"וביום חתונתו"

"וביום חתונתו" (שיר השירים ג' י"א) דורשים חז"ל על הפסוק משיר השירים – "זה מתן תורה".

ביום החמישים ליציאת מצרים, בחג השבועות, נערכה "חופתו" של מלך עולם. ביום זה בחר לו את ישראל לכלתו ונחלתו וביום זה בחרו ישראל באלוקים כאדונם לעולם.

שתי שבועות נשבעו זה לזו ביום נשואיהם וביום התגלות אהבתם: שלא יפרדו לעולם.

אנו נשבענו אמונים לאדון עולם, והוא – נשבע לנו, שלנצח יהיה הוא אדוננו ואנחנו – עמו. אנו נשבענו לו, כאמור "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" והוא נשבע לנו כאמור "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וה"שטר" המעיד על התקשרות אמיצה זו, על אהבה עמוקה זו – הוא התורה.

אחרי כסופים וגעגועים של ארבעים ותשע יום, אחר שספרנו לעומר, טהרנו את עצמנו ואת מדותינו, נכונים אנו עתה להשראת אהבתו הנדירה של האין-סוף ברוך הוא לעמו.

וכך, "יורד" הוא לעולם השפל הזה, בכל שנה ושנה ביום החמישים, ממש כשם שירד והתגלה על הר-סיני, ומגלה את אהבתו לבניו.

תורתו הנמסרת לנו, שעליה אמרו המלאכים לקדוש ברוך הוא: "חמדה גנוזה, שגנוזה לך תתקע"ד (974) דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?" (מסכת שבת פ"ח).

תורתו – היא אהבתו, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן סעיף ד') "וזה ידוע, שהתורה, היינו המדות… שורה בהם אהבתו יתברך שמו… כי המדות הם צמצומים לאלוקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על ידי מדותיו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, כי בלא מדותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עימו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה, וזה בחינות של תרי"ג מצוות".

טהרה ורוממות, התעלות וחיות – נושא בכנפיו היום הזה, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן רס"ז) "ובשבועות מקבלין התורה, יכולין לקבל חיות חדש" וכן כתב (ליקוטי מוהר"ן נ"ו ז') "שבועות הוא בחינת שכל גדול וגבוה מאד, שהוא חסד עליון ורחמים גדולים"…

אמנם, בכדי להכיל את אהבתו האין-סופית של הקדוש ברוך הוא לעמו, צריכים אנו להיות ראויים ומוכשרים לקבל ולשאת את גודל אהבתו.

… אך מי הוא זה שידמה בנפשו להיות "ראוי" במלוא מובן המילה. כי "מי יאמר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי"? (משלי כ' ט'), מי הוא זה, אשר "כלי נפשו" "גדולים" דיים להכיל את כל הטוב הזה?

"ולעבוד ה'" אומר רבי נחמן (שיחות הר"ן נ"א) "מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך, ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך".

וכמו בענין הרצון, אף כאן, ה"כלי" היחידי להכיל את אהבתו – להשיב לו אהבה!

ושלוש אהבות הן – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. שלוש שהן אחת, שכבר אמרו חז"ל: "ישראל וקודשא בריך הוא ואורייתא – חד" (ישראל והקדוש ברוך הוא והתורה – אחד הם).

אין סוף ואין תכלית לתשוקתו

"אמר רבי עקיבא: לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר-השירים קודש קדשים" (ידים ג' ה').

מדהים! כל הכתובים, על כל דברי החכמה והיראה שבהם, אינם מתקרבים למעלת שיר השירים, שכל ענינו דברי אהבה וחשק.

אכן, יודע כל איש בנפשו, כי הדברים העוסקים במושכלות, במוסר, באידיאות של תורה ויראת שמים, אין בכוחם להשפיע על הלב כמו הרגש העז, הבוער ומכלה, של אהבה, תשוקה וחמדה המתוארים בשיר השירים.

רגשות כאלו חודרים לעומק עומק הנפש, ומחברים את האדם אל בוראו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, מה שאין כן כשהדברים נוגעים רק אל שכלו.

בתאור אהבת ה' ואופיה, הופך שלמה המלך את מושג אהבת הבורא לרגש סוחף שאין כדוגמתו משל ודוגמא בעולם כי אם "חולת אהבה אני" (שיר השירים ה' ו').

חולת אהבה! כשכרון חושים בו חושב, חולם ועוסק האדם אך ורק אודות אהבתו. אינו מתפעל מדבר בעולם, אינו מתרגש מכל פתוי וכל מאוויו דרוכים רק לענין אחד – לפגוש, להתקרב לשמח, לעשות הכל, כל מה שיוכל – עבור אהבתו. וכך מסיים שלמה המלך את שירו (שיר השירים ח' – ו' ז') "עזה כמות אהבה … רשפיה רשפי אש, שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".

וביאר המלבי"ם – עזה כמות – כי מסרה (האהובה שבשיר) את נפשה למות בעבור אהבתו.

מים רבים – כל פיתויי היצר לא יוכלו לבטל אהבת הנפש לאלוקיה.

ונהרות – השוטפים, שהם תהפוכות הזמן ורעת העולם, לא ישטפוה!

אם יתן איש – מבאר רש"י – כדי להמיר אהבתך

בוז יבוזו לו – אומר המלבי"ם – "כי לא דבר קטן ינתן מחירה, כי מטבע האהבה הגדולה הזאת שימסור עליה את נפשו ומאודו".

ועוד כתב שלמה (שיר השירים ג' ד') "מה דודך מדוד, היפה בנשים?, מה דודך מדוד שככה השבעתנו". וביאר רש"י – "מה דודך" – כך היו שואלין האומות את ישראל:

מה אלוקיכם מכל האלוקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו?"

את השאלה הזו, מאז ימי שלמה, עתידים לשאול עוד רבים. מה סוד הדבקות הזו? העקשנות היהודית הזו? דור אחרי דור, מול אומות גדולות ותקיפות, להשרף, להתענות ולמות עבור שמו, עבור הקלה שבמצוותיו?

מנין הכח הזה? ומה מניע אותו? ואם למות, אז בודאי לחיות – גם כן בעבורו.

"וצריך" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ה' ט"ו) "אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה', בבחינת (משלי ה') "באהבתה תשגה תמיד" – שבשביל אהבת ה' צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך, כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו. ולאו דווקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושין בו נחת לאביו שבשמיים, הוא בחינת מצוה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך…

… כי יש בן, שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך קשרי המלחמה… בשביל לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו. ואזי, כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן…"

אהבת ה', אם כן, איננה איזה רגש "אצילי", מופשט ופילוספי, כאדם המחבב רעיון מסויים. זהו רגש עז, עוצמתי ופנימי מאד, שמכוחו יכול לוותר יהודי גם על חייו.

תאמרו – מי הוא זה ואיזהו שזכה לדרגה כזו באהבת ה'? אולי צדיקים וקדושים מן הדורות הקדמונים, אולי אבות האומה, אבל אנחנו…

כן! גם אנחנו!

כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן מ"ט א') "אור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין-סוף, היינו כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתו".

איש ישראל, כל איש ישראל , בפנימיות לבבו, בוער אל ה' יתברך ומוכן בכל עת ורגע למסור בעבורו כל נפשו ומאודו. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

יאמר האדם – יפים הדברים, אך אני מעודי לא ידעתים ולא חשתי באש האהבה הזו בנפשי… אף אנו נשיב לעומתו – הלא בזאת יוכל בודאי להבחין כל אדם: סוף סוף – יש אש בנפשו, וזו אינה זרה לו, שהלא עבור כמה דברים אנו מוכנים להקריב את כל מרצנו, לכמה דברים אנו מתאווים בכל מאודנו? וכי איננו שואפים ועמלים יום ולילה, רודפים אחר אהבותינו הרבות?

תשוקה יש בנפש, ומי לא חש, ולו לרגעים בחייו, טעמה של תשוקה מכלה בשר ונפש???

אמנם ירודות הן תשוקותנו, קטנים ונמוכים מאויינו, עושר וקנין, הנאת גוף והנאת חיך, חיוך, כבוד – ודי לנו בזה…

המר המרנו את התשוקה הגדולה, הקדושה, הפנימית. לאלוקים חיים, בתשוקות קטנות, רבות, אובדות. "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה" לועג קוהלת למאוויהם הפעוטים של בני-תמותה.

פרטנו את החיות האמיתית, הנצחית, בפרוטות נלעגות של שמחות-רגע. כי העולם אינו אלא מראה לכבוד ה', ותשוקותיו – הד רחוק למשפיע העונג בהם. וכלשון המלבי"ם (שיר השירים) "כמו שמראה הקשת הוא רק קבוץ הגוונים המתפלשים בענן מאור השמש הזורח כנגדו, כן כל המציאות וגווניו הם נצוצי השמש הגדול – אור ה' המתגלה בם".

אמנם תשוקת הלב – בוערת ומכלה ללא הרף.

המשתוקק לעולם החולף והבליו – מכלה גופו, ממונו וימיו. והמשתוקק לאלוקים חיים ומלך עולם – מכלה קטנותו, מוגבלותו והבליו. זך ומטוהר הוא יוצא מתשוקה רוחנית זו. נאצל וקדוש.

זוהי אם כן, טבעה של אהבת האלוקים ותשוקתו. משיכיר האדם את טביעותיה בנפשו, יחזיר וימיר תשוקה בתשוקה ויאמר "צמאה נפשי לאלוקים, לא-ל חי" (תהילים מ"ב ג') לאלוקים, ולא לאחר! וזהו הכלי אותו אנו בונים בחג מתן-תורה, ביום חופתנו, ביום החבור עם אהבת נפשנו. מפאת האהבה הזו אין אנו עוצמים עין כל הלילה, כמצפים לאורו הראשון של יום הכלולות. כמתאוים לראות פני החתן והדרו, וכמו שאמרו ישראל בטרם הגלות מלכם על הר סיני: "רצוננו לראות את מלכנו" (מכילתא יתרו י"ט ט').

גם משום כך, ב"תקון ליל שבועות" אנו עוסקים בתורה. בתחילת וסוף כל ספר וספר שבה, להראות חבתנו למוסרה, לגלות תשוקתנו להגלותה.

"אנא נפשי"

לאהוב את ה' משמע לאהוב את תורתו. תורתו שהיא התלבשות והתגלות אהבתו.

"ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עימו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה" (ליקוטי מוהר"ן ל"ג סעיף ד').

וכן כותבת הגמרא (שבת ק"ה) "רבי יוחנן דידיה אמר: "אנכי" – נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית". אני את נפשי כתבתי ונתתי, אומר ה'. אין זו עוד סתם חכמה בעלמא, דברי מוסר או הגות, ספרות או קורות העיתים.

כאדם הנותן את נפשו, את פנימיותו, את הכי טוב ומיוחד שלו, נותן לנו הקדוש ברוך הוא בתורתו את עצמו. ועל כן, הלומד ועוסק בתורתו, דבק כביכול, באור האלוקי המתפלש בין אותיותיה ופסוקיה. וכי יש בעולם ערב מזה? וכי יש ראוי לאהבה וחמדה מזה?

ומוסיף רבי נחמן בענין ההתקשרות והקריאה אל ה' באמצעות תורתו: "אוריתא שמא דקודשא בריך הוא" (תקון י' דף כ"ה) (התורה היא שמו של הקדוש ברוך הוא. דהיינו שבתוך פסוקיה ואותיותיה מסתתרים בצרופי אותיות שונים – שמותיו של ה') וכמו כשצריכין לקרות את אחד, קורין אותו בשמו, כן כשצריכין לקרות את חי החיים (ה', מקור החיים) כדי להמשיך ממנו חיים ואריכות ימים, צריך לקרות אותו בשמו, כביכול, ושמו הוא התורה… ועל כן צריך לעסוק בתורה בפה דייקא, כי כשצריכין לקרות את אחד בשמו, צריך לקרותו בפה דייקא, ואי אפשר לקרותו בשמו במחשבה בעלמא, כן אי אפשר לקרות את חי החיים בשמו, כי אם על ידי הפה ולא על ידי המחשבה לבדה" (ליקוטי מוהר"ן נ"ו סעיף ג').

זוהי גם הסיבה מדוע עוסקים אנו בליל שבועות דווקא בלמוד התורה, כקוראים ומבקשים את קרבת ה', כפונים אליו ושואלים אהבתו דרך שמותיו הנסתרים בתורתו. שכן אין התורה, כאמור, השכלה בלבד, מדות וחוקים. מתנת כלולות מופלאה היא, והחש בדבר בוודאי יקיים "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה' י"ט) שאהבת התורה ומוסרה בוערים בליבו בלי גבול.

וכדרך האהוב לאהובתו, אין הקדוש ברוך הוא חפץ כי אם שנשיב לו אהבה.

"רחמנא לבא בעי" כותבת הגמרא (סנהדרין ק"ו) דהיינו כי הרחמן, הוא ה' בורא עולם, בליבנו הוא חפץ, בהתחברותנו אליו ואל תורתו באופן פנימי, לבבי, כנה. לא קר ומרוחק, לא "מצוות אנשים מלומדה" כחוק יבש וחסר לב.

"וכלליות התורה נקראת לב, שמתחלת בבית ומסיימת בלמד" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י' סעיף ז'). לרמז כי תורתו, מליבו ופנימיותו של ה', כביכול, היא באה. וכמה בוש חש אדם כשהוא מגלה את כל ליבו ואהבתו בפני רעהו והלה נותר אדיש וקר…

שעל זה חרה אף ה', שאחרי "גלוי הלב" הזה כלפינו לא התגלתה בליבות עמו אהבת התורה ושמחתה כראוי.

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב… ועבדת את אויבך" (דברים כ"ח מ"ז)

הווה אומר, אהבת התורה, ורגש ההתפעמות והכרת הטובה אל נותנה, הם הם הכלי לקבלה ולהכילה, ובחסרונם, אפילו יהא בקיא האדם בכל חדרי התורה וידקדק במצוותיה – העיקר חסר!

"ויחן שם ישראל"

אמנם התורה, לא ירדה אל העולם סתם כך. אל ישראל, בניו אהוביו של מקום התגלתה.

ורק לבותיהם היו הכלי הנקי והראוי להכילה. "כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אלא בשביל ישראל" כותב רבי נחמן (תורה נ"ב ליקוטי מוהר"ן) "ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל" הוא ממשיך ומבאר שם "היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך". וכן מבואר כבר בתחילת התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" שעל זה מבאר רש"י בשם המדרש רבה: "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב) ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב' ג')". דהיינו שתכלית כל המפעל העצום והמגוון הזה – העולם, היה "בראשית" – בשביל "ראשית". ראשית – היא התורה וראשית – הם ישראל, המקיימים את מצוותיה.

שבשעה שירדו נשמות ישראל לעולם ויעסקו בתורת ה', או אז יוצדק קיומו, כי באמצעות פעולותיהם הקדושות ירוממו וינשאו ישראל את הבריאה כולה.

"וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב" כותב רבי נחמן (ספורי מעשיות שבעת הקבצנים ביום השלישי) וישראל, מבאר הזוהר הקודש, הם לב העולם כולו, בהיות חיות הבריאה כולה תלויה בהם ובמעשיהם, כאמור.

ואם כן, אין די באהבת התורה ובאהבת ה' נותנה. בכדי להיות ראויים לקבלה מוכרחים גם לאהוב את ישראל, מקבלי התורה ונושאיה בעולם השפל הזה.

ולא רק נושאי התורה, כי אם גם חלק והתגלמות תורה ממש, "כי התורה הם שישים רבוא אותיות (זוהר חדש שיר השירים א'), כנגד שישים רבוא (שרשי) נשמות, ויש לכל הנשמות שורש למעלה במחשבה דקודשא בריך הוא" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י"ד סעיף ג').

ואם יש לכל יהודי שורש באותיות התורה, נשמתו היא חלק מן התורה ממש, "חתיכת" תורה בלבוש בשר ודם.

"וזה בחינת "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, כי כל התורה תלויה בזה, ואורייתא וישראל כולא חד, כי נפשות ישראל הם אותיות התורה, ועל כן, כשיש אהבה בין ישראל, שזה בחינת כללות, שנכללין זה בזה… אזי יש שלמות לתורה" (ליקוטי הלכות פרו ורבו הלכה א' סעיף ב'). כותב רבי נתן ומוסיף "כי אי אפשר לקיים התורה ומצוות כי אם על ידי בחינת רצון (להתקרב אל הקדושה), כי עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד, כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה' יתברך ברצון חזק ביותר כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' יתברך, לתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא וממעלה למעלה שצריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכל הוא כפי התגברות הרצון…

ולהכלל ברצון אי אפשר כי אם על ידי אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. על כן זכו לקבל את התורה בשבועות… על ידי האחדות המופלא שהיה ביניהם אז"

וכמו שכתוב במתן בתורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') שביאר רש"י בשם המכילתא "כאיש אחד, בלב אחד". שהאחדות והאהבה בין נשמות ישראל היא התנאי ההכרחי והכלי היחיד המאפשר להכיל את התורה וגודל אורה.

וכשיש חסרון באהבת ישראל, כנגד זה משתלשל חסרון באהבת התורה ואהבת ה' הקשורים ותלויים זה בזה. כמו שכותב רבי נחמן (שיחות הר"ן צ"א) "וכשיש חסרון באחד מישראל (דהיינו שאחד מוצא ורואה בו חסרון), נמצא שיש חסרון בתורה ששם שורש נשמות ישראל, ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אזי בודאי יאהב את התורה… וזהו "תורת ה' תמימה" (תהלים י"ט ח'), היינו כשתורת ה' היא תמימה (שלמה) בלי שום חסרון ומום, דהיינו כשנזהרין לבלי לדבר (רע) ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה, נמצא שאז תורת ה' תמימה בלי שום חסרון ומום, אזי היא "משיבת נפש" (כהמשך אותו פסוק בתהילים), כי אז דווקא זוכין לאהבת התורה, ומרגישין טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש, מאחר שאין בה שום חסרון."

שלש אהבות אלו: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, הן גם המסר העיקרי של אור-העולם, רבי ישראל בעל שם טוב, שהיום, בחג השבועות, הוא יום פטירתו, וכך אמר ("בוצינא דנהורא" י"ח ע"ד, מובא ב"בעל שם טוב" סעיף ס"ט בהקדמה): "אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר (מדרך הסגופים והתעניות שנהגו הצדיקים בדורות הקדמונים) והוא, שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים הללו: היינו אהבת ה', ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סגופים". דרך זו, היא המשך ישיר ומדויק למה שהחלו בו רבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי תלמידו, ועל כן "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" שתרגם אונקלוס "בריש גלי". "בריש" ראשי תיבות רבי ישראל בעל שם, "גלי" -היינו כשיתגלה תורתו ויפוצו מעיינותיו אז יפקון מן גלותא" (יצאו מן הגלות) (דגל מחנה אפרים פרשת וישלח).

"עיבור" ב"בטן" התפילה…

היום, בשבועות, הוא גם יום פטירתו של דוד המלך. וגם משום כך נוהגים בליל שבועות לסיים את אמירת כל ספר תהילים.

מהו הקשר המיוחד של דוד, ותפלותיו-תהלותיו, דווקא ליום הזה?

התורה, חכמה היא, ואף שמקורה אלוקי, יש בה ובלמודה גם סכנה, וכמו שאמרו חז"ל אודות למוד התורה "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מוות" (יומא ע"ב).

הווה אומר, אם אין האדם מזכך עצמו (זכה מלשון זכוך) עלולה אפילו חכמת התורה להפוך לו לרועץ, להעצים את גאוותו ולהרחיקו מבוראו וקדושתו.

וכבר הפליגו חז"ל בגנות "תפישה" זו ואמרו "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו"! (יבמות ק"ט). שעל זה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק רי"א) שהמדובר בחסרון התפילה.

כשאדם לומד – שכלו במרכז, וכשהוא מתפלל – אזי במרכז יכול להמצא רק אחד – מי שאמר והיה העולם.

התפילה, אם כן, נחוצה והכרחית על מנת "לאזן" את ההשלכות המסוכנות של למוד התורה. להחזיר את הקדוש ברוך הוא למרכז, לחזור ולזכור שגם תכלית למוד תורתו – ההתקרבות אליו ולא עצם ההשכלה.

חמשת חומשי תורה, וכנגדם – חמשה ספרים שבתהילים.

תורה ותפילה. זהו האזון המושלם בין המח ללב.

וגם, להזכיר הוא בא, שאלמלא סיוע אלוקי משמיים, לעולם לא נוכל להבין את התורה לאשורה.

"וכל התורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות הם נצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפילה, ונתחדשים שם בבחינת עבור" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו') "והן מאירין זה לזה, הנשמות מאירין להתפילה, בבחינת העלאת מיין נוקבין, והתפילה מאירה להנשמות בבחינת חדושין, שהיא מחדשת אותם בבחינת עבור".

ואף שדברים אלו עומדים בגבהי מרומים, והבנתנו בהם דלה, נראה לומר בפשטות שמונח כאן יסוד המבאר את הקשר בין התורה והתפילה שאדם לומד ומתפלל.

התורה נמצאת ב"עבור" ב"בטן" התפילה, וכמו שעובר ברחם אימו, גדל, מתפתח ומשתנה, כך משפיעה התפילה על תורתו של האדם שתתחדש ו"תגדל" ותהיה תמיד עמוקה ואיכותית יותר. ואילו התורה משפיעה על התפילה "בבחינת העלאת מין נוקבין" דהיינו שהתורה מוסיפה התעוררות לתפילה. ונותנת לה חיות וטעם, כשם שהעובר ברחם אימו, אף שהיא זו המגדלת אותו, נותן לה, בעצם קיומו, חיות והתעוררות.

ובפרט כשזוכים להתפלל על מה שלומדים, לזכות להבין ולקיים, אין דבר גדול מזה, וכלשון רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה): "גם טוב לעשות מהתורה תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה. וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר…

…וענין השיחה זו עולה למקום גבוה מאד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה".

כמה יוסף יש בשוק

עוד בענין מעלת יום מתן תורה ושמחתו, מצאנו בגמרא (פסחים ס"ח): "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (רב יוסף ביום שבועות אמר: הכינו לי "עגל משולש" (סוג בשר משובח). אמר: אם לא יום זה שגרם, כמה יוסף יש בשוק"

ופרש רש"י : "שלמדתי תורה ונתרוממתי. הרי אנשים הרבה יש בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם"?

הרבה "יוסף" יש בשוק. רבוא רבבות של אנשים מבלים את ימיהם בשווקים וברחובות, חסרי תכלית רוחנית, חיים ללא פשר.

ומה בינם לבין הרב יוסף? מה עושה את ההבדל בין איש המוני וגס לבין בן המעלה, מעודן הליכות ומלא חכמה?

"שלמדתי תורה ונתרוממתי" באר רש"י.

התורה, היא היא שמרוממת את האדם ומנשאת אותו מעל קטנות החיים.

ואם כן, כמה גדולה ועצומה צריכה להיות השמחה ביום נתינתה…

מה היינו בלעדיה? עוד "עובר אורח" בשוק, שאיש לא יזכור…

ועוד יש לרמז במאמר זה, על אחת ממחלות דורנו הקשות – "פזור נפש". כמה אנו רחוקים מרכוז, מתשומת לב, מדיוק, מעומק, ביחסנו עם הזולת, עם עצמנו, ועם העולם כולו.

"כמה יוסף יש בשוק". כביכול כל אדם, כל "יוסף", מתפזר ונשבר לאין סוף רסיסים, הופך להמון "חלקי יוסף" קטנים, קטנוניים, מפוזרים ב"שוק". פעם הוא כאן ופעם הוא שם, ומחשבתו נודדת ומבקשת חיות וספוק, כל פעם בענין אחר, והרי רבוי הפרטים והפתויים של העולם הזה מושך בכל פעם את תשומת לבנו לפרט אחר, ואנו הולכים ומשוטטים, הולכים ואובדים בין הפרטים…

אבל יש "האי יומא דקא גרים". יש יום שגורם, שמוביל אל מצב אחר – מתן תורה! מתן הכלים המדויקים והעדינים ביותר למקד את המבט, לרכז את כוחות הנפש, ליישר את המחשבה ולהכניס עומק ואכות לכל פרטי החיים. להפוך הרבה פרטים מפוזרים, הרבה "יוסף", למסכת אחת הגיונית ובעלת פשר, מדויקת ויפה, מקסימה ומובנת. להפוך "אנשי שוק" לאנשי מעלה, ל"רב יוסף".