ההבדל היסודי שבין חמץ למצה כפי שאמרו הצדיקים הוא בכך, שהמצה מהווה מאכל קדוש הלקוח מעץ החיים שבתוך הגן (כמוזכר כמה פעמים בליקוטי הלכות), ואילו החמץ הוא מעץ הדעת טוב ורע, מאותו אילן שגרם מיתה לעולם. והדבר רמוז במילה מחמצת עצמה, שהיא אותיות 'חמץ-מת' (זוהר, מובא בליקו"מ ה,ד)…

הנה כי כן, המצה הינה אכילה מבוררת מכל ערבוב רע, בהיותה מושרשת בעץ החיים – העץ המסמל את העולם המתוקן "בלא עירבוביא כלל", והאוכלה מוסיף חיים רוחניים לנשמתו, ומוחו מתקדש ומזדכך הימנה. המצה מרוממת את המוח, "הדעת", ומכינה אותו לאמונה הקדושה, שכן היא "אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא" [רפואה לעלות ולדעת בסוד האמונה] (זוהר, שמות קפ"ג).

לא כן החמץ, בהיותו מושרש בעץ שרע וטוב מעורבים בו, הרי אף הוא מערבב את דעת האוכלו "בחכמות חיצוניות ובתאוות" (ליקו"מ ה,ד) שהם הרע, ומקיים בו באדם את קללת אלקים "בעצבון תאכלנה", שהם טרחות הפרנסה, הרדיפה אחר פת לחם…

בזוהר הקדוש כתוב: "חמץ ומצה – דא יצר הרע ודא יצר טוב" [זה יצר הרע, וזה יצר טוב] ועוד דברים כהנה המגלים שמצה מצד הקדושה היא וחמץ מצד הסטרא אחרא. הגדילו דברי הזוהר בחומש בראשית (רכ"ו ע"א) המכנים את החמץ "טעוון אחרנין" [עבודה זרה] – – – ואחרי הדברים האלה מתחילה דעתינו להשיג שאכילתנו מכל ימות השנה אינה מושלמת כלל, אלא נזקקת לתיקון ולרפואה מלחם הפסח – המצה.

אכן, כך הוא. מאז טעם האדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, הוטלה ערבוביה של טוב ורע בכל "ועל ידי חטא אדם הראשון נתקללה האדמה – בחינת בעצבון תאכלנה וכן בזעת אפך תאכל לחם – ועל ידי זה נפגמו ונתערבו כל המאכלים עד שכולם צריכים בירור ובפרט הלחם שהוא עיקר חיות האדם שם צריכין בירורים הרבה" (ליקוטי הלכות, הלכות בציעת הפת ב,ב) כלומר, מאחר וחטא האדם היה באכילה, חל ערבוב בעיקר באכילתו, וככל שהדבר נחוץ יותר למאכלו כך התערבב יותר, ומכאן הערבוביה הגדולה שבלחם, שבתוכו חברים כוחות טובים ורעים גם יחד, והאדם הניזון מהם מבלי הכנה ראויה מוחו מתערב במחשבות רעות והרהורים רעים רח"ל. "כי אכילת ישראל צריכה להיות תמיד בבחינת אכילת מצה – כמו שאמרו רבותינו ז"ל: לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין לח): עוגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהן טעם מן – כי כשזוכין לאכול המאכל בקדושה ובטהרה, וזוכין לברר המאכל על ידי הברכה, אזי המאכל הוא בבחינת מצה, שהוא קדושת המוח, כי הדעה הוא כפי האכילה כמובן בחוש" (ליקוה"ל שם).

ולכך באה האכילה בפסח, לתקן את האדם ממאכליו הבלתי קדושים מכל ימות השנה ולהעמידו בדרגה מבוררת, בטהרת המחשבה ובצלילות הדעת "כי אכילת מצה מתקן מעיו של אדם שאפילו כשאוכל אחר כך חמץ, גם כן יכול לברר המאכל שלא יעלו המותרות אל המוח" (ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות פקדון ה,יב).

במוחו של אדם בא הערבוב שהחל עם אכילת אדם הראשון מעץ הדעת לידי ביטוי קשה ביותר, שכן העץ של דעת היה, ולכן עיקר קושי הבירור קיים, מאז עד היום, בין מחשבות טובות לרעות. כלומר, המוח הוא המקום שנפגם בעיקר מן האכילה האסורה והוא המקום הנזקק לתיקון מהאכילה שאכל אדם הראשון, ולפיכך שם, במחשבה, נטוש המאבק העיקרי שבין הטוב לרע, ומשום כך מוצאים אנו בלשון רבינו בלקוטי מוהר"ן: "צריך לפנות המוחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות, מחמץ, שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות". על ידי כך, אומר רבינו, שובר אדם את הקנה השמאלי של האות חי"ת שבמילה חמץ ועושה ממנה ה"א, ובכך הופכת המילה חמץ לאותיות מ-צ-ה (ליקו"מ ה,ד).

כללו של דבר: "חמץ הוא בחינת חימוץ המחשבה, בחינת פגם הדעת… אבל מצה הוא דעת… ועל כן בפסח שהוא תחילת התשובה [- תחילת ההיטהרות לקראת קבלת התורה בשבועות], אזי עיקר התיקון הוא מצה… לתקן הדעת, לבלי להחמיץ המוח חס ושלום, כי בתחילת התשובה, ש[אז] צריך לצאת מן הסטרא אחרא, עיקר התיקון, לבלי להחמיץ המוח ח"ו במחשבות רעות, בהרהורים ותאוות רעות, שמתגברין עליו אז על ידי שלא נטהר עדיין, ותיקונו שישבר החמץ, דהיינו חימוץ המחשבה ולברוח משם". כלומר, כמו שבצאת ישראל ממצרים היתה תחילת התקרבותם לה' בפסח, כן בכל שנה ושנה חוזרת התקרבות זו על עצמה, ועלינו לאכול מצה המסמלת את פינוי המוח מחמץ.

וכאן אנו מבחינים שוב, כמו בכל סודות התורה ומצוותיה, שכל מצווה שנצטוינו עליה לקיימה באה להורות הוראה פרטית לכל אדם איך ינהג בעת התקרבותו לה', ולענייננו: לא להחמיץ את המוח במחשבות רעות העולות אליו מפעם לפעם, לא להשהותם אפילו לזמן מה בראש, כדי שלא יתחמץ המוח, אלא לסלקם מיד, וכמובן, לא בכוח, אלא כפי שלימדנו רבינו – על ידי חשיבת מחשבות אחרות במקומן של אלה.

* * *

למצה הוראה נוספת חשובה מאד: היא באה להעיר אוזן שהכל בהשגחתו יתברך, להגביר את האמונה שהפרנסה, המזון, ביד ה' היא "כי חמץ ומצה הם בחינת טבע והשגחה, כי מצה הוא בחינת השגחה בחינת מן, בחינת לחם מן השמים, כמו שאמרו חז"ל: עוגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן, כי נאפית בחפזון בלי ריבוי תחבולות להחמיץ ולהטעים העיסה כמו שעושין בלחם חמץ, כי מצה – בחינת בטחון בהשגחתו יתברך לבד בלי שום עסק מלאכה, כמו שכתוב: ויאפו את הבצק וכו' עוגות מצות כי לא חמץ וכו' וגם צידה לא עשו להם" (ליקוה"ל, ברכות השחר ה,יב). לעומת זה, החמץ הוא בבחינת טבע, כפי שמוכיח מוהרנ"ת בליקוטי הלכות: החמץ מגלם בתוכו את האמונה ברדיפה אחר ממון, היפך מצה שהיא בטחון בה', שכן לקוח הוא כאמור מעץ הדעת שבגינו קולל האדם ברדיפה אחר פרנסה. באכילת מצה באים אנו לגלות שהעסק במלאכה לצורך פרנסה נתון כולו תחת השגחת השי"ת, כי על ידי המצה "זוכים לאמונה שלימה שגם הנהגת הטבע הוא רק בהשגחתו יתברך, כאשר אנו רואין שהרבה טורחין ומייגעין עצמן ביגיעות עצומות ומאומה לא ישאו בעמלם, אדרבא הם מפסידים ממונם על ידי זה כנראה בחוש" (ליקוה"ל שם)…

"על כן צריך כל אדם להאמין שכל הפרנסה והממון נמשך להאדם רק בהשגחתו יתברך לבד, ומה שצריכין איזה עסק, זה הוא מדרכי נפלאותיו יתברך שאי אפשר להבין, כי בוודאי דרכי ה' אי אפשר להשיג, כי השי"ת שברא את העולם יש מאין המוחלט – וגם עתה הוא מצמיח חציר לבהמה וכו' ומצמיח אילן גדול כזה מגרעין אחד וכו' – הוא יכול לברוא ולגדל אח האילן בלי נטיעת האדם ולהצמיח התבואה בלי חרישה וזריעה של האדם. אך השי"ת ברא הכל בשביל האדם, ורצה שהאדם דייקא יעשה איזה עסק בשביל גידול התבואה והאילן, וכן שיעשה איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה" (ליקוה"ל שם).

כל זאת רק מתחילים אנו לגלות באכילת מצה, ורק בחג השבועות, שאז מקריבים קרבן חמץ "שתי הלחם" אז מתגלה שגם החמץ – העסק במשא ומתן – מן השמים הוא ובהשגחתו יתברך "היינו, שעל ידי אכילת מצה וביעור חמץ זכו לאמונת ההשגחה כל כך, עד שאחר כך אפילו כשאוכלים חמץ לא יזיק להם. היינו, שאפילו כשיעשו איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה לא יפלו לכפירות של הטבע ח"ו לומר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה ח"ו, רק יאמינו בהשי"ת שכל הסיבות מאתו יתברך לבד" (שם).

* * *

אם בכוונות מעין אלה אוכלים מצה, אם הקדמות דוגמת אלה המובאים לרוב בספרי מוהרנ"ת, מתלוות אל אותה אכילה קדושה של פסח, כי אז בוודאי הרי זה לחם "מארעא דחיי" (זוהר בראשית קנ"ז) ו"מיכלא דאסוותא" (שם, שמות קפג) כפי שהזוהר הקדוש מכנה את המצה. וכמו שתיקוני החג מושפעים לאדם על ידי שהוא מתפלל על כך וכוסף להשיגם, כן תלוי הדבר מאד בהשגתו את מצוות החג וידיעתו בטיב תיקוניהם רמזיהם וסודותיהם: כמידת ידיעותיו עליהן כן מידת השפעתן עליו.