ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > הנסיונות הם מתנה

הנסיונות הם מתנה

י״ד באדר א׳ תשע״ט

"…אם כן "מי יעלה בהר ה'"? מי יכול לשבור את כל תאוותיו ומידותיו שאינם כראוי, ומי יכול לומר שאין לו בעולמו מגשמיותו של עולם וכולו לה' לבדו? ואם כן, הרי הוא שקוע עמוק בגלות שבעים האומות ואיך יוכל לזכות להתגלות תורה ועבודה?"

'רבים אומרים מי יראנו טוב', אין לך אדם שאינו חפץ להתקרב להשי"ת, לבו של יהודי הרי הוא בוער מטבעו בלהביות אש להתקרב להשי"ת (כמובא בלקו"מ תורה מט) ורוצה בכל מאודו לזכות לעוד ועוד מסחורה זו ששמה "תורה ועבודה".

בתורה ל"ו מגלה רבינו את דרך קנינה של סחורה זו, "שכל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפים את הנפש, בגלות של שבעים לשון, היינו בתאוותיהן".

התאוות אינן עוד מכשול ואבן נגף אותו יש להסיר ואין ברירה אלא להתמודד עמו, אלא הם הם הדרך להשיג עוד איזו התגלות בתורה ועבודה, עוד דרגה בעבודת השי"ת ועוד הרגשה בתורה הק'.

שאין לך דרך להשיג את התורה והתפילה, להתקדם ולעלות מעלה מעלה בהר ה' אלא על ידי שבירת התאוות, להתגבר על עוד תאווה שוב ושוב, להמנע מעוד טעם של גשמיות ו'עולם הזה', וכך לטעום טעם של 'התגלות בתורה ובעבודה'.

אך כאן הבן שואל: אם כן 'מי יעלה בהר ה' ', וביותר, 'מי יקום במקום קדשו'? מי יכול לשבור את כל תאוותיו ומידותיו שאינם כראוי, ומי יכול לומר שאין לו בעולמו מגשמיותו של עולם וכולו לה' לבדו? ואם כן, הרי הוא שקוע עמוק בגלות שבעים האומות ואיך יוכל לזכות להתגלות תורה ועבודה?

כל משהו – התקדמות

אך גם טענה זו מטענותיו של יצר היא, ובטענות כגון אלו הרי הוא מרפה ידיו של אדם מעבודת המידות והתאוות, באמרו לו שהרי בין כה וכה הוא לא יוכל להזדכך מהתאוות ולהגיע לעבודת השי"ת.

שכן לפי האמת היציאה מגלות זו דרגות רבות לה, החל מפרישה מדבר איסור ממאכל שאינו כשר, מפגם הברית וכדו' ועד להזדככות גמורה מכל תאוותיו של עולם, כל פרישה ולו הקלה ביותר מתאווה הן בהיתר והן בשמירה מן האיסור, הרי היא יציאה משיעבוד שבעים האומות. וכפי היציאה כך היא התגלות התורה, יש אדם שיזכה להתגלות עצומה בתורה ותפילה, ויש אדם שיזכה לעוד רגע של כוונה בתפילה ולעוד רגע של התמדה, הכל כפי הפרישה וכפי השתדלותו בה.

ועל כגון זה אמר רבינו הק' שעל האדם "לחתור למדרגה הגבוהה ביותר אך לא ליפול מהנמוכה ביותר", דהיינו מצד אחד עלינו לדעת שאנו חייבים להגיע לתכלית השלימות בשבירת התאוות, להתנקות מכל סרך של גשמיות, ולכך עלינו לשאוף תמיד; אך מאידך עלינו לדעת ולהאמין אל נכון עד כמה שגבה וגדלה כל נקודה טובה אצלנו וכל תזוזה קטנה שלנו לצד הקדושה.

כך שבעצה זו אין בה משהו מן הגורם ליאוש, גדולת מעלתה ושכרה של כל פסיעה של פרישות, של כל נקודה טובה בשבירת התאוות הרי היא גדולה ועצומה, על כל צעד קל של התנתקות מהבלי העולם זוכה האדם לעוד ועוד טעם בהתגלות התורה.

שהרי כל תזוזה קלה לכיוון הקדושה והטהרה עושה רושם נורא בעולמות העליונים, וכאותה שיחה המובאת בסוף 'סיפורי מעשיות' הממשילה את עבודת האדם בקווים הנמשכים ממרכזו של עיגול לכיוון היקפו החיצון שלמרות שבנקודת מוצאם במרכז העיגול המרחק ביניהם קטן מאד, אולם ככל שהם מתרחקים מהמרכז המרחק ביניהם גדל.

כן הדבר בכל תזוזה קלה של אדם לצד הקדושה, שלמרות שכאן, בעולם הגשמי, לדעתנו האנושית הקצרה, עדיין קרוב אדם זה מאד לצד הטומאה ח"ו כי עשה רק שינוי קטן ביותר לטובה "על כל זה, שם בעולמות עליונים נתרחק כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות"!!! (שם).

לצעוק לה'

כל נסיון קטן המזדמן לאדם נשלח לו במיוחד מן השמים אחרי שבבית דין של מעלה פסקו לנסותו בכך, כדי להביאו לעוד התגלות בתורה ועבודה, וכשהאדם עומד בניסיון זה, אין לשער עד כמה גרם לנחת רוח בכל העולמות העליונים על ידי כך.

אך לצאת יציאה של ממש מתאוות העולם הזה אין אלא דרך אחת – 'שבעין קלין', לצעוק שוב ושוב להשי"ת וכלשון קדשו של מוהרנ"ת (ליקוטי תפילות ל"ו) "קומה ה' חלצה נפשי מגלות המר של שבעין אמות, שהם מידותיהם ותאוותיהם הרעות, ובפרט מתאווה הזאת שהיא תאווה הכלליות שלהם, כי כוונתך הייתה לטובתנו. והכנסת אותנו בגלות הזה של תאוותיהן ומידותיהן הרעות, כדי לנסות ולצרף נפשנו על ידי הגלות הזה… אבל מה אומר מה אדבר, כי "בחנת לבי פקדת לילה, צרפתני בל תמצא, זמתי בל יעבר פי". והנה באתי בעומק הגלות, ולא די שלא זכיתי לשבר הקליפה הקודמת לפרי, ולאכול הפרי אחר כך, לזכות להתגלות התורה, אף גם פגמתי על ידי זה מאד עד אשר "כלו ביגון חיי ושנותי באנחה כשל בעוני כחי ועצמי עששו"…

אך גם בלב נשבר שכזה אין מוהרנ"ת מרפה ולו מעט מתקוותו וזועק אל אביו שבשמיים בקול תקווה ואמונה "אבל אני ידעתי גואלי חי. 'ואחרון על עפר יקום', ועדיין יש לי תקוה גם עכשיו. ואין שום יאוש בעולם כלל, על כן כל עוד נפשי בי אצעק אליך, כל עוד רוחי בקרבי אצפצף לרחמיך כל זמן שהנשמה בקרבי אצפה ואקווה ואיחל לתשועתך…"

אמנם האדם בכוחות עצמו לא יוכל להתנתק ולו במעט מאחיזתו של עולם, אך לצעוק לישועת אביו שבשמים – את זה יוכל גם יוכל עד כי יזכה לסייעתא דשמיא ועזרו מעם ה' עושה שמים וארץ, אכי"ר.

(נערך מתוך שיחה ע"פ הבנת הכותב)

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support