הם ישבו במקומם הקבוע על גדר האבנים האפורה וביכו בפעם האינספור את מצבם שלא השתנה בעשור האחרון במאומה. השיח היה שגרתי להחריד, הבעיות הקבועות והצרות המוכרות. בפאתי שכונת העוני הזו לא שגשגו התקוות, והתושבים הסתגלו להעביר את זמנם בקינות משותפות.

המידע שהגיע במפתיע לאחד השכנים הקפיץ באותו בוקר את כל משתתפי הקינה שעל הגדר: סכום מכובד מאוד הוקצה לאחרונה לשיפור פני השכונה ולהטבת תנאי המחייה. אם לא נשמיע את קולנו במשרדים הנכונים, הסכום יעבור בקלות ליעדים מרכזיים יותר בעיר. אותו יום עלו קולות הקינה עד השמים, התושבים קשיי היום שפכו את מצבם האומלל כמו שלא עשו מעולם, אולם הפעם התנהלה הזעקה במקום הנכון, הדמעות קיבלו מענה הולם.

* * *

החיים מתחילים מהמקום בו צופים בהם. לכל אדם מבט אחר. מה שנחשב אצל אחד להצלחה, ייראה בעיני האחר כשלון חרוץ; מה שעשוי לרומם את רוחו של פלוני, עלול להעכיר את רוחו של אלמוני. המציאות כפי שאנו צופים בה, מעורפלת ומתעתעת, אפופת צללים כאילו מוארת בעששית. חסרה לנו הבהירות, איננו רואים עולם באור של יום.

לא תמיד נראתה המציאות כך. כשהיינו על אדמתנו ובית המקדש התנשא בתפארתו על הר הבית, העולם כולו שטוף היה אור יקרות, "יפה נוף משוש כל הארץ", המקדש אצר בקרבו את הדרה של הבריאה כולה. אפילו אומות העולם ידעו היטב היכן מצוי היופי והפאר האמיתי. בזמנים הטובים פקדו את שערי ירושלים משלחות מכל קצוות תבל; מלכים ורוזנים התאוו להעשיר את ירושלים מכספם ולהעניק משהו מרכושם לבית השם. כך הפכה עיר הקודש תל תלפיות לכל העולם, בין חומותיה התנהלו החיים הטובים באמת, יהודים שקדו על תורה ועבודה מתוך נחת והרחבה.

בבית המקדש היה משהו מופלא. הוא זה שפקח לנו את העיניים. למקדש היה כח ראיה, הוא העניק לנו מבט טהור וזך על כל פיסת חיים ונקודת הוויה. כשהמקדש היה קיים, לא היתה המציאות כה מבולבלת, העיניים היו ממוקדות במה שחשוב באמת, יכולנו להשקיף על המציאות מתוך אספקלריית האמונה והביטחון. למצוא את השם בכל תנועה, מאורע ומצב. הדעת לא היתה טרודה בכל מיני זוטות, במה שמציק לי, ובמי שעולל זאת; במה שחסר לי ובמה שעלול להיות. המקדש מכונה "מחמד עיניכם" אלו העיניים של כלל ישראל, וכשיש בעולם עיני בדולח שכאלו, תשומת הלב כולה מרוכזת בתכלית. כל אדם יכול היה להביט בעצמו ולראות את מציאותו כפי שהיא באמת, ללא שוחד והשליה. הטוב שבנפש בולט ומאיר גם את המקומות האפלים הדורשים תיקון ורפואה, וכשהמציאות הפנימית והחיצונית בהירה כל כך, התכלית תופסת את מרכז התמונה.

דמעות של גלות

בית המקדש נחרב בעוונות, אבוי לנו. מה שהיה היה, וכעת יש לחפש היכן בכל זאת מצוי בעולם כח בהיר כזה שיעניק לנו גם היום ראיה נכונה. רבי נחמן מברסלב מגלה (ליקו"ת ס"ז) שהכח המופלא הזה מצוי אצל הצדיקים. הם המכונים "עיני העדה", הם נקראים הפאר והיופי של העולם. לצדיק יש כח להאיר את עיני העדה, להעניק לכל אחד את כלי הראייה הנכונה, להשקיף ולראות בעצמו ובעולם את התמונה האמיתית שתוביל אותו אל התכלית.

הסתלקותם של צדיקים שקולה כחורבן הבית. ההסתלקות היא הסתרה, וכשהאור של הצדיק נעלם ונסתר מן העין; כשהדעת איננה מכירה בצדיקים ובסגולתם המופלאה, הנפש שרויה באפילה נוראה. בלי עיניים אין דרך לצעוד, בוודאי שלא להתמצא בדרכי עבודת הבורא הנפתלות. כשעיוורון שכזה משתלט על שדה הראיה, הנפשות משוטטות מחוץ לקדושה, "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות". אין דרך ואין עצה, אין יישוב הדעת ואין שלווה.

כשהעיניים אינן רואות את מה שצריך ורצוי לראות, הן מתמלאות בדמעות. האדם מוצא את עצמו אבל וחפוי ראש, מקונן ומבכה את חורבן חייו, עייף ומיואש. הבכי מסמא את העיניים, מבעד למסך דמעות התסכול קשה להבחין במציאות. בלתי אפשרי להתמקד בתכלית שעה שהדעת עסוקה במספד וכאב. זוהי גלות, שגרה של תסכול, תקוות נכזבות וייאוש. על זה נאמר "ממרום שלח אש בעצמותי…" כך נראה חורבן.

לבכות באופן הנכון

התיקון לחורבן נעשה אף הוא מתוך בכי. ובכל זאת זהו בכי אחר, שונה בתכלית. אם הגלות היא עיוורון, לב שרוף ואכול וראייה עכורה של המציאות. הרי שהגאולה היא אור עיניים, ואת הדבר הזה מעניקה לנו שבת 'חזון'. ישעיהו בן אמוץ הנביא מכריז בעיצומו של האבל על 'חזון'. מעניקים לנו את כח הראיה. מעניקים לנו הזדמנות להיחלץ מהבכי הלא נכון, ולהתחיל להביט ולראות משהו אמיתי.

שבת חזון פוקחת לנו את העיניים, מראה לנו שהטוב והיופי מצוי ממש קרוב. יש מה לעשות בעולם, האוצרות טמונים בהישג יד. שבת חזון הופכת לנו את הבכי מיללה של תסכול וייאוש לבכי של תקווה. מתאב"ל ר"ת "לא תבערו אש בכל מושתבותיכם" להתאבל על זוטות, לחטט בתסכולים ומחשבות מייאשות זוהי הבערת אש, שריפה וחורבן. הבכי הראוי, המתקן והמרפא, הוא זה הנובע מתוך ידיעה והכרה ברורה שיש לנו תקווה. בכי הנובע מתוך רצון וגעגוע, לא מתוך ייאוש, הוא שממשיך אלינו גאולה וישועה.

בימים הללו אנו מתאבלים, האבל הוא צעקה מעומק הלב. כשתפילה רגילה לא מספיקה, יש לצעוק ולהיאנח. לאנחה אמיתית יש כח עצום, וכשחדלים מלהתאנח ולהצטער על הבלים ותסכולים, ומתאנחים על מה שחסר לנו באמת, מתוך תקווה ואמונה, זוכים בעז"ה לראות גאולה שלימה.