויות, לאחר גלות ארוכה ואיומה שכזו בפרט ובכלל, נמשיך לעמוד איתן ולהאמין בכוחנו הדל, שיכול נוכל לו לעמלק בכח הצדיקים הנלחמים בו, ושהתחזקותנו הפעוטה יקרה כל כך.

זה ממש נס שנאמין זאת, אבל אנו מקבלים את כח הניסים הללו בימים הללו. ועלינו לעמוד ולייחל ולצפות לכך בכח 'דברי הצומות וזעקתם', ובכח דברי ה'אגרת' הקדושה והנשגבה הזאת שאנו קוראים ביום ובלילה של פורים, ובכח הצדקות וריבוי ,האהבה ובכח השתייה והשמחה שבוקעים רקיעים ומכניסים בלבנו את הדעת דקדושה, לא להתייאש בשום פנים ואופן, והיא שמכריתה את זרעו של עמלק.

כולנו כאיש אחד בלב אחד נצא למחלמת עמלק, נסתכל כלפי מעלה ונשעבד לבנו לאבינו שבשמים ומיד נהיה נוצחים; להתחיל מעכשיו התחלה חדשה לכל השנה כולה, לקבל את התורה באהבה ולהשתעבד לאמיתת התורה והאמונה שלא לוותר בשום פנים ואופן על אף כל הירידות, ושנטה אוזנינו לרמזי ידי הצדיק ולזעקתו הגדולה: "שאפילו מי שהוא במדרגה התחתונה לגמרי ח"ו רחמנא לצלן, אפילו אם מונח בשאול תחתיות רחמנא ליצלן, אף על פי כן אל יתייאש עצמו, ויקיים 'מבטן שאול שיוועתי', ויחזיק עצמו במה שיוכל ולחזק עצמו בכל מה שאפשר. כי אין שום יאוש בעולם כלל, און קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין, ומשך מאד אלו התיבות 'קיין יאוש איז ניט פאר האנדין', ואמרם בכח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאד, כדי להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות, שלא יתייאש בשום אופן בעולם, אפילו אם יעבור עליו מה ואיך שהוא, אפילו אם נפל למקום שנפל רחמנא ליצלן, מאחר שמחזק עצמו במה שהוא עדיין יש לו תקוה לשוב ולחזור אליו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עח)