ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > המטרה והאמצעי

המטרה והאמצעי

כ״ח בתשרי תש״פ

המטרה והאמצעי: אדם נתקל בבעיה או בצרה, חלילה. הוא מנסה לפתור אותה וכאשר הוא נכשל – הוא מתפלל. האם אכן כך אמור להיות? האם מטרת התפילה היא לפתור בעיות ולסדר צרות או שמא להיפך: מטרת הצרה והבעיה היא שנתפלל?

"לפי שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן"

חכמינו ז״ל שואלים במדרש רבה (לך לך, מה, ד) "למה נתעקרו האמהות? אמר רבי יוחנן לפי שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן ומתאווה לשיחתן." כלומר, אנחנו מבלבלים בין המטרה והאמצעי: בדרך כלל נראה לבני האדם שהתפילה משמשת בתור אמצעי לפתור בעיות, לסדר סידורים, לרפאות חולים, לפקוד עקרות; בעוד הישועה שצריכים היא המטרה. וממילא, ברגע שמגיעים למטרה כבר אין צורך באמצעי חלילה. אולם כאן אנחנו לומדים שההיפך הוא הנכון. הבעיות, המחלות, המינוס בבנק, השיבושים בתוכניות – הם הם האמצעי למען הביא אותנו אל המטרה שהיא הקשר האדוק עם בורא עולם, על ידי התפילה.

את הרעיון הזה מדייק רבינו בחיי בפסוק ״ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא״ (בראשית כג). לכאורה היה הפסוק צריך לומר על רבקה שהיא עקרה, ורק אחר כך לספר לנו מה עשה יצחק: ויעתר יצחק לה'. אלא שבאמת אכן כך הוא הסדר. תפילתו של יצחק היתה המטרה, ואם תחפוץ לדעת על מה התפלל, על זה ממשיכה התורה לספר לנו שהיה זה כדי להיפקד בבנים, כי עקרה היא. (מובא בספרו כד הקמח).

לאה שהתפללה תמיד – ניצלה מעקרות…

אם נזכור שהמטרה היא הקשר האישי שלנו עם השם יתברך, נוכל לחסוך המון המון צער ויסורים, אם נקפוץ היישר אל המטרה. וכך ביאר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל מדוע זכתה לאה אמנו מכל האמהות, שכולן היו עקרות ודווקא היא לא הצטערה כלל בצער העקרות? אומר ר' לוי יצחק דבר נורא: הלא כל ענין העקרות של האימהות ע״ה, היה משום שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן. לאה כבר הגיעה למטרה בצורה ישירה, שהרי היא הרבתה בכל תקופת נעוריה בתפילות עד שנעשו עיניה רכות. נו, אז היא צריכה עוד סיבות על מה להתפלל? (ע״פ קדושת לוי בפרשת ויצא).

החכם עיניו בראשו. פותחים תוכנית חסכון, מפקידים לשם תפילות על החשבון. על תורה, על יראת שמים, על עמידה בנסיונות, על שלום בית, על חינוך הילדים, על הבריאות. הלא כשיש כבר חס ושלום איזה בעיה רפואית, מנסים לגייס תפילות ככל היותר, ואז, כמה כבר אפשר לגייס?! מי שיש לו בצד תכנית חסכון של תפילות, אז כשבאמת צריכים – פותחים את האוצרות…

הכל בשליטה

הבעיה היא, שיש לנו בטחון עצמי לא במקום. כשאנחנו יוצאים לסידורים, אנחנו מרגישים שיש לנו ממש שליטה מליאה על כל התכנית. אני אמשוך שם כסף מהכספומט, אחר כך אכנס למשרד פלוני ואח״כ אקנה את המכשיר ההוא וכו' וכו'. בלב אנו מסוגלים לשמוע איזו מין תחושה האומרת לקדוש ברוך הוא: אני מסתדר לבד, רק אל תשבש לי את התכניות… (זאת אומרת: כאשר אנחנו מתכננים תכנית, כל תכנית, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שתכנון התכנית וביצועה נמצא לחלוטין בידינו, ורק אם חלילה ישתבש משהו – נצטרך עזרה משמים…)

וכאן בדיוק הבעיה. אנחנו שוכחים שגם לנשום איננו יכולים לבד; לחייג בפלאפון אי אפשר לבד. לדבר, לראות, לשמוע, לזוז, לעלות, לרדת, לנסוע, להכנס, לצאת. כלום, כלום אי אפשר לבד. מי אמר שאין שיבוש בכספומט? מי אמר שאין שביתה היום במשרד של העורך דין? על איזה שליטה אתה מדבר?! עצם החשיבה ש״הכל בשליטה״ היא כבר עיוות.

אדם שמתרגל להקדים תפילה לפני כל פרוייקט, לפני כל יציאה לסידורים, לפני כל דבר, קטן או גדול, מחנך את עצמו להיות תלוי ועומד בקדוש ברוך הוא. הוא לא צריך לזה תזכורות בהמשך הדרך.

"לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולך"

חז״ל מספרים לנו: משל למלך שהיה ביער ומצא שודדים ששבו בת מלכים, ואותה בת מלכים היתה צועקת לו: אני מתחננת, תציל אותי מהשודדים הללו… שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה. היה מתאווה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך? גירה בה את השודדים כדי שתצעק וישמע המלך, כיון שבאו השודדים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך, לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולך.

כך היה עם ישראל, כשהיו במצרים והשתעבדו בהם המצרים צעקו ותלו עיניהם לקדוש ברוך הוא. התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאם ביד חזקה והיה הקב״ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצים (הכל בסדר, אין לי משהו מיוחד להתפלל עליו. נשמע מוכר?) מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב, מיד ויצעקו בני ישראל אל ה'. באותה שעה אמר הקב״ה: לכך הייתי מבקש, לשמוע קולכם… (שמו״ר כא, ד).

לבנות קשר גם בלי צרות…

המבי״ט אומר, שכשאדם מתרגל לשמור על קשר מתמיד עם השי״ת, הוא בונה מערכת יחסים בינו לבין השי״ת גם בלי צרות. אולם כשהאדם ממתין לצרות ורק אז הוא נזכר לעורר רחמי שמים, הוא בונה מערכת יחסים כזאת שהוא צריך צרות חס ושלום בשביל להתפלל.

ככל שנתרגל להקדים ולהתפלל, נחיה יותר בתחושה האמיתית שבאמת 'הכל בשליטה' של הבורא עולם.

ונחיה באמת בידיעה אמיתית של המטרה והאמצעי: המטרה היא תפילה, וחיזוק הקשר עם בורא עולם. על היתר הוא רק האמצעי לזה.

לכל אחד יש "חבילה" של צרות…

עד כה עסקנו באדם שהכל אצלו "דופק". הלימוד, התפילות, המשפחה, הילדים, הפרנסה, הבריאות. אבל למעשה לא נראה לי שיש הרבה אנשים כאלה. הלא לכל אחד יש חבילה של יסורים, וכאן יש תופעה מוזרה: האדם עושה את כל ההשתדלויות, מרים עשרות טלפונים, מתייעץ עם אלף ידידים, מנסה את כל התרופות, ורק לאחר שהכל תקוע אז נזכרים ואומרים: אה, צריך גם להתפלל! ואז מתפללים כמו שצריך.

מרדף אחרי ג'וק…

יש לי חבר, ויש לו מנהג כזה, לא להרוג בעלי חיים. כלומר, הוא כזה עדין נפש שאם הוא מוצא בביתו איזה נמלה או פרעוש, הוא מוציא אותו בזהירות, ואינו הורגו (אולי הוא סובר שאין נוהג בזמנינו בית דין לנפשות גם לבעלי חיים). תתארו לכם, איך הוא מוציא מהבית שלו יתושים, דבורים, פרפרים, טקס שלם.

בקיצור, פעם אחת הוא מוצא באחד מפינות הבית איזה ג'וק מוזר, אשר לא נודע שמו. הוא ניסה לסייע לו לעלות על כף אשפה, ובכך להרימו ולשאתו בכבוד רב לרחובה של עיר. אולם הג'וק התחיל להתרוצץ לכאן ולכאן. והבעל הבית מרצד אחריו. המקק היה מאוד זריז והבעל הבית לא הצליח לסייע בעדו לעלות על הכף. בקיצור, נוצר כאן מרדף מוזר אשר נמשך קרוב לעשר דקות. זה רץ וזה רץ. ואז, בשלב מסויים אירע משהו שהבעל הבית לא היה מאמין בחיים שלו שזה יקרה.

המקק המוזר הזה, לא פחות ולא יותר, הרים לפתע זוג כנפיים מזעריות ותיכף ומיד פרח אל חלל הסלון, משם אל החלון הפתוח, ומשם נסק אל על, אל החופש והדרור, לחיים טובים ולשלום…

שוטה שכמותך, פלט לעברו בעל הבית. עשר דקות אני נלחם איתך, לסלק אותך מכאן, בלי לפגוע בחייך, אתה מנסה להציל את עצמך מכאן ומשם, רץ לפה רץ לשם, חוזר לכאן ומשם עוד פעם. מלחמת התשה של ממש, את כל זה עשית כשיש לך זוג כנפיים? היכן הם היו במשך כל זמן המרדף?

שכל של ג'וק…

אל תהיה ג'וק…

זה לא משל, זה סיפור אמיתי שראיתי בשתי עיני. אבל תגידו, קוראים יקרים: כשאנחנו עומדים ביציאה מהעיר, ממתינים לאוטובוס או לטרמפ, מתי אנחנו מתפללים שה' ישלח לנו רכב? מחכים עשר דקות, זה עוד לגיטימי. אחר כך מתחיל להיות חם, נו, מה יהיה? מתחילים להתקשר לחברת האוטובוסים, לשמוע מה קורה? אולי בדיוק יש שביתה היום? ולמה ההוא עם המיצובישי החדשה לא עצר לי, הרי ראיתי שיש לו מקום? הנה אולי זה יעצור, אולי זה, אולי זה. ציפיות ואכזבות, ציפיות ואכזבות, ואז אחרי ארבעים דקות של המתנה מורטת עצבים נזכרים לומר: אוי! רבונו של עולם, תשלח לנו בבקשה איזה טרמפ…

תגיד את האמת, אנחנו לא מתנהגים בדיוק כמו אותו ג'וק?!

"יקדים האדם ויתקרב"

הרמח״ל כותב בספרו דרך השם (ח״ד פ״ה) ״יקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו יתברך וממנו ישאל כל צרכיו… ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו״

אם נתרגם את זה למעשה, זה מתנסח כך. אתה לוחץ על המכונת כביסה פעם פעמיים ושלוש, והיא לא רוצה להתייחס אליך. באופן ספונטני אתה שולח את היד לכיס, מוציא את הפלאפון מחפש את המספר של החבר, ההוא עם החוש הטכני, ושואל אותו מה עושים, היכן ללחוץ, האם נזמין טכנאי או לא?

את זה תעשה בסוף!

הדבר הראשון: תפילה!

הדבר הראשון בהשתדלות, העיקר בהשתדלות, זה קודם כל תפילה! אחר כך תתן לזה להתלבש בטבע. תתקשר, תתייעץ, תזמין טכנאי, תשלם.

כותב החזו״א (בקו״א ח״ג מכתב ס׳׳ב): צריך לזכור שאין בכוחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים רחמי שמים שמעשי ידינו יכוננו את המבוקש. ומי שמתפלל ומרבה בתחנונים, הוא פועל יותר מהמשתדל!

תתפלא לשמוע. הרבה פעמים ההשתדלות הזאת כבר תפתור לך את הבעיה. אל תשכח שגם השי״ת הוא אחד מהכתובות. זה גם שיחת טלפון למישהו שמבין בזה. ולפעמים כבר אין צורך בהתערבות נוספת.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support