חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים

הנה קרב ובא היום הגדול חג הפסח, בזמן זה, בשעת יציאת מצרים, נפתח לנו אור הדעת לדעת את ידיעת אמיתות האמונה בהשם יתברך על ידי כל האותות והמופתים הנוראים שעשה השם יתברך עמנו אז, והארה זאת נמשכת לדורות בכל שנה ושנה, כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

ובכל דור ודור ובכל שנה ושנה עלינו להמשיך מחדש את הידיעה הקדושה האמיתית הזאת, לדעת בכל עת בידיעה חדשה כי ה' הוא האלקים, כמו שאמרו חז"ל לעניין קריאת שמע, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

ומכל שכן שכך הוא בכל שלשת רגלים שהם זמן התחדשות הדעת והמוחין באור האמונה, ובפרט בחג הפסח הבא עלינו שהוא ראש לרגלים והוא תחילת התגלות האמונה בכל יום מחדש.

והנה בעל ההגדה סידר לנו את הסדר של 'ליל התקדש חג', ובו ט"ו סימנים, קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שולחן עורך צפון ברך הלל נרצה.

והרבה סודות ורמזים יש בסדר הזה דווקא, כי מרומז בו כל סדר קבלת אור המוחין קטנות וגדלות וכו' כמבואר בכתבים, ולא באנו כאן לעמוד על סודם של דברים, אך את פשטות העניין, לפחות, שומה עלינו להבין ולברר, איך לעשותם ולקיימם.

כי כל הסימנים הראשונים יש בהם את ההבנה הפשוטה מה שצריך לעשות בהם: קדש – עשיית קידוש, ורחץ – נטילת ידיים, כרפס – אכילת ירק, יחץ – לחצות המצה ולהטמין החלק הגדול וכן על זה הסדר.

אבל, הסימן האחרון, 'נרצה', משמעותו, ומה צריך לעשות בו, טעונה הסבר. כי בהגדות המודפסים מובא פירושו בזה הלשון: "אם עשה כהסדר הזה הוא נרצה להשם", ועל כן גם ישראל נוהגים אז לזמר פיוטים ושבחים לבורא יתברך.

אלא שעדיין לא מובן מדוע ייחשב 'נרצה' לחלק מהסדר ומסדר הסימנים שסידר לנו בעל ההגדה כדי לתאר את סדר העשיה בלילה הקדוש הזה, שהרי אין ב"נרצה", על פי הפירוש המובא, שום עשייה ופעולה שצריך לעשות, אלא רק הודעה שאם עשה כסדר הזה הרי הוא נרצה לה'.

אך באמת בהבנת קצת ענין גלות מצרים ופנימיות עניין החג הקדוש ומה שמעוררים בכל שנה ושנה מחדש בסיפור יציאת מצרים, יובן שכל עיקר הסדר הוא דווקא כדי לבוא לסימן של 'נרצה', ולסיים הסדר הקדוש עם טעם זה של ה'נרצה'.

ביציאת מצרים נתגלה האמונה

'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' – זכירת יציאת מצרים היא מעיקרי היהדות, שאדם צריך בכל יום לעורר את עצמו לזכור האמונה בהשי"ת, לזכור שהשי"ת הוא מנהיג העולם ברצונו לבד בהשגחה פרטית מופלאה למעלה מהטבע, ברצונו משדד ומשבר מערכות הטבע והמזלות, והכל רק בשביל בניו האהובים – עם ישראל!

ועל כן צריך להזכיר בכל פעם מחדש עניין יציאת מצרים, ולא די לעורר רק האמונה הכללית שהשי"ת ברא את העולם – 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', כי זאת צריך לידע שעיקר האמונה הוא לא רק להאמין שהשי"ת מנהיג הבריאה בהשגחה פרטית על כל אחד, אלא צריך להאמין גם שכל תכלית בריאת העולם וכל מה שהשי"ת מנהיג הכל ומשגיח על כל דבר ודבר, הוא רק בשביל עם ישראל מרוב אהבתו וחיבתו אותם.

ואמת זו התגלתה בעת יציאת מצרים, כאשר השי"ת הראה שהוא מנהיג הכל ברצונו לבד, ולא זו בלבד אלא שכל העולם ראה איך השי"ת אוהב את עם ישראל ושידד ושיבר בשבילם את כל מערכות הטבע והמזלות.

העיקר הוא הרצון

וככל שגדלה בלב האדם האמונה שהשי"ת מנהיג העולם ברצונו בהשגחה, והכל בשביל אהבתו אותו באופן פרטי ממש, כך גם הוא מתעורר לרצון ולהשתוקקות עצומה להשי"ת, כי כשאדם רואה שהשי"ת כל כך דואג לו ואוהב אותו, ויש לו רצון חשק ואהבה אליו אזי ממילא מתעורר האדם כנגדו ברצון ואהבה.

והחשק והרצון שיש לאדם להשי"ת הוא למעשה קיום קשר הברית שיש לנו עם השי"ת, שכרת ברית עם אברהם שהוא לא יעזבנו, ועל ידי הברית הזו יש לנו את הכח תמיד לא לעזוב את החשק והרצון אליו, אלא תמיד להשאיר את הלב חושק בחשק עצום אליו ית', כשם שהוא ית' אינו מניח לעולם אהבתו אלינו.

ועם חשק ורצון זה צריך לקיים כל המצוות והתורה ותפילה, הכל מתוך חשק ער ולב בוער ברצון חזק ואדיר לה' יתברך, כי העיקר הוא הרצון, וכמובא בשיחות הר"ן (נא) בזה"ל: "העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך. ואף על פי שהכל חפצים ורוצים לעבדו, אף על פי כן אין כל הרצונות שוין, ויש חלוקים רבים ברצון. אפילו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חילוקים גדולים בין הרצונות. והכלל, שעיקר הוא הרצון והכיסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות".

וכשיהדותו של האדם וקיום התורה והמצוות בנויים על בסיס של רצונות וחשק להשי"ת, כי אז הוא יכול תמיד, בכל מצב, לעבוד את ה' בהתחדשות נפלאה, כי חשק ואהבה נותנים טעם חדש בכל מצווה ומעשה טוב שעושה נחת רוח לה' (כשם שחשק נותן מחדש טעם טוב בכל אכילה).

וכן על ידי שעוסק תמיד לחזק את החשק והרצון להשי"ת, על ידי זה יוכל תמיד להתחדש ולהתחיל התחלות חדשות בעבודת ה', אפילו אם נפל לעוונות, ואפילו אם לא זכה לעבוד את ה' כפי שהיה צריך לעבוד ולעשות ולחטוף עוד מעשה טוב באותו היום, כי מרוב חשקו ורצונו אחר השי"ת לעולם אינו מתייאש, אלא תמיד מתחיל מחדש לעשות מה שיש בכוחו, אפילו אם כבר הרבה פעמים לא עלה בידו להיכנס לקדושה.

ועל זה צריך מאוד להזהר, להחזיק תמיד הרצון, וכך לעולם לא יפול מיהדותו, כי אפילו אם היצר הרע יקח ממנו את עבודת ה' שלו, את הרצון – לרצות לעבוד את ה' – הוא אינו יכול לקחת, וכשיחזיק בזה תמיד ממילא בוודאי יתחדש לאחר הנפילה, שהרי הוא רוצה ומתגעגע לה'.

ועיקר הדרך להתעורר בהתעוררות הלב ברצון חדש ותשוקה חדשה להשי"ת, הוא על ידי שמכניס עצמו לאמונה פשוטה לזכור את מציאות הבורא שהוא מנהיג הכל רק לטובה מתוך אהבה עצומה לכל אחד מישראל, ומתוך כך מתעורר האדם לזכור את החן והחשיבות שיש לכל אחד מישראל אצל השי"ת, וכמה נחת רוח הוא גורם למעלה, ושמבחינה זו אין הבדל באיזה דרגא הוא עומד והאם הוא צדיק או רשע ח"ו, וגם אין הבדל כמה מעשים טובים עשה באותו היום, כי בכל רגע מצפים למעלה כל העולמות העליונים והמלאכים לכל איש ישראלי שיעשה איזה מעשה טוב עכשיו.

ואדרבא כמה שהוא יותר רחוק מהשי"ת, אזי אם יתעורר באיזה פעולה קטנה לכבוד השי"ת אזי יעשה בזה נחת רוח כפול ומכופל, באשר שאפילו רחוק כזה מודה במציאות ה', כפי שאמר רבינו הקדוש.

וככל שהאמונה גדולה יותר, כך גדלים הרצון וההשתוקקות להשי"ת, וכמובא בשיחות הר"ן (לב) בזה"ל: "ואזי כשהולך באמונה לבד בלי חקירות וחכמות אזי זוכה לבוא לבחינת רצון שהוא למעלה אפילו מחכמה, דהיינו שיזכה שיהיה לו רצון מופלג חזק מאד אליו יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד עד שלא ידע מה לעשות כלל מגודל ההשתוקקות".

האמונה והרצון לה' מעורר הדיבור אליו

ועוד, ככל שהלב מתעורר לאמונה בהשי"ת ולרצון והשתוקקות אליו ית', כך זוכה גם שנפתח פיו בתפילה, להרבות בשירות ותשבחות להשי"ת ולבקש מלפניו ית' כל מה שחסר לו, שהרי כאשר אדם יודע ומאמין שהשי"ת עומד עליו ורואה ואוהב אותו, הרי תיכף ומיד פותח פיו לדבר עמו ית'.

כי עיקר התגלות האמונה בפועל הוא על ידי הפה – שכיון שיש ביניהם ברית קיימת לנצח המעוררת את הרצון והחשק, אזי ממילא מצוי יותר שיעסוק בדיבורים לדבר עמו ית'. וכמו שאמרו חז"ל שהסימן לשונא הוא שאם נפגשו ביניהם ג' ימים ולא דברו זה עם זה, הרי זה סימן שהוא שונאו, כי הדיבור הוא הסימן האמיתי לקשר קיים, כי הוא הפועל יוצא ממילא של אהבה וחשק ורצון של אחד לחבירו.

ועל זה מובא בליקוטי מוהר"ן (ס"ב): "ובאמת אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, 'שמלא כל הארץ כבודו', והקדוש – ברוך – הוא עומד בשעת התפלה, ושומע התפלה. וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והיה מדקדק מאד לכוון את דבריו. ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כל כך, ואינו מדקדק כל – כך, וכל אחד לפי מעוט שכלו וידיעתו, כן התלהבותו ודקדוקו".

והכלל, שעל ידי התחזקות האמונה מתעורר ומתלהב הלב להשי"ת וממילא יכול לעסוק בתפילה ודיבור ושיחה ושירה לה'.

פעמים שהתעוררות הרצון בא על ידי התפילה

אך האמת היא שלפעמים העצה לעורר החשק והרצון אליו ית' היא דווקא על ידי תפילה בפועל, אפילו אם היא נעשית ללא חשק. כי כשעוסק בתפילה ודיבור אליו ית' אזי ממילא תוך כדי כך מתוך דבריו מתעורר הלב לאמונה, וכך מתעורר לחשק ורצון אליו ית'.

וכמו שאמרו חז"ל על דוד המלך, שפעמים אמר 'מזמור לדוד', ופעמים אמר 'לדוד מזמור', כי לפעמים אמר שירה ושרתה עליו רוח הקודש, ולפעמים להיפוך.

גלות מצרים

והנה כשעם ישראל היו בגלות מצרים נסתרה מעיניהם השגחת השי"ת, מחמת קושי השעבוד ששעבדם פרעה מלך מצרים. כי זה היה רצונו של פרעה, להכניס כפירה בלב ישראל, שלא יאמינו בהשי"ת שהוא מנהיג העולם ברצונו לבד בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד ועל כל תנועה ותנועה שנעשה כאן בעולם.

וכל כך רצה לשעבדם ולעקם לבבם בטורח ויגיעה ובעבדות נוראה שלא נשמעו בעולם דוגמתם, והכל כדי שלא יהיה להם הזמן והיכולת לחשוב, והיינו להשכיח מלב האדם החן והחשיבות האמיתיים שלו, לדעת מי הוא באמת, מהו איש ישראלי וכמה הוא יקר בעיני ה', וכמה ה' ית' חפץ בכל איש ישראל ורוצה לשמוע כל דיבור של תפילה שלו וכו'.

וזה היה עיקר השעבוד שרצה פרעה לשעבד את ישראל: להשכיח הברית שלהם עם השי"ת, ולקחת מהם הרגשת הלב מהו החן והחשיבות האמיתי של ישראל.

ועל כן השפילם עד עפר בעבודה קשה בחומר ובלבנים, עד שהתמלא הלב בקושיות על השי"ת ח"ו, ולא הבינו איך יכולה להיות מציאות של גאולה ואיך ייתכן שיהיה מצב בו יתעורר הקשר הנפלא של האהבה וחשק עם השי"ת.

וכל כך התגבר השעבוד עד שאפילו משה רבינו היה צריך לתת להם סימנים שבא לגאול אותם, כי לא האמינו לו "מקוצר רוח ומעבודה קשה", זאת ועוד שפרעה הרבה עליהם כישופים שלא תעלה על דעתם מציאות של מחשבה של בריחה מארץ מצרים.

וזה עיקר הגלות שעוברת על כל אחד בפרטיות, כי אמרו חז"ל שכל הגלויות נקראים על שם גלות מצרים, ועיקר הגלות הוא חסרון האמונה (ליקוטי מוהר"ן תו' ז'), שפרעה מפיל את מחשבת האדם למעין כישוף, שנופל לחשוב מטרדותיו ומהעניינים שצריך לסדר באותו יום, ומהצרות והקשיים של החיים, ואינו יכול לשחרר דעתו וליבו לחיות בשמחה מהידיעה הנפלאה שהוא בן מלך, ושכל מצווה שעושה בתוך צרות וטרדות החיים היא חשובה וגדולה עד איך ערוך וכי הוא יקר למעלה ועושה בזה הרבה נחת רוח.

כי ידיעה זו היא עיקר שמחת החיים והיא המביאה את הלב והדעת להתעוררות של רצון וחשק נפלא להשי"ת.

ואין לך תענוג גדול מזה כשהלב מרגיש חשק ורצון להשי"ת מתוך ידיעה שהוא ית' חושק אליו, וכשיש לו האמונה הזו בלב, ממילא אומר קצת ברכות בכוונה וכמה דיבורי תפילה בנעימות ושיר וניגון, ועל ידי הדיבורים לה' מתחזק ביותר בפנימיות לבו הקשר הנפלא שיש לו עם השי"ת, וכך גם יוצא מכל הצרות והטרדות שלו לחירות עולם – עולם של אמונה – 'כי בו ישמח ליבנו כי בשם קדשו בטחנו'.

אך כאמור, פרעה היה מכשף וכישף כל שערי מצרים, עד שהיה נדמה שאי אפשר לצאת מעולם הטרדות וקשיי היום יום לחיי חירות של אמונה וחשק להשי"ת, והוא עיקר הגלות – חסרון האמונה.

והוא מה שאמר משה להשי"ת "ולא שמעו אלי מקוצר רוח ועבודה קשה". כי באמת הוא פלא גדול מאחר שעם ישראל כל כך סבלו במצרים, והנה בא גואל ומושיע ורוצה להפיח בהם תקווה חדשה, ואיך בא כזאת שלא רצו לשמוע בקולו?! אך זהו הענין, שהרי עיקר הרוח חיים שמחייה את האדם הוא כשיש לו אמונה (עיין שיחות הר"ן נג), וכשאין אמונה אין רוח חיים והוא במצב של 'קוצר רוח'.

וכשיש לאדם 'קוצר רוח' יש לו 'עבודה קשה', כי כל העבודת ה' מצטיירת אצלו כעבודה קשה ומייגעת, כי כשאין אמונה בהשי"ת ממילא אין רצון וחשק אליו ואז נדמה שצריך לעבוד את ה' בעבודות קשות, ואין המתיקות והנעימות בעבודת ה', ואזי אי אפשר להגאל ולשמוע לנבואת משה – 'ולא שמעו אלי מקוצר ועבודה קשה'.

גאולת מצרים

ועל כן אז נתגלה להם השי"ת בעצמו – 'אני ולא מלאך אני ולא שרף', באותות ומופתים נוראים, ושיבר ושידד מערכות הטבע, עד שנתגלה לעין כל כי יד ה' הגדולה והחזקה היא המנהיגה את הבריאה לפרטי פרטים, והכל רק בשביל בניו האהובים – עם ישראל, וכך נתעורר בעם ישראל רצון ותשוקה עצומה להשי"ת, כיון שראו הרצון שיש להשי"ת אל ישראל, והאהבה והחיבה שיש לו אל כל אחד מישראל.

עד שנתעורר בלב שיר וניגון של אמונה, שגילה ועורר בלב ניגון של כיסופין להשי"ת, וכמו שכתוב 'משכני אחריך נרוצה', שכשהשי"ת מראה עצמו אזי נמשך האדם אליו, [והוא מה שמובא שיציאת מצרים היה על ידי שנתגלה אליהם השי"ת בחוש עין בעין, וכולם התחילו לרוץ אחריו ועברו כל שערי מצרים המכושפים עד שמצאו עצמם חוץ למצרים].

וכך תהיה גם הגאולה האחרונה, כמו שכתוב (שיר השירים) "תבואי תשורי מראש אמנה" – שיהיה שיר של אמונה שיגאל את ישראל.

גאולה הפרטית להכנס לעולם האמונה

וכך היא הדרך להיגאל גם בגאולה הפרטית של כל אדם, בבחינת מה שכתוב 'קרבה אל נפשי גאלה', ופירש הבעש"ט שהכוונה היא לגאולת הנפש הפרטית, והוא על ידי שיעורר עצמו לאמונה, עד שהאמונה תשאב אותו לעולם החירות.

והוא עיקר דרך החסידות, להכנס לעולם של אמונה, ובכך מתעורר חשק ורצון וגעגועים של אמת להשי"ת ללא פניות של גדלות, וכך עובדים את ה' בכל מה שאפשר, ותמיד יכולים להתחדש בעבודת ה', והכל מתוך שמחה וחיות ללא קושי ומרירות.

אך כשהאדם בגלות אזי אינו יכול להכניס עצמו לאמונה, וממילא כל רצון שבלב נתכסה בכפירות וכבידות וקושי ללא כל חשק, וכך גם נתרחק מעיקר הקשר להשי"ת שהוא התפילה ואינו יכול להוציא מפיו דיבורים להשי"ת, כי כשהאמונה בגלות גם הדיבור בגלות, ואז הולך בעולם מלא ביסורים ומחשבות טורדות וחושב מריחוקו מה', וחייו אינם חיים – מקוצר רוח ועבודה קשה.

פסח – פה סח

ואור זה של יציאת מצרים מתעורר בכל שנה ושנה מחדש על כל אחד מישראל בחודש ניסן – הוא החודש שהישועות מקיפות בו, כי מתגלה בו אור האמונה וגילוי החן וחשיבות של ישראל, ואיך השי"ת עושה תמיד ישועות, ובכך מתחדש הרצון והשתוקקות להשי"ת.

ומרכז החודש אשר בו מתגלה אור הרצון בשלימות הוא 'חג הפסח' – אותיות 'פה סח', כי בפסח יוצא הדיבור מהגלות, כי מאחר שנתגלה הדעת בשלימות, דעת שמאירה ללב את אור הרצון, אזי אפשר להדבק להשי"ת על ידי תפילה.

והוא מה שמובא באריז"ל, שפרעה הוא מלשון 'עורף', ומצרים הוא מלשון 'מיצר הגרון', כי עיקר אחיזת פרעה מלך מצרים הוא ב'עורף' האדם – 'מיצר הגרון', כי הוא מונע את הידיעה מה שאדם יודע מהשי"ת, שלא יגיע ללב, ושלא יוכל להתעורר בהתעוררות הרצון שבלב להשי"ת.

וכשהדעת בגלות אזי גם הדיבור בגלות, כי כשפרעה נאחז בעורף אי אפשר לדבר, בבחינת 'ניחר גרוני'. עד שנעשה 'חג הפסח' שנפתח הדיבור מלשון 'פה – סח' שהפה מתחיל להשיח בשבח הבורא ולעסוק בתפילות להשי"ת.

כי הדיבור הוא הכלי שמגלה הרצון בפועל, ופעמים התעוררות הלב מביאה לדיבורים, ופעמים להיפך שהדיבור מעורר את הרצון שבלב.

והוא עיקר העצה למעשה בשביל לעורר האמונה בלב, להרבות בדיבורי תפילה ותהלים ושבח הבורא ושאר בקשות שיבקש מה' מה שיחסר לו, ועל ידי זה יתעורר ליבו להשי"ת ואזי יצא הדיבורים מפיו בכוונה ובהתלהבות יותר.

והוא סוד הפסח, פסח לשון דילוג, פסיחה, כי לדלג מהמצב של הכבידות וחוסר הרצון למצב של אמונה וחשק וגעגועים להשי"ת הוא על ידי 'פה סח' – דיבור, להרבות בדיבורים להשי"ת.

וזהו עיקר עבודת הקודש של ליל הסדר – "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג", עבודת הדיבור – לספר ביציאת מצרים, ולזמר ולשיר ולשבח להשי"ת שירות ותשבחות, כי אז נפתחים שערי התגלות הרצון, להשיג קצת בדעתו וליבו מהו זה שהשי"ת בחר בנו ורצה בנו, וממילא כך אפשר לפתוח הפה בסיפור יציאת מצרים ושירות להשי"ת – 'אנכי ה' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו'.

ועל כן 'פסח הוא עיקר תחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים' (ליקוטי מוהר"ן), כי עיקר היהדות הוא לחזק את עצמו באמונה ולצאת מכל הקושיות וכבידות לב פרעה, ופסח הוא עיקר תחילת הזמן לזה להתחדש באמונה.

סימן של 'נרצה'

וכעת נבין מדוע סידר בעל ההגדה בסוף הסדר את סימן 'נרצה', כי לאחר שהרבה בשירות ותשבחות ובאכילת המצה שהוא זכר לכך שלא הספיק בצקם להחמיץ, מתחילה להתנוצץ באדם הדעת שהשי"ת באמת רוצה בו והוא ממש עושה נחת רוח להשי"ת, ובכך נשלם ביותר הארת הרצון.

וזהו מה שסידר לנו בעל ההגדה, כסימן אחרון של כל הסדר, שצריך לסיים הסדר עם הטעם של ה'נרצה' שידע בוודאי שהוא רצוי לפני ה'.

ועל כן אז נוהגים להוסיף פיוטים ולומר שיר השירים ולהוסיף בסיפור יציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, כי כאשר נתעורר ביותר שלימות אור האמונה שהוא רצוי לפני ה' על הסדר שעשה, אזי מתעורר ביותר לאהבה ולאמונה בהשי"ת, ומתחיל בהתחדשות בשיר ושבח לבורא יתברך.

ועיקר העיקרים להאמין שבכל שנה מתחדש מחדש כל תיקונים אלו, והכל שייך אליו ממש, כי יש גילוי רחמנות שיכול לירד לכל אחד, לכל הדרגות של הד' בנים.

וכדאי להזכיר כאן מה שמובא בספר עבודת הקודש בזה"ל: "לילה זו מאירה כשמש בתוקף אורות עליונים, ועל כן היצר הרע מבקש עילה ליכנס באחד מבני הבית, והחכם עיניו בראשו", ע"כ. וזה צריך לזכור שלא לכעוס מחמת זה בעצמו שרוצה לזכות לאורות עליונים, והנה בני ביתו מפריעים ומונעים אותו מזה, כי היצר הרע רוצה בכל תוקף לבלבל שלא נצא ממצרים, ועל כן העיקר להכנס לאריכות אפיים ושמחה פשוטה ללא כעס, ואיך שיתנהג הסדר, להאמין שכך הוא הסדר האמיתי שעלה ברצון ה'.

ואולי זה בעצמו רימז לנו בעל ההגדה בסימן של 'נרצה' – להאמין שאם עשה כסדר הזה בפשטות ששתה ד' כוסות ואכל המצות ואמר ההגדה, ידע בוודאי שהו נרצה לפני ה', והיינו להאמין שוודאי ה' השתעשע ממנו, אפילו אם לא זכה לערוך הסדר כפי שהיה רוצה.

ועצה טובה מובאת בשיחות הר"ן (ב') בזה"ל: "טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד".

חסל סידור פסח כהלכתו

[פורסם לראשונה באתר האינטרנט של כולל חצות]