אל הקודש פנימה
כ״ט בתמוז תשע״ט
"האם היינו יכולים בכלל להניע את הרגליים להכנס אל חדר קדשו? וכיצד היינו צועדים אז, באיזה הכנעה באיזה אימה ויראה ובושה נוראה שאי אפשר לתאר ולשער, האם היה עולה אז על דל שפתותינו צל של חיוך או שחוק, האם היה לבנו נתון להסתכל אז על סביבתינו למצוא מאן דהו לשוחח ולפטפט עמו על דא ועל הא?"
הלב פועם בחזקה, חיל ורעדה אוחזים בכל האברים, וכֵּלִים אין, להכיל בהם את גודל ההתרגשות העצומה.
יהודים רבים מצטופפים בחדר ההמתנה מחכים בצפיה דרוכה כי יקראו בשמם להכנס אל הקודש פנימה אל חדרו של רבינו.
רבינו הקדוש בחיים חיותו, יושב על כסא קדשו ומחשבתו דבוקה ברעיונות קדושים וטהורים ובהשגות גדולות ונוראות, בעיני רוחו הקדושות הוא צופה מסוף העולם ועד סופו, ומבטו חודר כליות ולב.
יצייר נא כל אחד לעצמו את המחזה הנורא הזה וידמה במחשבתו שהוא עצמו עומד שם ותיכף הולך הוא להכנס אל רבינו.
איך היה מרגיש לנוכח המחשבה כי בעוד רגעים מספר יניח רבינו הקדוש והנורא את עיניו הקדושות עליו ויביט בו, הרי כל תמונת חייו מיום שנאצלו ונבראו ונעשו נפשו גופו רוחו ונשמתו, וכל מה שעבר עליו מיום הוולדו בגלגול זה ובשאר הגלגולים הכל יהיה גלוי לפני הצדיק מחוור כשמלה פרושה.
והצדיק אשר עוצם קדושתו הנוראה ודעתו הטהורה אינה סובלת אפילו ריח של חטא קל שבקלים, והנה עתה יתגלה לפניו הכל כאשר לכל, כל מעשיו והתנהגותו ותעלוליו וחטאיו, האם אפשר לשער את הבושה הנוראה והאימה הגדולה אשר תפול על האדם העומד שם.
ואם כי הצדיק ברוב ענוותנותו השפיל עצמו עד עפר לסבול הכל ברוב אהבתו לנקודת יהדותו הטהורה של כל אחד ואחד, וכל מגמתו ותשוקתו לטהר ולזכך את הנשמה ולהשיבה לבוראה בשבעה משיבי טעם, לרפא אותה מתחלואיה ולהכניס בה כל מיני ריחות טובים שבעולם.
עם כל זה הרי הוא מואס בחטאים בתכלית המיאוס והוא רואה ויודע את המהות האמיתית של כל פגם וחטא עד כמה זה משוקץ ומתועב בתכלית.
ואנו אנשים קטנים, דלים וריקים אשר ניתנה לנו הזכות להכנס ולעמוד במחיצתו, כיצד היינו חשים מול מבטו הרחום הרואה את כל מה שעבר עלינו ומצטער נוראות על המראה העלוב של הנשמה המלוכלכת כל כך.
האם היינו יכולים בכלל להניע את הרגליים להכנס אל חדר קדשו, הלא אלו יכולים להשתתק מרוב פחד ובושה בשעה שכזאת; וכיצד היינו צועדים אז, באיזה הכנעה באיזה אימה ויראה ובושה נוראה שאי אפשר לתאר ולשער, האם היה עולה אז על דל שפתותינו צל של חיוך או שחוק, האם היה לבנו נתון להסתכל אז על סביבתינו למצוא מאן דהו לשוחח ולפטפט עמו על דא ועל הא.
הלא רק רחמי הצדיק ואהבתו הגדולה אפילו לפחות שבפחותים, רק חמלתו ורצונו לרפא את הגרוע שבגרועים הם יתנו לנו כח לעמוד שם בהכנעה ולא לברוח מרוב בושה ופחד ולהמתין לתיקון של הצדיק החפץ לעסוק בריפוי נשמתינו…
* * *
והנה הלא מאמינים אנו שגם היום שוכנת רוחו הקדושה של הצדיק על ציונו, ממש כאילו הוא שם, וכפי שרבינו בעצמו אמר לבתו "כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר… אם אתה תבא אצל הדלת ותצעק אבי אבי וכו' לא אשמע דבריך?!"
והלא כל אחד שניגש לציון הרי הוא נכנס אל הקודש פנימה, רבינו נמצא שם, רבינו רואה ושומע הכל כפי שהעיד בעצמו, ומה נשתנה ההנהגה וההרגשה היום מבחיים חיותו?
ובאמת בימי אנ"ש קודם המלחמה כאשר היה הקלויז בבנינו והציון על מכונו היתה ההנהגה כך ממש, הם רעדו ופחדו בכל פעם כאשר באו אל הציון בדיוק כפי שהיו ניגשים אל רבינו אילו היה יושב לפניהם בעודו בגופו הטהור בחיים חיותו.
הנה מוצאים אנו עדות לכך בכתבי החסיד רבי שמואל הורביץ זצ"ל, רבי שמואל שמסר נפשו לנסוע לאומן בימי הקומוניסטים כאשר שערי מסך הברזל הכבדים היו סגורים אין יוצא ואין בא, זכה לראות את אומן בתפארתה ולהתבונן מקרוב על צורת התנהגות אנשי שלומינו באומן בימים ההם.
וכך הוא מתאר זאת בספרו (ימי שמואל ח"ב עמוד רס"ו) "ובפרט בפרט ההתעוררות והביטול במציאות על ציון רבינו הקדוש והפחד והבושה, מי שלא הרגיש אין יכולים להטעימו איני יודע אם ה… היה לו פחד כזה" כמו"כ הוא כותב עוד (עמוד ר"פ) "וכן כל אנשים שראיתי באים על הציון הקדוש, ראיתים פניהם מאדימות מחמת הכבדות והפחד, ואי אפשר לבאר זה למי שלא הרגיש".
כן ניתן לראות עוד יותר ויותר מתיאוריו על מה שהתחולל באומן ובציון הקדוש בימים ההם, כיצד אפילו בעלי בתים פשוטים ניגשו אל הציון באימה וביראה ברתת ובזיע.
זהו הצביון הנכון אשר היה צריך להיות גם עתה במקום קדוש זה, הבה נתבונן גם אנו במהות המקום, ונצעד בעקבות פשוטי אנ"ש שהאמינו בקדושת המקום ועמדו שם בהכנעה הראויה
