ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > כי אני אוהב אותך…

כי אני אוהב אותך…

כ״ט בסיון תשע״ט

? את כל הכאב שיש לנו מהכישלונות והנפילות אנחנו ממשיכים לשאת בתוכנו, כי יש בתוכנו אהבה לה'. בלעדיה היינו עוזבים את הכל. ככל שהכאב גדול יותר, נקלוט סוף-סוף למה אנחנו בכל הסיפור הזה, ולמה עדיין כואב לנו. כך הפעולה של היצר תביא לתוצאה ההפוכה ממה שהוא רצה להביא אליה. (משיבת נפש)

ודע, שכל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכו' צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין שערי הקדושה, וכל הצדיקים והיראים האמיתיים עברו בכל זה.
(משיבת נפש, אות לב)

לכל אדם הנכנס בעבודת ה' מחכה דרך שיש בה ירידות. האדם חייב להשתדל למנוע את כל מה שביכולתו למנוע, אך אין באפשרותו למנוע את הירידות לחלוטין. לפעמים גם מפילים את האדם מן השמים – "כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא" (ליקוטי מוהר"ן ח"א רסא). עד כמה שהבחירה ניתנה לנו ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ישנן ירידות מתוכננות מהשמים במטרה להביא אותנו ליראת שמים בה אנחנו נבחר. לא נוכל לתכנן את הדרך בה נלך. בכל מצב עלינו לדעת מה ה' רומז לנו, עד שנגיע ליראת שמים המיוחדת אותה הוא מתכנן לנו.

אולם, עד כמה שנדע מראש את המציאות של העליות והירידות, לא תמיד הידיעה הזאת תעזור לנו בשעת מעשה. הירידה כואבת ללב ירא ה' בהתחלה בשאלה 'איך יכולתי לעשות דבר כזה'. כששואלים את השאלה הזו במצב הנפשי הנכון ובמגמה הנכונה, אפשר להגיע איתה לתשובה שלמה. אבל כשמאבדים את השליטה עליה והמושגים מתערבבים, השאלה נשארת שאלה והיא לא מובילה לכיוון חיובי. השלב השני הוא כבר היצר הרע בפעולה גלויה: אם זה כואב לך ועדיין לא השתנית, סימן שאולי לא אכפת לך באמת. ואז הכאב גדל עוד יותר: לא רק שנפלתי, אלא שנפלתי סתם. כנראה שרציתי ליפול. תחושת הנפילה מעמיקה שורשים, הכאב גדל, וכעת מצטרפים לתמונה חידלון וחוסר מוטיבציה לפעול עוד, עד ש"רובן מייאשים עצמן לגמרי… ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין" (שם, ח"א רפב), וכך כדור השלג מתגלגל.

עלינו לדעת בראש ובראשונה שתהליך זה הוא פרי פעולתו של היצר הרע, בלי שום הגדרה אחרת. בין אם נבין את זה ובין אם לאו, זהו הכלל שהתורה מלמדת אותנו: "תורה ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט). התורה משיבה את הנפש למקומה האמיתי. אם האדם חש שבור ומנותק מהתורה ומעבודת ה', ושדווקא שם נפשו הולכת לאיבוד, הוא יכול לדעת בבירור שתחושה זאת לא יכולה לבוא מהתורה. את התמונה הנכונה על עצמנו צריך להבין כשאפשר להבין, כדי להגיע לחשבון נפש נכון ואמיתי. אבל הכלל עומד תמיד מול כל תחושת ייאוש ושיברון שיופיעו: הם לא יכולים לבוא מהתורה.

אכן, בנקודה הספציפית של המקרה שלנו נשים לב לדבר מסוים.

עד כמה שהיצר מכפיל ומשלש את הכאב שלנו, הוא עדיין ממשיך לכאוב. לא משנה מה האדם עושה, הכאב עדיין נמצא, אלא אם כן הוא התייאש ח"ו ואיבד כל תפיסה (וגם עליו נאמר ש"אין שום יאוש בעולם כלל"). מה אנחנו עושים עם הכאב הזה? האם רק ניתן לו לשתק אותנו ולשקוע עמוק יותר?

מלמדים הצדיקים, שדווקא כשהכאב נוגע במקום הכי עמוק, דווקא אז הוא יכול להביא להארה הגדולה ביותר ולהפוך את כל התמונה. אם במצב הזה האדם יעשה את ההתבוננות הנכונה, אזי ככל שהכאב גדול יותר, יכול האדם לגלות אור גדול על עצמו – שבאמת אכפת לו. עד כמה שהיצר מנסה לשכנע אותו שהוא נופל בסתמיות ולא אכפת לו בכלל, הכאב שנשאר מגלה את ההפך. אם לא היה אכפת לך, לא היה כואב לך על זה שלא אכפת לך. במכתב שכותב ר' יצחק ברייטר הי"ד (מגדולי חסידי ברסלב בפולין שלפני השואה) לחברו על הנפילות שבעבודת ה', הוא אומר לו בקצרה בתוך הדברים: "וזה הוא הפירוש נפשי חולת אהבתך: יודע אתה ריבונו של עולם מדוע נפשי חולה? בגלל שאני אוהבך" (שארית יצחק, עמוד קל).

דווקא בזמן הכאב צריך כל אחד להתבונן בתוכו: למה אני בכלל בכל הסיבוך הזה? למה החיים שלי כל כך כואבים? למה אני לא מפסיק עם הכל ועובר לחיים הקלילים? למה נפשי חולה? והתשובה היא אחת – בגלל שאני אוהב את ה'. כואב או לא נוח, זאת לא השאלה. אפילו "אם ימכור איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" (שיר השירים, ח ז). גם כשהאהבה לא משתלמת מול כל ההון והבית שלך, כל תחושות הסיפוק והיציבות שכל אדם מבקש לעצמו באופן טבעי, ורק בגלל האהבה שלך אתה עומד להפסיד את כל אלו, רק יבוזו לך. כי מה משתלם יותר, בית מלא ולב ריק, או לב מלא ובית ריק?

מה משתלם לנו יותר? חיים מלאים ולב ריק? הלזה יקרא חיים? את כל הכאב שיש לנו מהכישלונות והנפילות אנחנו ממשיכים לנשוא בתוכנו, כי יש בתוכנו אהבה לה'. בלעדיה היינו עוזבים את הכל. ככל שהכאב גדול יותר, נקלוט סוף-סוף למה אנחנו בכל הסיפור הזה, ולמה עדיין כואב לנו. כך הפעולה של היצר תביא לתוצאה ההפוכה ממה שהוא רצה להביא אליה.

אם הירידה היא ירידה, דווקא אז היא יכולה להיות עליה. אם הלב כואב, נדע נאמנה כי אולי בית אין לנו, אין לנו יציבות ומקום בטוח לעת עתה, אבל לב יש לנו. ואם לב יש לנו, נגיע בסוף אל הבית שלנו, אל ה'.

* * *

בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן… אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר, אף אם יעבור עליו מה בודאי סוף כל סוף יזכה למצוא אותו יתברך (משיבת נפש, ק)

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support