"וגם סיפר מורנו הרב הצדיק רבי נתן, זכר צדיק לברכה, כי בעת שדיבר עמו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, ממערכת אליהו שהיה שם בעת היותו בארץ ישראל, אמר לו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שאז, בעת עמידתו שם, נצטייר בעיניו מעמד אליהו שם להתפלל ולהתבודד שם. ובזה הלשון אמר לו: "ציירתי לעצמי איך שכאן עמד אליהו, והשיח את לבו לפני ה' יתברך". וסיפר מורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, שאז נתעורר ונתחדש ונתחזק ביותר לעסוק תמיד לפרש שיחתו לפני השם יתברך על כל דבר שחסר בעבודת השם יתברך, כי הבין אז מדבריו הקדושים האלו, שגם אליהו לא זכה למדרגתו, שלא טעם טעם-מיתה וקבורה, רק על ידי תפלה והתבודדות, כי הלא כבר אמר, אשר כל הצדיקים לא באו למדרגתם, רק על ידי התבודדות בתפלה ובקשה לפניו יתברך."

בפעם הקודמת למדנו על סיפור אחר שסיפר רבי נתן, שממנו הוא לקח את החיזוק הגדול תמיד להתעסק בתפלה ובהתבודדות. צריך להבין מה התחדש לרבי נתן כאן יותר ממה שהתחדש לו באותו סיפור. הרי כתוב כאן שבעקבות מאורע זה הוא התעורר והתחדש "ביותר" לעסוק תמיד בתפלה. למרות שהדברים הקודמים בערו בליבו בתבערת אש, כאן הוא למד דבר אחר.

אם נשים לב לפני כן, רבי נחמן החליט דווקא לדבר איתו על מערת אליהו. בהנחה הפשוטה, אם ידעו את המערה של אליהו מן הסתם ידעו גם עוד מקומות שאליהו דר בהם או שעשה בהם דברים אחרים. אמנם, דווקא במערה מתגלה אותו ציור של אליהו בתפלה. נחשוב לעצמנו לרגע: אולי אנחנו לא מבינים למה רבי נחמן חשב על ציור זה, אבל מה הוא מספר את זה לרבי נתן? אם נדקדק יותר נראה, שאותו ציור של אליהו מתבודד לא היה קיים לכשעצמו. כלומר – אם היית חושב על אליהו, לא היית חושב עליו מתבודד. רק במערה עולה ציור זה.

המערה היא המקום הכי מסוגר שאדם יכול להיות בו. "משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה" (תהלים קמב). פסוק זה הוא הפסוק הראשון בפרק שכולו צעקות וקריאות לקב"ה ("קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן", "צרתי לפניו אגיד", "הבט ימין וראה ואין לי מכיר", "אין דורש לנפשי"). אף-על-פי שזה היה מיקומו הפיזי של דוד בעת אמירת המזמור, מכל מקום כל ספר תהלים שייך לכל אדם בכל מדרגה שהיא. מצב שכזה הוא בעצם הקדמה לתפלה של אדם ששרוי בצרה חס ושלום. זו בעצם אמירה ש"כעת אני עזוב לחלוטין, ואין לי שום נקודת משען, נותרתי לבדי לגמרי במערכה הזאת." את העניין הזה היה גם לדוד, והוא יכול להיות לכל אדם, ח"ו. אחרי המצב הזה הצרה מצטיירת בצורה היותר גדולה – עכשיו אני באמת מרגיש שהסיפור נגמר. אז נבהיר לעצמנו את שתי הנקודות שבמזמור. יש לנו מזמור מלא צעקה וזעקה מתוך צרות שמאיימות לכלות, אך לפני שמבארים את כל זה צריך להקדים דבר אחד: שאתה במערה. המערה נותנת לנו בשלב הראשון את מצב היחידות והבדידות, ואחרי זה הצרות הן כפשוטן – מכניסות את האדם למיצר דחוק מאד.

כאשר נחשוב על אליהו מצד עצמו, במישור הכללי המחשבה של כולם תהיה על קדושתו, מעשי קידוש ה' ומופתים רבים שלו, עלותו בסערה השמימה. כל זה אם אנחנו מדברים על נקודת התכלית – כלומר, בשורה התחתונה, מה יצא מאליהו. אבל במערה מתגלה ציור מיוחד במינו. ולמה הדברים מצוירים? כי אולי בידיעה הם קיימים, אבל בידיעה אנחנו רק תופסים את התכלית והסוף של הדברים. אכן זה היה דבר ידוע שאליהו התפלל והתבודד רבות, אבל לעצם הידיעה הזו לא היתה יוצאת התעוררות מרובה. רק כשמציירים את הדבר אפשר להגיע לנקודת ההתחזקות וההתעוררות, שבעז"ה בהמשך נבאר אותה.

גם אליהו, שבדרך כלל אנחנו חושבים עליו מצד התכלית אליה הוא הגיע, קדושתו הגדולה ומופתיו הרבים, גם הוא היה במערה. ורבי נחמן שידע בדיוק מה עבר על אליהו אומר לרבי נתן – אליהו היה מתבודד ומתפלל במערה. אחרי כל המעשים הנוראים (מלשון יראה) והאדירים שהוא עשה – כשתבחן את עצמו, הוא לבדו בלי שום דבר אחר, תדע: הוא פנה אל השם יתברך. גם הוא עמד חסר אונים, חסר ישועה, לפני ה', ו"השיח את לבו". מהי שיחה? המלבי"ם מבאר שהיא בעצם לומר את עצמך. עם חבר משוחחים. לא חידשתם אחד לשני יותר מדי דברים, ולכן גם לא צריך להתרכז עבורה, וגם עם כאב ראש שסותם לכם את אפיקי המחשבה תוכלו תמיד לשוחח. לא צריך לחשוב עבור כך – פשוט צריך לומר את עצמך. אותו דבר בהתבודדות – פשוט אומרים את מה שבלב. לא צריך לחשוב יותר מדי עבור כך. "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד). הדברים שכואבים למערכת הנפש שלי, שהיא מערכת החיות המוחשת ביותר, ה'אני' שלכם שאותו אתם חשים בצורה הכי עמוקה, הלב יודע אותם. מערכת הלב יודעת את הדברים המרים שקורים לנפש. היא נמצאת בחיבור איתם, ובמצב טבעי הלב גם מושפע מאותם הדברים. כשמשיחים את הלב לא אומרים דברים שמצריכים מחשבה – בלי קשר לזה שאין שום דמיון בין לשוחח עם דעת מיושבת ועם דעת מבולבלת. גם במערכת הדעת לא צריך לחשוב מעבר למה שאני.

גם אליהו הנביא עמד כך. שח את כל אשר עם לבבו, בצורה הפשוטה ביותר. מה שרבי נתן למד מכך היה- כך היא הדרך. אין שום אדם שהיה גבור מבחינה של כוח, שיכל לעבור כל מה שהיה רוצה. גם החזק ביותר לא שאף את כוחו מעצמו. הוא בא רק אחרי עמידה של ענווה, וידיעה שאני לכשעצמי – חסר ישועה. הדרך בעבודת ה' חייבת להתחיל בכך שאני חסר קיום. משם יבואו חסדי ה', כפי התחנונים והבקשות מעומק הלב, והם אלו שיקיימו אותך. אבל מצד שני – נתבונן על אליהו אחרי שהוא הלך בדרך זו. לאיזו מדרגה גבוהה עלה – לא טעם טעם מיתה. המיתה היא קשה בגלל זוהמת הנחש שנמצאת בכל אדם ואדם מאז חטא הראשון, ולכן היא גם מרה מאד. במיתה החלק הזה נפרד מהאדם. אליהו לא היה צריך גם את זה. הוא היה נקי לחלוטין. אליהו הנביא – תוקף של קדושה ונסים מעל הטבע. בהחלט אפשר לומר עליו שהוא היה איש גיבור – גיבור במהותו, גיבור במעשיו. אבל גם כל הקיום החזק של אישיותו בא רק אחרי התבודדות ותפילה.

מחוץ למערה לא יכולת לצייר תמונה כזאת. יכולת אולי לדמיין, אבל ציור תמיד נכנס לתוך מציאות קיימת. בחוץ היית רואה את אליהו אחרי כל מה שהשם יתברך מקיים אותו; לא יכולת לראות "אותו" בפני עצמו. רק במערה, שם תוכל לצייר לעצמך איך היה אליהו במצב עצמי ומבודד זה.

ומזה התעורר רבי נתן ביותר. כל הכוח והגבורה, כל התוקף של הקדושה, כולם יכולים להיות בך, לא משנה כמה חסר כוח תהיה, כמה חסר ישועה תהיה. הפוך- אם תכיר בכך, דווקא משם תבוא הישועה, כשתבין שכל מה שאתה קיים זה עד שהשם יתברך מקיים אותך. "קוי ה' יחליפו כוח", כמו שאמרנו בעבר. את הנקודה הזאת חשוב לנו לדעת ולהוציא בפועל. זה לא משנה בכלל. חסד ה' ימצא לכל מי שיבקש אותו, באמת. רק צריך לקרוא לה' ורק אליו- לרצות אותו ולתפוס שהוא הישועה שלך, הוא המחיה אותך, "לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו" (תהלים קכד) – היו אוכלים אותך חי. שם תגלה, כי קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. קוראיו- רק צריך לקרוא.