ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ואתם תהיו לי ממלכת כהנים

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים

ד׳ בסיון תש״פ

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שיהיה כל אחד מישראל בבחינת כהן איש החסד, שתתעורר בקרבו אהבה להשי"ת עד שיתמלא בה כל לבו, עד שיהיה לו תענוג מכך שביכולתו לעשות נחת רוח להשי"ת, וזאת היא ההכנה בכללות לקבלת התורה בשלימות

"ממלכת כהנים" – שכל אחד יהיה בבחינת כהן איש החסד

בליקוטי מוהר"ן (סימן ל"ד) על הפסוק (שמות יט, ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".  מבאר שם רבינו ש'כהנים' מורה על מידת החסד.

והנה מידת האהבה נמשכת ממידת החסד, שהרי על אברהם אבינו ע"ה שמדתו מדת החסד נאמר (ישעיה מא, ה) "זרע אברהם אוהבי", ומאידך גיסא מצינו אצל אברהם שנקרא כהן, כמו שנאמר (תהלים קי, ד) "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק".  ואצל אברהם אבינו ע"ה גם מצינו הענין של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כדכתיב (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שקירב את הבריות להשי"ת, וזה הוא אחד מענייני אהבת השי"ת, כדאיתא בספרי (ואתחנן ו) "ואהבת את ה' אלוקיך – אהבהו על הבריות". וכן אצל אהרן הכהן אמרו חז"ל (אבות פ"א מי"ב) "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הרי שענין הכהונה הוא מידת החסד ומידת האהבה.

וזה הכונה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שיהיה כל אחד מישראל בבחינת כהן איש החסד, היינו, שיתעורר בקרבו הנקודה הקדושה של אהבה להשי"ת עד שיתמלא לבו באהבת השי"ת, אשר ממילא עי"ז ירבה בלימוד התורה ובעבודת השי"ת, בזה שיהא לו תענוג מכך שביכולתו לעשות נחת רוח להשי"ת, וזאת היא ההכנה בכללות לקבלת התורה בשלימות, ביום טוב קדוש זה של קבלת התורה, כאשר האורות של נתינת התורה מתחדשים מדי שנה בשנה מחדש.

בכח הצדיק לעורר האהבה הטמונה בכל אחד מישראל

רבינו ממשיך לבאר המשך הפסוק "וגוי קדוש וגו'", שנקודה זו של האהבה הקדושה, נמצאת אצל כל אחד מישראל, יהיה מי שיהיה, גם מי שהוא נשבר ונדכא ברוחניות ובגשמיות – יש בו הנקודה הנסתרת של האהבה, וגם אם בתחילה נראה שהנקודה חבויה ונעלמת, מ"מ בתוך עמקי הלב מצויה נקודה זו של האהבה הקדושה של ישראל לאבינו שבשמים. וזה הכונה 'וגוי קדוש' – שבכל אחד מישראל יש נקודה קדושה זו, אף מי שהוא בבחינת 'גוי' מ"מ הוא בבחינת 'קדוש'.

והאימרה "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" נאמרה למשה רבינו ע"ה, היינו שהצדיק שהוא הנקודה הכללית, אצלו מאיר האהבה הקדושה של כל מיני הגוונים וכל מיני הנקודות הקדושות. ואצלו מצוי הכח של "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" – היינו שבכוחו לעורר על ידי דיבורו את האהבה הקדושה שיש אצל כל אחד מישראל.

כפי שבירת התאוות כן זוכים לאהבה קדושה

ואפשר שמשום כן נקראת נקודה זו בשם 'גוי קדוש ,' לפי שההיפך של האהבה הקדושה הוא תאוות רעות. וכפי מה שהאדם משבר את התאוות רעות המביא את האדם לידי אבדון וכליון רח"ל – כך הוא זוכה לאהבה הקדושה, שהוא דבר נצחי וקשר עולם, בחינת "ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג). ומשום כך נקרא 'גוי קדוש', וכמאמר חז"ל (ויק"ר כד, ד) "קדושים תהיו – פרושים תהיו", שכפי מה שהאדם פורש מתאוות רעות, כן הוא מעורר בקרבו יותר את האהבה הקדושה.

ע"י אהבת השי"ת זוכה לנועם עילאי בכל לימוד תורה

ובאמת, כאשר תתעורר באדם נקודת האהבה כראוי – יזכה לתענוג של גן עדן, וכדאיתא ממהרח"ו ז"ל, שכל דבר בטבעו להמשך לשורשו, ולכן נמשך האש כלפי מעלה – לפי ששורשו למעלה, ולעומת זאת, כשזורקים אבן הרי הוא נופל כלפי מטה, לפי שבאבן יש עפר והוא נמשך לשורשו שהוא בקרקע. וכמו כן הוא לגבי נשמת האדם, שבטבעו נמשך להידבק לשורשו שהוא חלק אלוק ממעל, וכאשר מסירים ממנו את הזוהמא נמשכת הנקודה הקדושה מעצמה לשורשה להידבק בהשי"ת.

כי הלא מטבע הנאצל לאהוב את המאציל, וכל חיות ונעימות ושורש הנאצל הוא המאציל, ואין בעולם אהבה כאהבת הנאצל למאציל, ומשום כן כשעוזר השי"ת לאדם שמתעוררת בו הנקודה הקדושה, הרי הוא זוכה לנועם עצום ולגן עדן ממש. וכאשר האדם אוהב את השי"ת, ממילא על ידי כל מאמר חז"ל שלומד האדם, וכל גמ' וכל פסוק וכל מצוה שמקיים האדם, מקיימו האדם מתוך נועם גדול, מצד שיש לו האהבה להשי"ת.

וזאת היא ההכנה הראויה לקראת קבלת התורה – לזכות לנועם התורה הקדושה הנתונה מסיני, ובכל שנה בהארה חדשה כידוע.

בנקודת הטוב אין חלה כל שבירה

והעיקר צריך האדם שידע, שאהבה זו טמונה בלב כל אחד מישראל, והיא אהבה שלמה ומתוקנת שלא תחול בה שום שבירה. ואף שנראה לעיני האדם כאילו הוא רחוק עד מאוד ונשבר עד מאוד ואין בו אהבה כלל, אין זה נכון בעיקרו, לפי שבנקודה זו אין חל השבירה. כמה שבירות שעובר על האדם ברוחניות ובגשמיות – לא יאומן כי יסופר, אבל בנקודה זו של אהבת הנברא לבורא, הנאצל למאציל, הנקראת 'נקודת הטוב', שם אין שולטת השבירה, בי ב'טוב' לא תחול שבירה לעולם וכדלקמן (כמבואר בחז"ל ובכתבי האר"י ז"ל).

ביאור ענין השבירה והתיקון

וביאור הענין שאין שולטת השבירה בנקודת הטוב, דהנה שורש כל המקרים העוברים על האדם הוא מסוד "שבירת הכלים" שהיתה קודם הבריאה, בסוד מה דאיתא במדרש (קה"ר ג, יד) שהיה השי"ת בונה עולמות ומחריבן, ועל פי קבלה הוא סוד עצום, שיש ללמוד מאות שנים  את הספור הנפלא שנפעל בענין השבירה והתיקון שקודם הבריאה. ואיתא מהאר"י הק' (עי' עץ חיים שער הכללים) שענין זה של השבירה והתיקון נרמז בסוף פרשת וישלח מה שנאמר וימת וימלוך, שכשנאמר "וימת" מרמז על השבירה וכשנאמר "וימלוך" מרמז על התיקון. ואכן אצל המלך האחרון נאמר (בראשית לו, לט) "וימלוך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהטבאל בת מטרד בת מי זהב", שם לא נאמר 'וימת' (אלא 'מהטבאל' מלשון 'טוב'), לפי ששם כבר היה התיקון.

ומהאר"י הק' מובא, שכשיבין האדם מה שנעשה שם, הרי השיג בזה את כל מה שנפעל במשך השיתא אלפי שנין. וממהרח"ו ז"ל כותב שמה שנאמר (קהלת א, יט) "מה שהיה הוא שיהיה", הכונה, שכל מה שנפעל במשך השיתא אלפין שנין, כל הקלקולים וכל התיקונים, עד לתיקון האחרון האמיתי, שאז יהיה ומלאה הארץ דעה את ה', הכל כבר היה בעולם בעת השבירה והתיקון.

אין יאוש כלל – כי לכל שבירה יש תיקון

ולא זו בלבד שבכל שבירה גנוז כח התיקון, אלא שורש הענין הוא, שכשזוכה האדם והתיקון מתגלה, נעלמת למפרע כל השבירה, כאילו לא היתה כלל.  וכן הוא בכל שבירה, שלכל שבירה יש תיקון, וכאשר מתגלה התיקון מתבטלת ממילא כל השבירה.

על פי זה נמצינו למדים, שמה שאמר רבינו הקדוש "יאוש איז נישט פארהאנען" ( – אין יאוש בעולם כלל), אין זה כחיזוק בעלמא שאין להתיאש, אלא שרבינו בקדושתו ראה את שורש הבריאה ואת כל ענין השבירה והתיקון שהיה קודם הבריאה, וכמ"ש האר"י הק' ז"ל על אלו שזכו לעמוד על סוד זה – שעליהם נאמר (תהלים לא, כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליריאך", וכיון שכן, ראה בבירור שכל מה שנעשה עם האדם הרי זה מחושב בדיוק נמרץ שכן צריך להיעשות, וכשמעוררים את כח התיקון מתבטלת השבירה מעיקרה, ואם כן הרי זה האמת ביסודו, שאין שום יאוש בעולם, לפי שאין מצב של שבירה ללא תיקון, שכל שבירה ברוחניות וכל שבירה בגשמיות יש להם תיקון, והתיקון הוא קרוב להם אלא שאין רואים אותו כמובא אצל הגר וישמעאל שעמד למות מצמא ולידו ממש היה באר, רק שלא ראה אותו (כמו שנתבאר בספה"ק).

התיקון סמוך מאד לשבירה

כן הוא אצל כל ענייני האדם, שעם כל מיני השבירה ברוחניות ובגשמיות שעוברים עליו, האמת הוא שעל ידו ממש נמצאת ישועתו, אלא שצריך לבקש מהשי"ת שתתגלה לו הישועה, וכשהשי"ת עוזר הרי שנמתק הדין ואז מתגלה המעין ומיד בא אל האדם הישועה.

וכידוע הסיפור של רבינו, על אחד שחלם שבעיר פלונית אצל הגשר שעל שפת הנהר טמון אוצר גדול, כמובן שתיכף ומיד רץ לאותו מקום. כשהחל לחפש, שאלו שוטר מקומי מה אתה מחפש, אמר לו שחלם שבמקום זה יש אוצר, אמר לו השוטר, מה לך לחפש והרי החלומות שוא ידברון, כי גם אני חלמתי הלילה שבמקום פלוני בעיר פלונית בבית פלוני מתגורר איש פלוני ותחת התנור טמון האוצר, וכי אסע לשם, וכאשר שמע את הדברים הבין שחלום השוטר מכוון לביתו שלו, וחזר לביתו וחפר שם ומיד מצא את האוצר. והנמשל הוא, שיתכן שיעבור האדם שנה שלימה ולא ימצא את נקודתו הטובה ואת התיקון המיוחד שלו, אבל באמת הנקודה טמונה וחבויה אצלו, ועל האדם להאמין שסוף סוף יבוא התיקון, ונקודה זו תתגלה לעיניו.

להאמין שכל שבירה הוא על פי חשבון

וזהו הסוד של כל חכמת הקבלה – ענין השבירה והתיקון, והאמת, שאם היינו זוכים היינו מבינים מענין השבירה והתיקון שכל מה שנעשה עם האדם מחושב הוא בדיוק נמרץ עבור תיקונו, ובתוך כל המצבים והמעברים השונים שלו טמונים תיקונים נפלאים, אבל גם היום שאין רואים זאת בעינינו, מ"מ צריך האדם לקבל כל מצב באהבה, ולהאמין שהשי"ת בכוחו לעזור לו, ושבודאי יעזור לו, וכי אין מעצור מה' להושיעו וע"י אמונה זו ימשיך הישועה בפועל ממש.

וכשיתגלה לעין האדם כל ההשתלשלות, יבין שכך היה ההכרח – שקודם התיקון יהא שבירה, ע"ד שאמרו חז"ל בברייתו של עולם (שבת עו:) "מעיקרא חשוכא והדר נהורא". וכן אנו רואים בכמה וכמה ענינים בעולם, קודם שבונים את הבנין נהיה חורבן גדול וכמה וכמה מחלוקת וקשיים עד שנבנה הבנין, וכמו כן קודם שגדל החיטה – נחרבת החיטה ומתקלקלת, ומזה נוצרת החיטה, וכמו כן הביצה – קודם שנוצר ממנו אפרוח נחרבת לגמרי הביצה וממנו נוצר האפרוח.

ואפילו בדברי תורה אמרו חז"ל להדיא (גיטין מג.) "והמכשלה הזאת תחת ידיך – שאין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה", אין האדם בא לידי הפירוש האמיתי קודם שיש לו בזה כמה טעויות. וכן הוא המציאות, כאשר בא האדם לבנות או לייסד איזה ענין, הרי הוא צריך לתקנו כמה פעמים עד שעומד הדבר על מכונו. כך הוא גם בברייתו של עולם, וכך הוא גם בכל תהלוכות האדם, מעיקרא חשוכא והדר נהורא. וכשמשכיל האדם על דבר זה, הרי זה מסלק מעל האדם כמה וכמה קושיות עד אין קץ, וחי חיים טובים.

היסוד של גילוי האהבה הוא ההקדמה לכל התורה

יסוד זה של התעוררות נקודת האהבה הטובה שבו וגילויה, הוא הראש והראשון וההקדמה לקבלת התורה, ולכן לפני מתן תורה נאמר הפסוק של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", להורות שבזה תלויה כל התורה כולה, וכאשר תתגלה אהבה זו יהיה לו נועם עצום וגוון מיוחד בתורתו ועבודתו ית'. וזהו תכלית המנוחה, תכלית הנועם, תכלית הגן עדן שצריך האדם לבא אליו.

וכן מצינו (שבת לא.) אצל הלל, שבקשו הגר צדק "למדני כל התורה על רגל אחת", אמר לו, "דעלך סני לחברך לא תעביד", ופירש רש"י שחברך הכונה להשי"ת. והיינו, שהאדם צריך להיות תמיד מחובר להשי"ת. וכשם שהאדם אוהב את עצמו, וכל מעשה שהוא עושה הרי הוא עושהו לתועלת עצמו, וכל ענין שהוא נמנע ממנו הרי זה כדי שלא תבוא אליו הרעה וההפסד, כמו כן צריך האדם לאהוב את השי"ת, לעשות כל המצות עשה ולהמנע מלעשות את אשר נצטווה בלא תעשה, כדי שההתחברות עם השי"ת תהיה תמיד מתוך קיום רצונו ית'. וזהו הנקודה העיקרית של היהדות שלימדו הלל להגר צדק על רגל אחת, אהבת השי"ת באמת ובלב שלם, לעשות רצונו מתוך אהבה ולעבדו בלבב שלם, וזאת היא נקודת המנוחה של האדם, והיא היסוד הראשון של קבלת תורתנו הקדושה.

אנכי ולא יהיה בדיבור אחד של אחדות ואהבה

ובענין זה יתבארו דברי חז"ל (מכות כד.) שאמרו "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו", ודרשוהו מהפסוק (תהלים סב, יב) "אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי", והיינו שלמעשה היה זה דיבור אחד שכלל בתוכו ב' דיבורים של 'אנכי' ו'לא יהיה לך'.

והענין שב' דיבורים אלו נתגלו באופן כזה בתיבה אחת המתפרשת לב' תיבות, יבואר, דהנה 'אנכי' הוא שורש כל המצוות עשה, וכמאמר רבינו (סימן ד) שמצוה מלשון התחברות (צוות), שהעשה מביא האדם לחיות עם "אנכי ה' אלוקיך", ומביאו לאהבת השי"ת. ו'לא יהיה לך', שבא מצד היראה, הוא השורש של כל מצוות לא תעשה, לפי שכל עבירה שעובר האדם הרי זה ממש עבודה זרה – שמתנתק מהשי"ת, וכמאמר רבינו (שם) שעבירה מלשון נסירה – שעושה פירוד ח"ו. וזהו דאיתא בזוה"ק (ח"ב פב:) שהתרי"ג מצוות הוא תרי"ג עיטין לבא לאמונה הקדושה, שעל ידם בא האדם לאהבה ויראה.

וזהו הענין של "אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי" – שהדיבור כלל בתוכו ב' חלקים, שהגם ששמענו שני דיבורים – אנוכי ולא יהיה לך, מ"מ בא להדגיש בזה שאינם כב' נפרדים, אלא שניהם יחדיו הם ביטוי של אהבה והתחברות להשי"ת ושלא להתנתק ממנו, היינו שהעיקר הוא החלק של 'אנכי' המביא את האדם לאהבתו ית', וה'לא יהיה לך' הוא כאזהרה וגדר לבל נאבד חלילה את האנוכי, אבל התכלית הוא האהבה שמביא את האדם להתקרבות להשי"ת.

'שנו חכמים' – לשון הצדיקים כפולה

ואכן אצל הצדיקים תופסת אהבה זו את כל ימי חייהם, וכמובא מהרמב"ם, שהאבות הקדושים היו דבוקים בהשי"ת כל ימיהם, ואף בעת החלום. ומובא, שהבעש"ט הק' זי"ע בתחילה היתה לו דבקות עצומה בהשי"ת יומם ולילה, עד שמרוב דבקותו כשהיה מדבר עם אחרים היה עונה לו שלא בענין שנשאל עליו, והצטער על הדבר, עד שבא אליו אחיה השילוני (רבו של הבעש"ט)  ולימדו כיצד לדבר דיבורים, גם שיהיו הדיבורים דיבורים קדושים בדבקות להשי"ת, אבל גם שיהיה מלובש בלשון שהוא מדבר בו עם האדם, כך שהאדם שדיבר עמו קיבל תשובה על שאלתו, ולמעשה, לאחר מכן הגם שדיבר דיבורים נעלים ונשגבים, למעלה למעלה ממה ששמע השומע, אך גם לו היתה תשובה המיישבת דעתו.  ולאחר הבעש"ט קיבלו כמה מהצדיקים כח זה להכליל בדיבורם כמה וכמה עניינים.

וזה מבואר בלשון המשנה (אבות פ"ו מ"א) "שנו חכמים בלשון המשנה", שהחכמים יש להם לשון כפולה, 'שנו' 'משנה', לשון שניים  שאמרו דין והלכה על פי נגלה, ולמעשה יש בו פשט על פי נסתר. ואיתא בתיקוני זוהר על זה שישראל נמשלו ליונה, שהיונה אינה משמעת קול אחד אלא שני קולות, לרמז שיש בתורה נגלה ונסתר. וכמו כן הצדיקים, נראה שהם מדברים דברים פשוטים, ולמעשה הם מדברים דברים רמים, שדיבורם כלול משנים.

עניינים רמים ונשגבים בדיבורם הפשוט של הצדיקים

וראיתי מביאים שהרה"ק מבארדיטשוב זי"ע היה לו פנקס קטן, וכל דיבור חולין ששמע מהמגיד זי"ע אפילו רק בעניני הבית היה רושמו בפנקסו, מלבד מה שרשם הדברי תורה, ובעת זקנותו היה לומד בהם, וראה בהם דברים רמים מאוד. וכידוע גודל דבקותו של המגיד זי"ע, שגם כשהיה אומר תורה, אם הרגיש שאינו דבוק כל כך כעוצם רום השגתו, ואין שכינה מדברת מתוך גרונו, היה מפסיק באמצע אמירתו.

וראיתי מהרה"ק מקאמרנא זי"ע שמביא בענין זה, כשהיה פעם אצל הרה"ק מאפטא זי"ע, ובאה לפניו אלמנה אחת, והיתה שבורה מאוד ממצבה בכל הצרות שסובבוה, ודיבר אליה הרה"ק מאפטא דברי חיזוק, והקשיב הרה"ק מקאמרנא לדיבורים, והרגיש שהרה"ק בדיבוריו אלו מחזק את השכינתא בגלותא, והרי הוא מדבר דיבורים רמים ביותר, אלא שהאלמנה דימתה שהוא מדבר אליה, אך הוא שמע דיבורים רמים, ונתלהב מזה כל כך, עד שהחל לבכות, ולאחר מכן הבחין שגם הרה"ק מאפטא בוכה, והיינו שהצדיקים היה להם הכח שגם בעת שדברו שיחת חולין יהיו דבוקים בהשי"ת, שיהיו כסדר במצב של חד קטירא.

גדולת רבי יחיאל חתן הבעש"ט

ובענין זה שדיבורי הצדיק מתפרשין לכמה אנפין, יסופר בדרך אגב ששמעתי מהרה"צ ר' לוי יצחק בענדער ז"ל, שפעם אחת שאלו את הבעש"ט הק' זי"ע, מה טעם לקח כחתן לבתו אדל את ר' יחיאל, הלא היו שם כמה וכמה צדיקים. וענה הבעש"ט: 'בעבור הבנים' (צוליב די קינדער). ולאחר שראו את שלשת בניהם הקדושים, הרבי ר' ברוך והדגל מחנה אפרים, ופייגא אמו של רבינו (שהרבי ר' ברוך'ל היה קורא לה "הנביאה", ופעם החייתה ילד אצל הציון של הבעש"ט, שקראו לו ר' ישראל מת) הבינו שזו כונת הבעש"ט הק', שלכן לקח את ר' יחיאל כחתנו, שידע שהוא יוכל להמשיך נשמות קדושות אלו.

אולם לימים משנסתלק ר' יחיאל חישבו ומצאו, שכל ימיו שהיה חי לא הפילה אשה ולדה בכל המחוז, וראו בזה פירוש לדברי הבעש"ט הק' זי"ע ש'לקחו בעבור בנים' היינו שבזכותו  לא נפטר בן אחד מישראל בכל מקומות מושבו של ר' יחיאל.

ע"י כילוי הרע יבא לגילוי האהבה הטהורה

במה שנתבאר שהנקודה הקדושה נקרא בשם "גוי קדוש", לרמז שכדי שתתעורר באדם הנקודה הטובה והאהבה הטהורה צריך לעקור בתחילה מתוכו האהבה הטמאה – כיסוד הזה רואים אנו במעשה זמרי, שהיתה אז חרפה גדולה שבדור דעה, דור מקבלי התורה, נמכר נשיא מישראל לתאוות, וכמו שמתחיל רבינו את התורה "חרפה שברה ליבי, היינו החרפות והבזיונות שוברים ליבו של אדם", ומבואר שחרפה הכונה לתאוות, שזה שובר את לב היהודי ומבטלו שלא יכמה להשי"ת, ועל ידי התאוות מוסרים רח"ל את הלב למולך ולסטרא אחרא. ובעיצומה של אותה חרפה שעורר זמרי בן סלוא, עורר פנחס בקרבו את הנקודה הקדושה השייכת ללבו, כמאמר רבינו כעצה ותיקון לחרפות, ונקם בתאוה הרעה.

ולכן מעידה התורה על פנחס בן אלעזר גם "בן אהרן הכהן", שכהן הוא מדת החסד, להורות שמעשה זה עשאו מתוך האהבה להשי"ת, ולא היה כאן שום אכזריות מצד הסטרא אחרא, והכל היה מתוך אהבת השי"ת, להכרית את הרע מתוך בני ישראל, שתהיה אצל בני ישראל רק האהבה הטובה.

ואיתא שכשהרגו פנחס לזמרי עשה לו טובה נפלאה, שעל ידי מה שהרגו זכה זמרי בן סלוא שיכלל נשמתו ברבי עקיבא, ועי"ז זכה לשלמות התיקון. שר' עקיבא היו לו כמה נסיונות בקדושה, וכמובא, שפעם היה סגור לילה שלם במקום טומאה והיו לו נסיונות קשים, ועמד כל הלילה ורקק על המיאוס שברע, ועי"ז בא זמרי בן סלוא לידי התיקון השלם. ועי"ז קיבל רבי עקיבא ההארה שהיה לזמרי בן סלוא, שבשורשה היתה נשמה גדולה, נשיא שבט מישראל, אלא שלא עמד בנסיון על ידי מה שכשפוהו בכשפים כמובא. ואיתא, שהכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, היה בהם ניצוצות של הכ"ד אלף בני שמעון שמתו במגפה.

ולפי שכילה רבי עקיבא בעצמו את התאוה והאהבה הטמאה, עי"ז נתעורר בו אהבה עצומה להשי"ת, וכמבואר בהלכות שבת (ש"ע רפ"ח ומש"ב) שבשבת מותר לבכות אם האדם בוכה כבכיו של רבי עקיבא, שהיה בוכה בעת אמירת שיר השירים על ידי דבקות והאהבה, ולא היה זה בכי של עצבות, ואכן על ידי שיר השירים מתעוררת האהבה הקדושה. וכן העיד רבי עקיבא על עצמו, "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, ואהבת את ה' אלוקיך וגו' – מתי יבא לידי ואקיימנה" (ברכות סא:), כי על ידי שכילה מעצמו את האהבה הטמאה, עי"ז התעורר בו האהבה הקדושה, שביקש להתכלל כל ימי חיי חיותו בהשי"ת על קידוש ה'.

האופן לעורר הנקודה הטובה

ובאיזה אופן יכול האדם לעורר בקרבו את הנקודה הטובה, הנה רבינו אמר פעם לאחד שיאמר תיקון חצות על עצמו, ואמר זאת בניגון של חצות:  "איכה נחרב ההיכל, איכה נחרב האולם ונהרס יסוד עולם, על היכלי אבכה יומם ולילה", ויפרש הענין על חורבנו הפרטי, על השבירות שעוברים על האדם, ויפרש את שיחתו איך שהנקודה הקדושה שרויה בגלות והרי היא נעלמת, ואיך שרודפים אותה ואין נותנים לה להתגלות.

וצריך האדם לידע ולהאמין שכשם שהיה בית ראשון ובית שני ויהיה בית שלישי, כמו כן צריך האדם לדעת שיש בו הנקודה הקדושה, וכאשר יתעורר התיקון תיעלם השבירה, ויתקשר אל השי"ת, ועי"ז יתגלו כל נקודותיו הטובות, הן בגשמיות הן ברוחניות, ועי"ז יוכל לקבל כל מיני תיקונים, כי הרי בכוח קיימת הנקודה הטובה אצלו.

החושך מכסה את פלאי הפלאות שבבריאת השי"ת

וכן בכללות באמונה התמידית של השגחה פרטית, צריך לדעת שכל הטבע מלא בפלאי פלאות.

לאחרונה הראו לי בספר רפואה, שכאשר נמצא העובר במעי אמו, נעשים בכל עת ובכל שעה ניסים עצומים עם העובר, שכל אבר וכל גיד וכל שריר פועלים כראוי, וחלילה אם גיד אחד לא יהיה כראוי, יוצא העובר בעל מום ל"ע. ומובא שם שיש במוח העובר מיליוני תאים, והשי"ת בורא לו חדר מלא מים, שכאשר יזוז לא יקבל איזה מכה, ומלאכים משמשים אותו, והרי הוא כמלך בגדוד. זאת ועוד, היות שכשהעובר נמצא שם נמצאים שם חיידקים שבכוחם להחליא ואף להרוג את העובר, נוצרת שם חומצה חריפה – שאינה נמצאת שם כי אם בימי ההריון, והם מכלים את החיידקים המבקשים להרוג את הולד. הפלא ופלא.

וכן הוא בכל הבריאה – שהיא מלאה פלאות רבות, ומה שאין רואה אותו האדם – משום החושך שמכסה כל הארץ, וכן מובא מהרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע על הפסוק (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", ולכאורה צ"ב אמרו 'בתבונה', והלא דבר פשוט הוא שללא התבונה לא שייך לברוא שמים וכל צבא השמים. אלא הכונה, שבבריאה נמצא כח התבונה, שכשיתבונן האדם בבריאה ישיג על ידי הבריאה את האמונה בבורא עולם.

והרה"ק ר' צדוק הכהן ז"ל מביא בשם הרה"ק מפשיסחא ז"ל, לבאר הכתוב (תהלים קד, כד) "מלאה הארץ קניניך", שהארץ מליאה בדברים שעל ידם יוכל האדם לקנות את השי"ת. ומי מעכב ומסמא עיני האדם מלראותם, החושך שנתהוה ע"י העונות והחטאים ועל ידי השבירה, אשר ממנו נמשך כל כך כפירה ואפיקורסות ומשנאיך נשאו ראש. וכאשר יהיה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", יתבייש האדם כשיווכח כמה אלוקות היה בכוחו להשיג, מלא כל הארץ כבודו, דברים נפלאים עד אין קץ.

עבודת האדם – בעיקר בהווה

רבינו כותב (בסי' ל"ד הנ"ל) "החרפות ובזיונות שוברות לבו של אדם, והתיקון הוא על ידי מה שמקשר את לבו אל הנקודה השייכת ללבו באותה עת, ועל ידי זה מבטל החרפה השורה על לבו".

ולבאר כוונת דיבורו 'לקשר את לבו אל הנקודה השייך ללבו בעת הזאת', שמעתי פעם מהרה"ח ר' שמואל הורביץ ז"ל ע"פ המבואר בליקוטי הלכות, שהאמת הוא שעל האדם עוברים כמה מיני מצבים ברוחניות ובגשמיות, באופן ש'חרפה שברה לבי' – שהאדם שבור ונדכה, ויש לו לאדם להתבונן, מה לי לחשוב ממה שהיה וממה שיהיה, יש לו להתבונן מה חובתו עכשיו – לפי המקום ולפי הזמן, מהו עכשיו רצון הבורא ממני, ועי"ז יפתחו לו מעיינות של ישועות.

וכתב בליקוטי הלכות, שאפילו הפרשה השייכת לשבוע זה, הרי היא בכלל הנקודה השייכת לעת הזאת, שיכולה להדריכו להבין מה רוצה השי"ת ממנו ברגע זה. וכן, כשהאדם נמצא בבית הכנסת, רצון השי"ת הוא שיענה עכשיו עוד אמן ועוד יהא שמיה רבא ועוד ברכו, להתפלל מילה במילה עם הציבור, ושירגיש שהוא נמצא עכשיו בבית הכנסת שיש שם השראת השכינה, זה מצד עשה טוב, ומסור מרע יזהר שלא לדבר באמצע קדיש ואל יפגום את דיבורו. ואיתא במדרש  שכאשר האדם נכנס לבית המדרש הרי הוא מתמלא בברכות, אבל ח"ו על ידי הדיבורים בטלים ודיבורי לשון הרע בבית המדרש, הרי הוא פוגם, ועלול ח"ו לבטל את הברכות, אכן אם האדם מתפלל כראוי ועונה אמן ויהא שמיה רבא, ואומר כל המזמורים מתחילה ועד סוף, הרי הוא יוצא מבית הכנסת מלא ברכות ה'.

על האדם להתדבק בהווה: מה רצון השי"ת עכשיו, מהו ה'עשה טוב' של ההווה ומהו ה'סור מרע' של ההווה. כשהולכים ברחוב העיר, רצון השי"ת כעת שישמור את עיניו. בעת לימוד התורה, צריך האדם לשמוח במה שזוכה לשבת וללמוד, ואכן יש לו להשקיע כל עמלו ועיונו  בתורה.

היצה"ר מבלבל את האדם בעבר ובעתיד

ואכן כן אומר רבינו מפורש: "אין לו לאדם אלא אותו היום ואותה השעה שהוא עומד בו עכשיו". ועצת היצר הקשה ביותר היא, שמבלבל את האדם עם העבר והעתיד, ועי"ז הוא חוטף ממנו את ההוה, בו בזמן שכל התורה שבכתב ושבעל פה, מדברת רק אל בעל בחירה אשר אין לו כי אם ההוה. כלפי האדם, העבר הוא כאדם אחר, והעתיד עדיין אינו שלו, ומה שאפשר לו לעשות הוא הוה טוב.

כשאדם חי עם ההוה ואינו עושה חשבונות, הרי הוא חי בכל רגע את המצב שלו. בעת הלימוד לומד, בעת התפילה מתפלל, וכאשר נמצא בין בני אדם נזהר מדיבורים אסורים, לשון הרע ורכילות ודברים בטלים, ואינו פוגע באחרים אלא מכבדים את כולם, והרי זה הוה טוב, ובזה הוא מקיים רצון השי"ת כראוי.

כן ראיתי גם מאביו של הרה"ק מקאמרנא זי"ע (שהיה אחיו של הרה"ק ר' הערשלי מזידיטשוב ותלמידו של החוזה, שנחשב כאחד מהצדיקים הנסתרים) שביאר מה שאמרו בחגיגה שכאשר האדם מביט מה לפנים מה לאחור טוב לו שלא נברא, שהכונה בזה, שהבעל דבר מבלבל האדם על ידי שמראה לו מה לפנים – מה יהיה בעתיד, ומה לאחור – מה היה בעבר, ומה יש לו מזה, כי הלא העבר והעתיד אינם שלו, ועי"ז אינו עושה מה שהוא מחויב לעשות עכשיו, והרי הוא מאבד את ההוה, שזה עיקר חייו כאמור, ומשום כן טוב שלא נברא.

בכל מצב שיש לאדם יש לו להתבונן ולהתקשר, מהו רצון הבורא עכשיו. איזה 'סור מרע' בכוחי לעשות, ואיזה 'עשה טוב' בכוחי לעשות. ואף כשעוסק בעניני גשמיות, יש לו לעסוק בהם לשם שמים כראוי, שאין אצל האדם רשות – הכל הוא או מצוה או עבירה.

זהו הסוד איך לגלות אצל האדם את הנקודה הטובה, כשמתקשר לנקודה של עכשיו ויש לו הווה טוב. וכאשר יש לו הווה טוב ומוצא את הנקודה הטובה, הוא נוהג כראוי וכיאות וכרצונו ית"ש וממילא זוכה ונמתקים כל הדינים מעליו, וזה ביאור בדברי רבינו "לקשר עצמו אל הנקודה השייכת ללבו בעת הזאת" – התקשרות להווה ולעכשיו, לא לפנים ולא לאחור.

גודל עוצם מעלת קבלת החרפות ובזיונות באהבה

וע"פ יסוד זה שעיקר ההתקשרות צריכה להיות להווה בו הוא נמצא עתה, יתבאר דברי רבינו שמתחיל "חרפה שברה לבי" – כשיש לאדם חרפה הרי הוא שבור ונדכה עד מאוד, כי כבר אמרו חז"ל (ב"מ נט.) "נוח לו לאדם שיפיל  עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", והקשו התוס' איך מותר לו להרוג עצמו, והלא רק על ג' עבירות החמורות נאמר יהרג ואל יעבור. ותירצו התוס', שכשם שבשבת יש אבות ותולדות, כמו כן באיסור רציחה יש תולדה – כאשר מביישים אותו, הרי הוא נכלל באיסור רציחה, דהוי תולדה דרציחה, וממילא גם אצלו נאמר יהרג ואל יעבור. הרי לנו, שכאשר יש לאדם בזיון, הרי זה ממש צער מיתה.

ומה היא העצה כנגד צער זה, להתבונן מהו רצון השי"ת עכשיו. רצון הבורא הוא שיקבל הכל באהבה, ועי"ז יזכה לתיקון נפלא עד אין קץ. וכדאיתא, שבמעשה של שמעי בן גרא, זכה דוד המלך להיות רגל רביעי במרכבה. הגע עצמך, כל מה שהיה עמל בימי חייו לא היה די בזה שיהיה מרכבה לשכינה, לא במה שהיה ישן רק שיתין נשמי, ועד חצות היה עוסק בתורה ומכאן ואילך היה עוסק בשירות ותשבחות, ולא במה שהיה משורר תמיד להשי"ת. גם לא במה שהיה ראש לסנהדרין, ראש לבעלי רוח הקודש, וכן מובא שהיה בחברון שבע שנים על פי הדיבור, כדי שיתקשר עם האבות – רק במעשה של שמעי בן גרא  זכה למדריגה הנוראה של להיות רגל רביעי למרכבה.

כי הרי, גם בשעה שהאדם במצב טוב, מר לו מאד כשמביישים אותו. אמנם, אם מביישים אותו בשעה שהוא שבור, הרי הצער בכפל כפליים, כמאמר העולם 'זורה מלח על הפצעים'. וכן היה כשהוריד אבשלום את דוד מעל כסאו, וברח מירושלים בבזיון וקלס, ואז בא שמעי בן גרא ראש הסנהדרין וקללו קללה נמרצת וזרק עליו עפר ואבנים, וכאשר ביקש אחד מהגיבורים של דוד להרגו כמורד במלכות, אמר לו דוד "ה' אמר לו קלל" – היינו שזה בא מאת הבורא. ולכן דוקא על ידי קבלת בזיון זה זכה לזיכוך עצום, עד שנהיה רגל רביעי במרכבה (עיין מתוק מדבש פ"ט מהגאון המקובל רבי יצחק פרחי).

וכן איתא מהאר"י הק', שלקבל בזיון באהבה, הרי זה גדול מאלפים ורבבות תעניות וסיגופים (עיין ספה"ק תולדות יעקב יוסף סוף פרשת ראה).

וזהו שאומר רבינו: "חרפה שברה לבי" – בשעה שלבי נשבר על ידי החרפה, מהי העצה, שיתקשר לנקודה השייכת ללבו בעת הזאת, מהו עכשיו רצון ה', רצון ה' הוא שיקבל עכשיו את הבזיונות באהבה, וידון את האחר לכף זכות, שאולי אינו יודע עד כמה זה שובר את לבו, או שלא יחשוב כלל על האחר, וידע שהכל מן השמים ויקבל הכל באהבה, ועי"ז הוא מתקשר לנקודה שרוצה ממנו עכשיו השי"ת, ואז נעשה תיקון נפלא. כמו שהיה אצל דוד המלך, שנזדכך כל כך עד שדייקא אז היה ראוי להיות מרכבה לשכינה. ולא עוד אלא שאמרו חז"ל על דוד המלך "ראש לשלישים" – ראש לשלשת אבות, ולכל זה זכה על ידי שקיבל הכל באהבה.

כי כאשר אחד מקבל בזיונות וכדומה, ומתבונן מה מבקש ממנו השי"ת ברגע זה, מתחלף הצירוף של האותיות שממנו שורש הצרה לצירוף שבו הדינים ממותקים, שהרי כל העניינים בעולם נפעלים על ידי אותיות, וכל תיבה בלשון הקדוש יש בה צירופים לרעה ולטובה, וכגון 'תלוש' נהיה צירוף של 'שותל', מהחסרון הגדול של 'מת' – 'תם' שהוא תכלית השלמות, מ'נגע' – 'ענג', מ'שמה' שהוא לשון שממה – 'משה'. וכשהאדם מתנהג כראוי אף במצב קשה ועושה רצון הבורא, ומתקשר אל הנקודה השייכת ללבו בעת הזאת, ומתבונן מהו רצון השי"ת שינהג בו עכשיו, שיתפלל ויסבול ויקוה ויאמין וכדומה, עי"ז מעורר הטוב וממתיק הצירוף לטובה, ומתבטל השבירה ונהיה התיקון.

בכל שבירה יש תיקון ובכל נפש גנוזה הארה טובה

הנה כי כן, על כולנו להתחזק ולדעת שקודם הבריאה כבר עברו הכל שבירה ותיקון, ובכל פרט שנשבר נשארה בו הארה, ועל ידי הארה זו יכולים לבוא לידי תיקון מושלם, ולכן אין בעולם מציאות של חורבן והרס מוחלט, הן ברוחניות והן בגשמיות, שבשבירה בכל פרט ופרט מונח ההארה שמשם יכולים לבא לידי תיקון, ומשום כך אין יאוש במציאות.

החסיד יעב"ץ זי"ע מביא, וכן איתא בעוד ספה"ק, שבעת גזירת שמד, כשהיה ח"ו גזירה על ישראל, הראו גם אנשים רחוקים התלהבות עצומה מתוך אהבה גדולה להשי"ת ומסרו נפשם מתוך מסירות נפש, אף שלא האמינו שיש בקרבם כוחות אלו, שזהו המציאות, שכאשר הנקודה הקדושה מרגשת שמבקשים לכלותה לגמרי, עי"ז היא מתעוררת במלא תוקפה, ואז היא מתגלית כראוי.

שמעתי מהרה"ג ר' עזריאל פטריסון, שדרש פעם דרשה באימה וביראה, וסיפר בהתפעלות עצומה עובדא ששמע מפי החפץ חיים זי"ע, שהיתה עיר אחת שנגזרה שם גזירת שמד, שגזרו שעל כל אחד לתלות על פתח ביתו צלם, ובאותה עיר התגורר רוקח שהיה רחוק עד מאוד מיהדות, ולא היה נראה שנשאר בו שמץ מיהדות, אך הוא מיאן לתלות צלם על ביתו בשום פנים ואופן, ואמרה המשרתת שהיא תתלה את הצלם, אך הוא לא הסכים לכך, ומסר נפשו על קדושת ה'. וסיפרו החפץ חיים בהתפעלות עצומה, שבלב כל נפש מישראל יש הנקודה הטובה, ונראה שיש נקודות ששם לא שלט כל כך השבירה, ומשום כן בעת שמד אין שבירה, ומתעורר התיקון.

וראיתי בספר שבט יהודה (שם מנה הגזירות שהיו על ישראל והמשנה ברורה הביא שיש לקרוא בו בתשעה באב), שהיתה בעיר אחת גזירת שמד, ועל יד בירה גדולה הדליקו הצוררים אש גדולה, והעלו לשם את כל בני ישראל, ומי שלא רצה להשתמד זרקוהו אל תוך האש, ובאותה עיר היה יהודי מיודד לכומר, והיה בעל אגרופים וגבור גדול, ושלח הכומר ליהודי לבקש ממנו מצד ידידותם, שלא ימסור נפשו למיתה, ונקל להבין מדת צדקותו אם היה ידידו של הכומר, עם כל זה שלח היהודי לומר לכומר שלא יוכל לענות לו תיכף, וביקש לעלות על הבירה ואז יחליט, והלכו יחד על הבירה הגדולה, ושם העבירו יהודי אחר יהודי, ומי שלא הלך לשמד, הטילוהו לאש. ויעל הגבור לשם, ותפס את הכומר והלך עמו וקפץ עמו אל תוך האש על קדושת ה', ובזמן זה ביקש לנקום בכומר.

הרי שיש בכל אדם נקודה טובה, וכאשר תתעורר הנקודה בכוחו לדחות את כל הרע, וגם אם יהיה האדם מסובך ברוחניות או בגשמיות באופן שאין לו שום השגה איך יוכל להיוושע, ידע שישועתו מהשי"ת קרובה לבוא, וברגע אחד יכול להתהפך מצרה לישועה גדולה, באופן כזה שלא עלה מעולם על דעתו.

הכלל הוא, שהשי"ת לא עשה שבירה וחורבן שאין בו מקום שיצא משם תיקון מלא, ולפעמים שייך תיקונים שעי"ז נהיה המצב יותר טוב מקודם השבירה, וזה שייך בכל ענין, בין ברוחניות ובין בגשמיות, ומשום כן אומר רבינו שאין יאוש בעולם כלל, לפי שרבינו הביט בשורש הבריאה, וראה שאין שום יאוש בכלל ובפרט.

ומעין מבית ה' יצא – ותלמוד תורה כנגד כולם

ובתרי-עשר מתנבא הנביא יואל לעתיד (פרק ד, יח) "ומעין מבית ה' יצא", ובודאי שפנימיות הדבר מרמז שיפתח מעיין של "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שיזכו כולם לחכמת ה' והארת זיו השכינה.

ולקראת היום הקדוש חג השבועות שמדי שנה מתחדש קבלת התורה, והוא יום מסוגל לקבל הקבלה הטובה והנשגבה להתחזק בלימוד תורה ה', ולהרוות עצמו ממעיין מבית ה', שהיא הנקודה הטובה מכל הנקודות הטובות, ותלמוד תורה כנגד כולם, ועי"ז זוכים להתקרבות ודבקות בהשי"ת.

יעזור השי"ת שייפתחו אצל כל אחד מעייני הישועה בכלל ובפרט, ברוחניות ובגשמיות, ויקבל את התורה כראוי וכיאות, עד שיזכה להיות מה'ממלכת כהנים' ותחזינה עינינו שיתקיים בנו 'יגל יעקב ישמח ישראל'.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support