הוא כל כך קיווה שהפעם יחוש בשינוי, הוא שמע על ההבטחות הנפלאות למי שאוחז ב'חרב' התפילה שהיא בוקעת שערים וקורעת מסכים, הוא שמע ש"ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" וביכולתה לפעול מה שגם תפילות סדורות אינן יכולות לפעול, ואכן מאז השתדל לא להפסיד יום אחד מקיום עצה זו. הוא מנסה לבקש על הרחבה גשמית שתשחרר אותו מעט להיות פנוי לעבודת ה', הוא מתאמץ לבקש לצאת

מן הגלות הרוחנית, אך הישועה רחוקה מן האופק. בלבו עולים הרהורים קשים, הוא לא יודע מה רוצים ממנו. הוא הרי מבקש ומייחל, מתפלל ומשתדל, ואף על פי כן שום דבר לא משתנה. ולא זו בלבד, הוא רואה סביבו אנשים שמתאמצים הרבה פחות, וחייהם נוחים וקלים פי כמה. אין להם את כל הקשיים הגשמיים והרוחניים שהוא כה סובל מהם. למה?! למה רק עליו נגזר לסבול כל כך?! למה לא מתחשבים קצת למעלה במאמצים הכבירים שלו להתקרב ולשוב אל ה' ?!

* * *

"עקידת יצחק", קשה אפילו לנסות לעכל את עוצמת מסירות הנפש שהייתה כרוכה בעקדה זו, קשה לנסות לקרב אל הלב את גדולת נפשו של אברהם אבינו אשר הלך בשמחה ובנפש חפצה לשחוט ולהעלות לקרבן את בנו יחידו אהובו אשר נולד לו לאחר שנות ייחול וציפייה ארוכות. הוא הלך בזריזות ובחדוה, רק מפני שכך ציווה לו בוראו. מי יכול להכיל את הרעיון הנשגב הזה.

מנעורינו הורגלנו לחשוב, שעומק הקושי בנסיון הזה שעמד לפני אברהם אבינו הוא עצם הציות לציווי זה שה' ציווה עליו. הגוף הרי כבול למאוויו, ומי הוא זה אשר יכול להיפרד בצורה כה קשה מבנו יחידו אהובו, דומה שזהו נסיון קשה מנשוא.

אך מוהרנ"ת מאיר לנו את טיבו של הנסיון הזה במבט חדש לגמרי:

עצם הציות – אומר מוהרנ"ת – אינו חידוש גדול כל כך. לפי צדקתו של אברהם אבינו, אין זה פלא שהוא שמע לקול ה' שפנה אליו באופן אישי וציווהו על כך. אפילו אנשים פשוטים יותר, גם היו עושים כך אם ה' היה קורא להם בשמם ומצווה אותם לעשות זאת. אך הנסיון היה בחלק אחר לגמרי; אברהם אבינו הובטח מפי ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע", מבן יקיר זה תמשיך האמונה להתקיים בעולם, ממנו ייצאו כל דורות ישראל, ולפתע ה' מצווה אותו לשחוט את הנצר האחרון הלזה.

אדם כמונו היה מיד מתחיל לחשוב: 'מה רוצים ממני? מבטיחים לי בהבטחה מפורשת ולא עומדים בהבטחה? איזה מין יושר הוא זה?!'. לעומת זאת, אברהם אבינו עמד בנסיון הקשה, הוא לא הרהר אחר הנהגתו של ה', הוא לא רצה לחשוב ולא ביקש הסבר, הוא האמין בהבטחה עד הרגע האחרון וגם הלך לקיים את רצון ה' לשחוט את בנו. הוא לא נתן למחשבה ה'שכלית' – שראתה בשני אלה סתירה גמורה –  לשלוט עליו. הוא האמין שהקדוש ברוך הוא ישר ומשפטיו ישרים ודבר מדבריו לא ישוב ריקם, על אף שהדבר כל כך בלתי מובן.

וכלשונו הזהב: "אך עיקר הנסיון היה מה שלא הרהר אחר מידותיו יתברך, וכמובא מזה וכמובן בדברי חז"ל שזה היה עיקר הנסיון שלו, אבל אברהם התחזק באמונה ולא הרהר אחר מידותיו ית', ואמר: אף על פי שאיני מבין דרכיו, בוודאי כך המידה שאי אפשר להבין דרכי ה', ואני מחויב לעשות את שלי להוליך בני יחידי לשחיטה, ואף על פי כן אני מאמין שה' יתברך יקיים כל דבריו שהבטיחני, כי דרכיו אי אפשר להבין כלל, כי הוא יכול לעשות שני הפכים בנושא אחד" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, מז).

זהו עומק גדולת הנסיון של העקדה – העמידה האיתנה שלא להרהר אחר הנהגת ה'! היא שהפכה לדורות עולם לזכות נפלאה, אותה אנו מזכירים בסילודין בראש השנה ובכל עת מצוא. האמונה התמימה הזאת היא יסוד הקשר בינינו לבין קוננו, רק היא זכות קיומנו, רק בכוחה אנו שורדים מול כל הקטרוגים האיומים שנוצרים מעוונותינו הרבים.

* * *

העולם הזה מלא נסיונות, נסיונות ברוחניות ובגשמיות, אך עומק הנסיון הוא: האם האדם יקבל את הנהגת ה' ולא יהרהר אחריו; האם הוא יאמין שעל אף הכל ה' שומע תפילתו וקרוב אצלו; האם הוא לא ייחלש בדעתו גם כשיראה שהשקעתו בתפילה / בעמל הרוחני / בחינוך הבנים / בצניעות / בתיקון המידות ועוד כהנה, אינם מניבים פרי כרצונו; האם הוא ימשיך לאחוז בתפילה ובהתבודדות גם כשהוא לא רואה האיך ההבטחה – שהצדיקים הרבו לדבר במעלתה – מתקיימת.

וכפי שמוהרנ"ת כותב לבנו: "כי בזה העולם צריכין לסבול הרבה הרבה, והעיקר להמתין ולידום לישועתו תמיד ולבלי להרהר אחר מידותיו יתברך כלל, וסוף כל סוף יושיע ה' בכל הדברים. כי צריכין לקיים דברי חז"ל כפשוטו שהזהירו אותנו לומר תמיד 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'" (עלים לתרופה, כב).

העמידה בנסיון זה עֹולָה במעלתה על כל ההתגברויות לעמוד בנסיונות האחרים, מי שעומד בו זוכה להתדבק אל ה' בצורה נשגבה ביותר. זה גם פותח שערים בצורה אחרת לגמרי, וגורם המתקת הדינים מה שכל עמל אחר לא יכול להמתיק. חבל להפסיד את הנקודה היסודית במערכה בגלל מחשבת טרוניה אחת שגונבת את הריווח העיקרי.

הבה נזכור להלכה ולמעשה את אשר הורה לנו רבינו הקדוש: ש"כשרואה האדם שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר הרבה זה זמן רב כל כך שיזכה להתקרב לעבודתו יתברך, ואף על פי כן אין מסתכלין עליו כלל ואין שומעין לו, רק אדרבה, נדמה לו שמרחיקים אותו מעבודתו יתברך בכל מיני הרחקות וכאילו אין רוצין בו כלל וכלל, ועל ידי זה הוא נופל בדעתו ומרפה עצמו מעבודת ה' ח"ו, אזי צריך להתבייש בעצמו על זה מאד על שהרהר אחר מידותיו יתברך, כי באמת בוודאי השם יתברך חנון ורחום ובוודאי רוצה לקרבו, ועל כן צריך לחזור ולהתחזק בדעתו להתחיל בכל פעם מחדש" (משיבת נפש, ד)