מבוא

המכתב שלפנינו, שנכתב בברדיטשוב ביום ב' באב שנת תרס"ג, על ידי סבי הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין ז"ל, מהווה יצירה ספרותית מיוחדת במינה, שממחישה כיצד חיפש אחר האמת במשך שנים, תוך חיבוטי נפש רבים, עד שמצא את אשר איותה נפשו – בקרב חסידי ברסלב בברדיטשוב.

כפי שמסופר בירחון ברסלב גליון מס' 7, מפי בנו הרה"ח ר' יצחק אנשין ז"ל, התקרב רש"מ בפועל על ידי הרה"ח ר' ברוך גלנט, מגדולי חסידי ברסלב בברדיטשוב, כדלהלן:

"פעם כשעבר דרך העיר ברדיטשוב התאכסן בביתו של ר' ברוך. ר' ברוך פתח עמו בשיחה לבבית, ותוך כדי כך פתח לפניו ספר 'ליקוטי הלכות' שהיה נדיר ביותר בימים ההם. ר' שמואל מאיר, שכידוע היה חובב ספרים מושבע, העמיק עיונו בספר כשהוא מפטיר: 'נו, עוד ספר חסידי, ככל ספרי החסידות'… ענה לו ר' ברוך בנועם: 'אם כך, אני אראה לך שספר זה אינו ככל הספרים. הרבה יותר ממה שראית כתוב כאן'. ישבו יחד ולמדו כל הלילה בספר הק' ליקוטי הלכות כשר' ברוך מכניס את ר' שמואל מאיר לתוך האטמוספירה הברסלבאית. ברוב תבערת לבבו הכניס בר' שמואל מאיר תשוקה כל כך עצומה לדברי רבינו הקדוש, עד שמשם נסע הישר לאומן לציון רבינו הקדוש, כשידו לא משה מהליקוטי הלכות. במשך שלושה חדשים רצופים ישב והגה בו עד שגמר את כולו" (עמו' 23-24).

לפי השמועה נמשכו שלושה חדשים אלה מראש השנה עד חנוכה, ככל הנראה של שנת תרס"ד. בכל יום היה מופיע ב"קלויז" שבאומן באותה שעה ולומד את הספר הגדול "ליקוטי הלכות" במשך השעות הקבועות שקצב לו, ובשל כך כינוהו באומן: "דער גלאָק" (הפעמון), כך סיפר בנו א"מ ר' אברהם אנשין ז"ל.

בסוף אותה שנה, בקיץ תרס"ד עלה רש"מ לארץ ישראל, כנראה בעקבות דברי רבינו הרבים על חשיבות ישיבת ארץ ישראל, שם דבק ביותר ברבו הגה"ח רבי אברהם ב"ר נחמן בעמח"ס "ביאור הליקוטים" ועוד שאותו הכיר כנראה עוד באומן. תחילה התגורר בירושלים, היתה לו חנות ספרים במאה שערים, לאחר מכן נשא לאשה את בתו של ר' יעקב צבי פילמר, ה"ה סבתנו מרת פרומה ע"ה, ועבר לגור על-יד חמיו בעיר יפו, שם עבד בבית דפוס, שהדפיס בין היתר ספרים חיצונים. רש"מ פנה לרבו ראבר"ן בשאלה אם מותר לו להמשיך לעבוד שם, והוא הורה לו לעבור עם משפחתו לירושלים, שם, הוסיף, יוכל לגדל ילדים שילכו בדרך הישרה. מן העניין לספר כאן כי בנו אבי ז"ל בהיותו ילד גילף פעם סידור יפה מעץ, הראה זאת רש"מ למנהל ביה"ס בצלאל, מר שץ, התרגש המנהל ואמר לו: "שלח את הילד אלי ויוכל להתפרנס בכבוד, ולא עוד אלא שיפרנס גם אותך". ר' שמואל מאיר לא הסכים בשום אופן; לא בשביל חינוך כזה הוא עבר לגור בעיר הקודש והמקדש.

תודתי נתונה להרה"ח ר' אברהם משה וסילסקי מויליאמסבורג ניו יורק שבידו היה צילום המכתב שאותו צילם מכתב היד המקורי הנמצא באוספו הפרטי של ר' לייבל ברגר ז"ל מארה"ב (או אולי בספריית 'שוקן'). כיום מחזיק באוסף חתנו ר' אהרן ברגר ב"ר פייבל לֶבל.

כפי שמוכח מהמכתב שלפנינו היה שקדן בתורה מנעוריו. אף עד זקנה ושיבה היה קם בכל יום בשעה שלוש לפנות בוקר ועוסק בשיעורי תורה קבועים עד הצהרים. בין היתר למד כל יום סימן שלם בשולחן ערוך. בַּמכתב ישנם ביטויים מליציים נדירים מהתנ"ך שבו היה בקי, מספרים שהוא למד תנ"ך בשדות אוקראינה, שכן לא היה מקובל בקרב חסידים במחוזות אלה לעסוק בתנ"ך. הוא היה בכור לאביו ופעם התבטא כי בצעירותו היה עורך סיומים בערב פסח דוקא על מסכתות גדולות כמו כתובות וכדומה. את הספר ליקוטי מוהר"ן ידע כנראה בעל פה, לזאת התוודענו כשכבר שכב על ערש דוי כשהקריאו לו את התורה ס"ד והוא המשיך לומר להלן בעל-פה.

למרות שמכתב זה נכתב בתחילת התקרבותו, כבר ניכרת ההשפעה של ספרי ברסלב על שיגרות הלשון שלו כאשר הוא משתמש בביטויים כמו "השתטחות הבעל דבר" ו"חיזו דהאי עלמא".

במכתב זה אנו מתוודעים לתהליכי התמודדות קשים שהיו לו בצעירותו עם המציאות המרה של רדיפת אנשים גדולים וקטנים אחר הבלי העולם, זאת לאור האמונה האיתנה שקיננה בו משחר ילדותו שאין תכלית אחרת בעולם

זולת תורה ומצוות. בולט כאן ביותר תיעובו לממון ולכבוד. אכן כל ימיו שנא את הממון ואת הכבוד בתכלית. בשנת תרס"ט הדפיס קונטרס "מאיר עינים" ובו תדפיס מיוחד מתוך ליקוטי הלכות, העוסק בגנות תאוות הממון. כשאבי שאל אותו מה ראה שהדפיס  את הקונטרס, השיב: "ס'האט מיך געגעבן א קאָך" (זה 'הרתיח' אותי). היה עני מרוד כל ימיו וכמעט לא סיפר על עצמו, לא הלך אף פעם בגדולות ובנפלאות ואהב את התמימות ואת הפשיטות.

לאור זאת מהווה מכתב זה הפתעה גדולה בשבילנו, כאשר בו הוא מתגלה כחקרן אידיאולוגי, כמו כן הוא מגלה את מעלותיו בתורה וביראה, דבר שהיה מתרחק ממנו תדיר, אלא שלצורך הענין מצא כאן לנכון לספר את כל אשר עם לבבו כדי שנבין את רגישותו הגדולה לכל דבר שקר, וכתוצאה מכך – כמה גדולה היא האמת שמצא אחרי כן. וזו בעצם הנקודה העיקרית של המכתב – להתוודע ולהגלות כי לא לחנם בחר בחסידות ברסלב.

עם כל זאת גילה טפח וכיסה טפחיים, הוא לא פירט אילו יסורים עברו עליו "אשר עליהם יסמרו שערות ראש כל שומען", כדבריו. יש לשער כי בין היתר התכוון לעובדה שלאחר שנישא מתה אשתו יחד עם בנה הנולד ל"ע. כפי ששמעתי מאבי ז"ל יעצוהו אז אוהביו לצאת למסע בעולם כדי להרגיע את נפשו. הוא אכן נסע למקומות רבים, אך כפי שהוא מספר במכתב זה הוא ניצל את המסעות כדי לתהות על קנקנם של החוגים השונים ביהדות. בהמלצה שקיבל מרבה של זינקוב, עיירת מולדתו, כתוב, שהוא למד בצעירותו בישיבה בליטא, אך לא ידוע כמה זמן ואיפה למד. מעניין הוא נוסח ההמלצה, אותו שלח אליו הרב לאחר שכבר עלה לארץ ישראל:

"לאסהודי אגברא קאתינא, הוא ניהו הרב מאיר ב"ר זלמן אנטשין (!) מעירנו זינקוב, אשר הוא כעת בעיה"ק ירושלים תובב"א, אשר מנעוריו אני מכיר אותו, אשר היה חפצו בתורת ה' והיה לומד בתמידות בהקלוז (!) אשר אני למד שם, ואח"כ היה מקיים 'הוי גולה למקום תורה', והיה לומד בישיבה במדינת ליטא, והוא ממשפחה המיוחסת שבישראל כפי הכתבים והסכמות אשר נמצא ת"י… באתי עה"ח היום יום ד' שלישי לעשי"ת. המדבר לכבוד התורה ולמען המצוה. נאם יצחק ב"ר לוי ז"ל בערגיר אבד"ק זינקוב".

בדרכו לארץ ישראל עבר בארצות שונות, כאשר בידו נשא את האוצר המשפחתי החשוב  ביותר, אותו מסר לו אביו. כתב יד ישן נושן מאחד מאבות אבותיו, הגאון רבי יצחק אבד"ק לעטשוב (Letichev עיירה סמוכה למז'בוז'), בו מבוארים חמשה חומשי תורה פעם אחת בדרך הפלפול ופעם שניה בדרך הדרוש, כמו כן יש שם ספר דרוש על תהילים, כמה שאלות ותשובות בהלכה, חידושים על הש"ס, הספדים, דרשות שהשמיע בשבתות מיוחדות בשנה, הדרנים על משניות ועל מסכתות שונות, ועוד רשימות. בכת"י זה רשום גם יחוס המשפחה עד ר' שאול וואהל ואביו מהר"ם מפדואה, ופרטים שונים שהוסיף כנראה סבו המקובל רבי אהרן חיים ועוד. בידינו גם הסכמות ו"פרענומעראנטן" (מינויים על קניית הספר לכשיודפס) שקיבל על כתב היד מאת רבנים ואדמו"רים בעיירות רבות במזרח אירופה, ביניהן הסכמה על הספר מרבה של ברודי, הגאון רבי אברהם בנימין בן הגאון רבי שלמה קלוגר, כמו כן מהגאון רבי שלום מרדכי מבערזאן בעל "שו"ת מהרש"ם" וכו'. הוא עבר גם בעיר קובנה ואף קיבל מרב העיר, הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, ברכה מיוחדת אשר את טיבה לא רצה לגלות אך ציין כי היא מתקיימת בכל יום.

בשנת תשס"ח זכינו לאחר כמאתיים שנה, ואחי היקר ר' אהרן יוסף הוציא לאור את כתב היד הנ"ל, תוך עמל רב של פענוח וכו' – תחת השם "כתבי הגר"י" בתוספת הערות רבות ונספחים חשובים.

בדרך גם שהה בהונגריה, שם המשיך לנהוג כמנהגו להשכים קום וללכת למקוה. השמש שם לב לאברך המשכים כל יום וטובל במקוה שטרם חומם, דבר שלא היה רגיל במחוזות אלה, ואחר כך יושב שעות ועוסק בתורה ובתפילה. עד מהרה עשתה השמועה כנפיים, ופעם באישון לילה הגיע אחד התושבים אליו לבית המדרש ושאל אותו מה לעשות לאשתו המקשה לילד. פטרו בעצה לומר את הפרק "אשרי יושבי ביתך"… ואכן ילדה האשה בנקל. למחרת בבוקר השכם ישב כדרכו בבית המדרש ולמד, והנה מגיעים הורים עם בנם הנכה על עגלה, ובידיהם תקרובת – אווז צלוי, וגם שקית כסף ל"פדיון"… עד מהרה אסף את כל חפציו, נסע הישר לתחנת הרכבת ועזב את הונגריה.

אף את גילו המדוייק לא גילה רש"מ לאיש (לפי השערות שונות נעו שנות חייו בין תשעים לתשעים ושש. לפי תאריך זה האחרון הוא נולד בשנת תרכ"ה, כפי שאכן נכתב בדרכונו, אך הדבר לא יתכן, שכן שנת לידתו של אביו ר' אפרים זלמן היתה תרט"ו, כך שהאב היה בתרכ"ה בן תשע בלבד) אבל אמר פעם לאבי ז"ל שהוא עוד הספיק לספור את שנות התר"ל. כך שבפטירתו בכ"ב סיון תשכ"א היה בסביבות התשעים שנה. ת.נ.צ.ב.ה.

לנוחות הקורא שיניתי מהפיסוק הבלתי תקני שבכתב היד ועשיתי כאן סימני פיסוק תקניים ומקובלים. גם טרחתי והוספתי הערות נחוצות למכתב, שיבהירו את הכוונה במשפטים לוטים בערפל. תודה מיוחדת לאחי היקר, בכור נכדיו של רש"מ, ר' יעקב צבי, שמסר לי פרטים חשובים על סבנו ז"ל שבמחיצתו בילה יותר מכל נכד אחר. כמו כן תיתי ליה לאחי ר' אהרן יוסף שהוסיף לי הערות והגהות רבות, ופיענח נעלמות במכתב זה כמו גם בכתב היד הנ"ל שהשאירו אבות המשפחה אחריהם ברכה.

                                                                                                            נתן ב"ר אברהם ברש"מ אנשין ירושלים ת"ו

המכתב

בעזה"ש

א' לסדר "מה ד' אלקיך 'שואל' מעמך: כי אם ליראה" התרס"ג[1] בערדיטשוב[2]

 

לשביב אש יגיהַ[3] משֶפֶך דֶשֶן בשם תפארתו מוהר"ר "שואל"[4] ני"ו.

חלום חלמתי ואינני יודע מה הוא? [5] יהי רצון שיהיה לטובה.

ברוך השם! אחר ארוחת-ערב מכל מעדני מלך, לחם סולת מנופה בשלוש עשרה נפה, בשר שמן שבשמנים, מגדנות, ממתקים ושתיה כדת מיין המובחר שבמובחרים, אני שכבתי ואישנה, שנתי ערבה עלי, שינה מתוקה, תענוג התענוגים[6].

פתאום! והנה בעל החלומות בא, עומד לנגדי ועמו חיל וצבא רב לאלפים ולרבבות, וכולם בידו כחומר ביד היוצר, עושה עמהם כל מה שלבו חפץ: הורגם, שוחטם וינתחם לנתחים ולגזרים; והמה עוד יכרעו וישתחוו לו, וכמו עני ורש בפתח עוד שואלים ומבקשים למו! שימלא בהם כל משאלות לבבו-לב אכזר ומרצח[7].

מה מאוד נבהלתי מראות, רעדה ופלצות אחזתני: מה זאת? – שאלתי לנפשי – המראה הזאת הנוראה והאיומה, בהקיץ היא לי או בחלום?[8] אין זה כי אם חלום. לאסוני – (ו)גם בזאת לא יכולתי להשקיט את המיַת רוחי[9]: האין זה פלא פלאות?! רבוא רבבות בכל לבבם ובכל נפשם ירוצו לגזלן ורוצח, פושטים צוארם, מכריעים את עצמם לטבח, הֲאַאַמין שכן כן הוא? ואין אחד שיחוס על נפשו? לא! לא! לא! אלך נא אחריהם בטרם יגמור המרצח את שלו, אשאל, אדרוש ואחקור בדרישה אחר דרישה, בחקירה אחר חקירה, אולי אמצא אחד מההמון האומללים, והוא ישיב את נפשי למנוחתה ממבוכתה הָרַבָּה[10].

עודני תפוש במחשבתי, ואשא עיני ואראה  אחד מיוחד מתוך ההמון פתיים, סכלים ובערים מדעת, הוא כמו מתגנב וחותר מקום לצאת מעמק הבכא; ויהי אך רמזתי בעיני להנפש האחת החסה על עצמה, והנה הוא אזר כגבר חלציו, רץ אלי כצבי נמלט, כצפור מפח, חבקני, נשקני, נדבקנו והיינו לבשר אחד, בסלע אחד חקקנו משכן לנו ויהי באיתן מושבנו, מלחם אחד אכלנו, מנחל נובע מקור ומעין  מים חיים  מימינו שתינו, ואך טוב טוב לנו כל הימים לנצח נצחים[11].

כרגע! והאחד איננו, רֻחַק! רֻחַק ממני! חיפשתי!  בקשתי את שאהבה נפשי!  מצאתיו! והנה, אהה! ביתר עוז ותעצומות ראיתיו בתוך ההמון השוטים, המשוגעים, האומללים  והנדחים מבלי דעת, השליך החיים טובים לנצח

אחרי גיוו. כמוהם כמוהו רץ ופושט צוארו לנפול בחרב פיפיות בעל החלומות, להמית את עצמו וכמה נפשות  אחריו ותלויים בו במיתת מיתת עולם רחמנא ליצלן![12]

חיל ורעדה אחזתני, כל עצמותי, רמ"ח אברי ושס"ה גידי כלהון כלהון דא לדא נקשן, נשאתי את קולי-קול עוז ואקרא ממעמקי לב: "אוי ואבוי! אוי! אוי!" תפסתי אומנות אבותינו, תפילה וצעקה מקרב ולב: "אנא! קֵל מלא

רחמים! חמול נא! חוס נא! רחם נא על נפש יקרה! הושיעה נא וחלצה ממצר, מטיט היָוֵן, ממוות עולם לחיי עולם לעד ולנצח.

הקיצותי  והנה חלום![13] יהי רצון מלפניך אבינו שבשמים, מלא רחמים ורב חסד ואמת! שיהיה לטובה, התרחקות נפלא תתהפך ותהיה לתכלית התקרבות נפלא[14] לעולמי עד ולנצח נצחים.

[15]נפשי יודעת מאד כי בנפש כבודו לדעת מי הוא החולם חלום? כן! כן! נכון אנוכי לגלות  לו[16], אמנם כפי אשר יחייב טבע הענין, מצאתי לי להכרח ולחוב קדוש לגלות לפניו מעט דמעט מסדר תולדותי – למצער[17] ראשי פרקים – למען יהיה לכבודו במעט מושג נכון ונאמן, לדעת באמת לאמתו אל מה ירמזון מִלַי – הוא חלומי הנורא והאיום, ובנקל ימצא בנפשו ובעצמו פתרון נכון בכל הדקדוקים והפרטים בכלל ובפרט; ויקרא עוד הפעם את חלומי בשים לב ויראה שאין בלשוני שפת יתר אף במלה ונקודה אחת – להוציא הנקודה טובה והטוב הכבוש ממצולות ים[18], לעשות פרי טוב לעד לעולמי עולמים.

קרוב! קרוב! לא רחוק! לא רחוק ממקום מגורו![19] גם אני הכותב נולדתי וגֻדלתי על ברכי הורים מגזע ושורש אנשים מכובדים[20] – בלי ספק גם כבודו יש אחדים שידעם ויכירם[21].

כל מגמת הורי יחיו[22] בחינוכם אותי היה, ברוך השם, כדת משה וישראל, לתורה ולחופה ולמעשים טובים. לאשרם, מיום הכניסו אותי תחת כנפי התורה והאמונה, בין כל חברי בני גילי הייתי המובחר שבמובחרים, ובפי כל המלמדים – ממלמד דרדקי עד האחרון הגדול שבגדולים – הייתי לשבח ולתהלה בכשרוני הטוב והמעולה, וברצוני בכל לב ונפש.

הגיעה העת, רכשתי לי ידיעה מעטה בטיב התורה הקדושה והאמונה הצרופה, התמה והבָּרה, כַּהַמוֹת יַמים הָמו[23]ּ בקרבי רגשי קודש לדעת מה היא דורשת מאת החוסים בצלה ונושאים עולה; והנה נקודת האמת החלה להתנוצץ בקרבי, ובאצבע אלוקים הראתה לי הטוב באמת, ועל כל צעד ושעל היו דבריה אלי בנחת נשמעים: 'זה דרכך בקודש דרך חיים, קלעת אל מטרת האמת, לא תסור מדרך אמת בחרת ימין ושמאל'.

וזה דרכי בקודש: אוכל להתפאר ולאמור – וכל יודעי ומכירי מאז מעולם המה לי, ברוך השם, לעדים נאמנים – שתורתי היתה אומנותי, לא מַשתי מאהלה של תורה כמעט, נחשבתי מההוגים בה יומם ולילה, התפילה-עבודה שבלב היתה בלי פניה, דבר מצוה כי הגיעה לידי ח"ו לא החמצתיה! והיתה בעיני כמוצא שלל רב. בכל לב ונפש הייתי לומד  ומלמד, לשמור ולעשות ולקיים, כמעט הייתי פרוש מחיזו דהאי עלמא[24].

ובאמת למה לא? מה חָסַר לי אז? על שולחן הורי יחיו הייתי סמוך, באכילה, שתיה, הלבשה וכל ההצטרכות כדת[25]. בכן לא מצאתי לי שעה פנויה ובטֵלה לצאת החוצה לראות השקר והשגעון המולכים בכיפה. אם מההכרח-מה יצאתי

מעט מאהלה של תורה לחוץ, ובאקראי ראיתי מה, הנה תלמודי בידי: "הֶוֵי דן את חברך לכף זכות"[26] אך טוב! טוב היה לי כל הימים! כולו טוב.

אמנם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים[27]. הייתי כְּבַּר שיתסר-כְּבַּר שיבסר[28], והנה קפץ עלי רוגז, ובענין רע מאחת מרעות וצרות הגלות המר, ועל הורי יחיו נהפך הגלגל וירדו ממדרגתם[29]. יצאתי מתחת ידם לאויר העולם[30], היה מה שהיה, עבר זמן-מה, ראיתי, אהה! והנה אנדרלמוסיא בעולם, האמת נעדרת, עולם חדש, עלמא דשקרא וחנופה, והשלשה דברים אשר עליהם העולם עומד המה: הכסף, הממון והמעות. אין תורה! אין דרך ארץ![31] פסו אמונים מבני אדם.

זמן מה חשבתי שאין זה [אלא] רק בעולם המסחר; ובכן פניתי לאיזה קדושים וצדיקים אשר בארץ המה, לראות ולהסתכל היטב במעשיהם והנהגותיהם עם חסידיהם אנשי מעשה, למען דַבֵּק בהם, וגם שם – לאסוני – ראיתי שאין מעמד לַחָס על נפשו וחושב על תכליתו באמת. ראיתי שראֵי זה כראֵי זה, וכולם כאחד יכרעו וישתחוו ויעבדו לאלוהי הכסף ואלוהי הזהב; ועוד להקדושים חטא על פשע – חילול השם, מחטיאים את הרבים, ותחת להורות לעם דרך ד' לשַבר תאות ממון, המה אדרבא, נהפוך הוא, יגבירו בישראל עם קדוש תאות הממון והכבוד, שרשי כל עוון ופשע וחטאה, להוציא את האדם מן העולם ר"ל.  יסתכל כבודו עליהם בעין האמת ויראה השאול והאבדון אשר ירחיבו ויעמיקו במעשיהם בכל יום ובכל עת ובכל שעה ר"ל[32].

בקיצור אמרים: בתוך כמה הרפתקאות, צרות, תלאות ויסורים דעָדו[33] עלי, מד' מצעדי גבר כונָנו, עפ"י סיבות נפלאות למבקש האמת באמת, הייתי שם ושם ושם, בכמה עיירות, מחוזות, פלכים וגלילים שונים[34], דרשתי זמן רב וחקרתי אחר מעשיהם מנהגיהם עם שינוי דעותיהם, פשוט! פשוט! באספקלריא המאירה, וכאשר רבים וכן שלמים הסכימו לדברי, שבאמת לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, אמנם הצד השוה שבהן שכולם כאחד אחוזים ודבוקים בשקר בן כמה גוונין, השקר להם למרכז, וכ"א יתאמץ להצביע[35] ולפאר שקרו באמת מעט, וכולם ביחד ימשוכו וינהרו אל מרכז השקר.

זה הכלל: אנדרלמוסיא בימי המבול היתה בגשמיות, כעת – בעוונותינו הרבים – אנדרלמוסיא ברוחניות, הצדיקים אינם צדיקים, הרבנים מורי-צדק אינם רבנים[36], החסידים אינם חסידים, האורתודוכסים[37] אינם אורתודוכסים, האריסטוקרטים[38] אינם אריסטוקרטים – מבעלי מסחר, אחשוב למותר להעלותם על הגליון – במילה אחת! בעל הממון והכסף הוא הצדיק, הוא הרב מו"צ, הוא החסיד, הוא האורתודוכסי, הוא האריסטוקרט ועוד ועוד ועוד – איש שהכל בו; וסדנא דארעא חד הוא. השקר  התפשט בהתפשטות נפלא ולו שני עוזרים ומסייעים על ידו: הממון והכבוד, ובעד נזיד עדשים תִמָכֵר בכורה.

ואם כן, החס ומרחם על נפשו, ואור האמת זורח ומתנוצץ לו במוחו, ונפשו עליו תאבל[39] – ח"ו להמיר חיי עד,  נצח נצחים, בחיי הבל הבלים, צל עובר וענן כלה, היום חי ומחר בקבר[40]. זה החס על נפשו, אוי! ואבוי! מה יעשה? עם מי יתחבר? היתחבר עם התועים והאומללים הנ"ל, אוי להם ואוי לשכניהם מושכי עוון בחבלי שוא וכעבות עגלה

חטאה[41], פשוט כפשוטו: מתאים לדרש חכמינו ז"ל: "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד ש(י)אומר לו (לך ו)עבוד עבודה זרה"[42], עבודת התאוה, הממון והכבוד, וכן יסחבוהו כפגר מובס[43] עד שאול תחתיות ר"ל.

נקל לשער הדאגות,  היסורים והמרירות אשר שבעתי מבקשה וחיפוש בהרפתקאות כמוהם אחר האמת שאהבה נפשי ולא מצאתיו. כמה אנחות וגניחות יצאו מקרב ומֵעִמקֵי לבי בתפילה וצעקה לאבינו שבשמים: "הורני ד' דרכך, אהלך באמתך, תקנני בעצה טובה מלפניך, הַחֲזֵק בימיני בל אמוט, בעצתך תנחני".

אקצר ואומר: בי ראיתי אמיתת מאמר רז"ל "הבא ליטָהֵר" – באמת – "מסייעין לו". כלומר, "אומרים לו: המתן"[44]. זה שנים אחדים הייתי פה בערדיטשוב  ולא זכיתי למצוא אשר בקשתי, האמת לאמתו. מאז – אוי! אוי! אוי! כמה גלים ומשברים עברו מאז על ראשי, כמה סיבות מסיבות שונות, נפלאות ואיומות, סבבו וסבבו מסִבַּת הסיבות עד שנה זו, שנה זו!!![45]

אחרי סיבה נוראה[46] מאת סיבת כל הסיבות, כמו בחבלים חבלי אהבה משכה אותי עוד הפעם הנה בערדיטשוב ובעליל הראני ד' נפלאותיו ברחמים רבים, איך מיום החל רוח האמת לפעמני, החלו השתלשלות הסבות, ופה התאחזו התלכדו והסתבכו זה בזה וישר הוליכני להביאני אל מקום וקבוץ אמת לאמתו [ש]כל מחשבותיהם, דבריהם ומעשיהם, רק אל התכלית הנצחי מכוונים, אין ממון, אין כבוד. בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע בתוך כלל הקבוץ הקדוש גם אני מחזק ומאמץ ומשים את נפשי בנחל נובע מקור חכמה, בספרים נפלאים מלאים על כל גדותיהם בחידושים ועצות עמוקות לעבודת ד' באמת.

אודך אלוקי חסדי ואברך אותך ואשבחך ואהללה שמך, שבימי בחרותי[47] הוצאתני מעומק החושך והאפלה, ועל ידי צמצומים וכלים נפלאים הנני בר זוכה[48] שיתנוצץ במוחי אור טמיר ונעלם כמוהו. ברוך השם! יגעתי ויגעתי ובקשתי בכל לב ונפש את האמת שאהבה נפשי, וזה בתוקף בחרותי מצאתיו, וחבר אני לכל אשר יראוך באמת ובתמים.

ולהוכיח על אמיתת האמת של הקבוץ הנרדף[49] מעלמא דשקרא בעקבתא דמשיחא – לבד אשר אלף גליונות יקצרו מהכיל, עוד העת לא תרשני כעת. יתאמץ נא כבודו[50] להסתכל בעין האמת, ויקח לו לאות ולמופת מכמה נרדפים[51] מדור דור למען האמת לאמתו, ומה גם בעתותי אלה, עקבתא דמשיחא, אשר כבר נִבאו זאת מראש חכמינו ז"ל, ועל כולם המשנה האחרונה בסוטה[52].

ובכן אסתפק לע"ע בדברי המעטים האלה, ומובטחני שדברי היוצאים מן הלב יכנסו היטב אל לבו – לב רַגָש[53] – ויקרא עוד הפעם את החלום הנורא, עם הראשי פרקים, טפה מן הים מסדר תולדותי, ואיה"ש כנשר ידאה על ר"ה הבע"ל אל הקבוץ הקדוש[54], שם ימצא, ברוך השם, שלושה הדיוטים[55], ואולי – אחשוב – שימצא כמה מומחים

מופלגים לשחוק וללעוג על תקיעת כפו של שטות והבל שאנס אותו הבעל דבר לאסור עליו תלמוד תורה[56] המושבע ועומד עליה מהר סיני. רחמנא ליצלן! מה גדול כוחו של הבעל דבר, איך משתטח ומתאמץ ומתגבר בכל עוז ותעצומות על נפש יקרה החסה ומרחמת על עצמה לחשוב על תכליתה הנצחי עפ"י ספרים נפלאים מנחל נובע מקור חכמה, אשר מן הנמנע בעתותי אופל וימש חושך אלה בלעדם. אוי! אוי! אבינו שבשמים! השקיפה ממעון קדשך השמים לרחם עלינו עמך ישראל אשר בם תתפאר.

שם נתראה איה"ש פנים אל פנים, ופה אל פה אדבר בו, ואספר לו כל קורותי אשר עליהם יסמרו שערות ראש כל שומען, ויחד בתוך כל הקבוץ הקדוש נשא כפינו אל קל בשמים, נהללהו, נשבחהו ונפארהו על אשר בתוך חושך ואפלה קרבנו בהתקרבות נפלא לעבודתו באמת; וכבודו – ביתר שאת ויתר עוז בשבח ותודה לקל בורא עולם המשגיח הפרטי, על אשר זכה ועלה לדרגא כמוה, לעבור על מניעה כמוה – להתרחקות נפלא תכלית התקרבות נפלא. כבטחון ידידו עוז בלתי מכירו, מוקירו כערכו ופו"ב[57] ברוב אהבה וידידות,

 

מאיר[58] בן אסתר

---

הערות:

[1]  ב' באב תרס"ג, 26/7/1903.

[2]  ר' שמואל מאיר אנשין, כותב המכתב, נולד בעיירה זינקוב (Zinkiv) הסמוכה לקמניץ-פודולסק (Kamyanets-Podilskyy), עיר דרומית-מערבית לברדיטשוב, אוקראינה. בברדיטשוב התקיים אז קיבוץ ברסלבי חשוב, על קיבוץ זה נמנה חותנו לעתיד ר' יעקב צבי פילמר.

[3]  על פי איוב י"ח ה'. לאמור, שהמכתב הזה מיועד לניצוץ הקדוש שעדיין לוחש בשפך הדשן – באש הכבויה – של "שואל" ויעוררו את לבו.

[4]  השם שאול היה נֶהֶגֶה פעם כמו שואל, והכוונה כאן לאיזה ר' שואל דמיוני הכולל את כל מי שמתעניין ושואל: מה ראה על ככה שהתקרב לחסידות ברסלב. כך זה מתקשר יותר עם הפסוק המצוטט בתאריך המכתב: "לסדר מה ה' שואל". אך יתכן בהחלט שהוא כתב את המכתב לר' שאול אמיתי שכנראה התקרב לברסלב אך הרחיקו אותו בכוח עד שתקע כף למתנגדים שלא ילמד יותר את ספרי ברסלב, כפי שקרה לא אחת אצל מתקרבים וכפי שניתן לראות בהמשך המכתב.

[5]  הוא פותח במשל, כאילו העולם הוא חלום בלהות, שאותו גילה כאשר יצא אל העולם הגדול, אחרי שהיה סמוך על שולחן אביו שסיפק לו עד אז את כל מחסורו וישב ולמד בלי עול.

[6]  כל זה רמז לשנים הטובות שעשה בחיק הוריו, שחלפו-עברו כארוחת ערב דשנה.

[7]  לאמור, יצאתי לעולם וראיתי שהכל רצים אחרי יצר הרע "הוא השטן הוא מלאך המוות", ועוד מבקשים ממנו שיתאכזר להם עוד…

[8]  רמז למציאות שלא תיאמן, שאנשים רודפים אחרי הבלי העולם ואינם חושבים על תכליתם בעולם הבא.

[9]  כלומר גם אם זה בסך הכל חלום, הרי מפליא ביותר שאנשים רבים כל כך ירוצו אחרי אסונם.

[10]  הוא מביע תקווה שימצא לפחות אחד מאנשי העולם-חלום שיכיר במוזרוּת שבהליכה אחר היצר המבקש את נפשם.

[11]  זה היה כנראה שלב בחייו שבו חשב שמצא איש אמת.

[12]  היתה זו אכזבה קשה מאיש צדיק כביכול, שאנשים נוספים היו כרוכים אחריו, ולאחר ששהה במחיצתו במשך זמן, התגלה שגם הוא רץ אחרי התאוות הרעות.

[13]  כאן הגיעה ההתפכחות האמיתית: השקר שולט בעולם!

[14]  על פי דברי מוהר"ן זיע"א, שמן השמים מרחקים לפעמים אדם מעבודת השם, כדי לעורר את חשקו יותר לעבוד את ה'. ראה למשל קיצור ליקוטי מוהר"ן רס"א א': "כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות הוא תכלית ההתקרבות, על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך".

[15]  כאן מסתיים החלום והוא פונה אל הקורא שלבטח סקרן לדעת מה פשר החלום.

[16]  מוכן אני לגלות…

[17]  = לפחות.

[18]  כל מטרת סיפור החלום הוא כדי להוציא לאור את הנקודה הקדושה הטמונה במעמקי לב הקורא.

[19]  אינני מתגורר רחוק ממך… (הדברים רומזים אולי שהמכתב יועד לאנשי הסביבה הקרובה לברדיטשוב שיבואו לראש השנה לאומן).

[20]  אצל משפחתנו שמור כתב יחוס, אותו כתב רבי יצחק אבד"ק לעטשוב, בו מפורט יחוסנו עד הגאון רבי דוד מלידא בעל ה"יד כל בו" ועד מהר"ם מפדואה, מגדולי הפוסקים, המתייחס לרש"י, עד דוד המלך.

[21]  אתה בודאי מכיר אפילו כמה מבני משפחתי… כלומר, אינני "מישהו שמגיע מהירח"…

[22]  אביו היה ר' אפרים זלמן אנשין ז"ל מזינקוב, בן המקובל רבי אהרן חיים זצ"ל שהיה ממקורבי הרה"ק רבי יצחק מאיר בנו של הרה"ק רבי יהושע העשל מאפטא זצוק"ל. שושלת אפטא המשיכה בזינקוב עיירת מכורתנו.

[23]  על פי ישעיה י"ז י"ב.

[24]  על פי דברי הזוה"ק ויקרא קסט ע"ב: "חסידא קדישא, ודאי אי לא אסתים מניה כל חיזו דהאי עלמא, ולא אתאביד כלא מניה, לא להוי ליה חיזו וחולקא בההוא עלמא. עלמא דא בהפוכא איהו מההוא עלמא".

[25]  עשירים היו הוריו, היה להם בית בן שבעה חדרים, במרתף הכינו לקראת החורף הקשה באוקראינה מכל טוב: חבית שמנת, חבית שומן אווז, חבית פובידל (ריבת שזיפים) ועוד. תמיד היה אומר רש"מ כי עינו שבעה מן העשירות…

[26]  שבועות ל' ע"א.

[27]  קהלת ג' א'.

[28]  כבן 16-17. על משקל "כבר שית כבר שב" (גיטין נ"ט ע"א).

[29]  כנראה שירדו מנכסיהם. עובדה היא שהגרו אחר כך לארה"ב, שם מנו"כ בבית העלמין "בית דוד" שבלונג איילנד. אביו ר' אפרים זלמן היה שולח לו כספים לימים טובים ולשמחות. גם חלק מאחיו באמריקה היו תומכים בו מפעם לפעם, ואביהם ר' אפרים זלמן היה אומר להם: "אילו ידעתם מי הוא מאיר, הייתם מגישים לו את הכסף על טס של זהב". שמות אחיו בארה"ב היו: יצחק, ישעיה, יעקב, דבורה. באוקראינה נותר אחיו חיים שניספה בשואה.

[30]  כנראה שהיה צריך לעזור בפרנסת בית הוריו, כי היה הבכור, ויצא לעולם המסחר.

[31]  היה בעל דרך ארץ, כשהגיד לפעמים שיעור בליקו"מ בביהמ"ד דחסידי ברסלב עמד על רגליו לכבוד הספר. כמו כן היה מסודר ונקי.

[32]  בהתאם לדברי רבינו שיש מנהיגים שנקראים בשם רבי, ש"לא די שאינם יכולים אפלו להנהיג את עצמן … ומכל שכן שאינם יכולים להנהיג את אחרים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ס'). כמו כן אמר, שלפני ביאת המשיח יהיו "כמה מפורסמים ומנהיגים של שקר" (שיחות הר"ן קכ"ו) ועוד.

[33]  = שעברו.

[34]  כמדומני שאבי ז"ל אמר לי שגם היה בגרמניה וכמעט נלכד במצודתם הרעה של המשכילים. בתקופה מסויימת נמשך לתורתו של רבי שמשון רפאל הירש.

[35]  = לצבוע.

[36]  כדברים האלה אמר בעל ה"דברי חיים" מצאנז על גדולי זמנו: "כנראה בעליל שהרבנים והחסידים והבעלי בתים שבדור, המה בעוה"ר רובן מערב-רב, ורוצים לשרור על הציבור, וכל מעשיהם רק לגרמייהו, לקבל כבוד וממון. ולכן אין להתחבר רק עם עובדים באמת, שמוסרים נפשם לה', לא לקבל שום תועלת לעצמם" (דברי חיים, השמטות לפרשת ויקהל) וכנראה שיחסית למידת האמת הגדולה שהיתה טבועה בו היו כולם נגועים בשקר.

[37]  = החרדים.

[38]  = האצילים.

[39]  עפי איוב י"ד כ"ב.

[40]  עפ"י ברכות כ"ח ול"ג.

[41]  עפ"י ישעיה ה' י"ח.

[42]  שבת ק"ה ונדה י"ג.

[43]  ישעיה י"ד, י"ט.

[44]  יומא ל"ח ע"א: "בא לִטָמא פותחין לו; בא לטהר מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון. בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך; בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה". בליקו"מ ח"א תורה ו' מקשר רבינו בין שני מאמרי חז"ל אלה, עיי"ש. מוהרנ"ת בהלכות ר"ה הלכה ה' סעיף ו' מבאר: "כל דבר שבקדשה שרוצין לעשות, בהכרח שיהיה מניעה כדי שלא יקבל פתאם האור שלא בהדרגה, שזהו בחינת הבא לטהר מסיעין לו. אמרינן לו המתן. בחינת מניעה שמונעין אותו כשבא לטהר ולעשות דבר שבקדשה כדי שלא לקבל האור פתאם… ועל-ידי המניעה נעשה לו חשק יותר ואזי הוא חושק וכוסף מאד והמניעה מונעת אותו ואזי הוא חושק יותר והמניעה מונעת יותר, ועל – ידי זה… נעשה כלי לקבל בתוכו את האור בהדרגה ובמדה, הינו כשזוכה אחר כך שיהיה לו חשק גדול כפי המניעה ומשבר את המניעה וזוכה למה שהוא חושק אז נעשה מהמניעה שהיה לו קדם כלי לקבל בתוכו את האור הנחשק".

[45]  בכתב היד יש קוים מעל המשפט: "שנה זו, שנה זו" כדי להדגיש את גודל השנה, היא שנת תרס"ג בה זכה והתקרב לברסלב.

[46]  כנראה שהסיבה הנוראה היתה פטירת אשתו יחד עם בנה הנולד שארע בסביבות פסח תרס"ג – מספר חודשים לפני כתיבת מכתב זה, כפי שמוכח בהמלצה ששלח לו לא"י מו"צ דקהילת זינקוב רבי נחום ליברזון, הכותב: "האברך המופ' ה"ר מאיר ב"ר זלמן אנטשין מזינקוב נתאלמן זה שנה ומחצה… ע"ז באעה"ח אור ליום ד' חמשה ימים לחודש תשרי תרס"ה. פה זינקוב".

[47]  ימי צעירותי.

[48]  בר זכות.

[49]  כלומר, אם באתי להוכיח את צדקת דרכה של חסידות ברסלב הנרדפת…

[50]  כאן הוא פונה לקורא שיתאמץ לבדו ויתבונן בתולדות הצדיקים שנרדפו מאז ומעולם.

[51]  כמו יוסף הצדיק שנרדף על ידי אחיו ודוד המלך שנרדף על ידי שאול והבעש"ט שנרדף על ידי מתנגדיו.

[52]  "בעקבות משיחא חצפא יסגא… ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים".

[53]  על משקל "לב רַגָז" (דברים כ"ח, ס"ה).

[54]  באומן.

[55]  כלומר, ציבור קטן והדיוט בעיני העולם (עשרה "בטלנים"), אך ביניהם יש דוקא "מומחים מופלגים" היודעים ללעוג להבלי העולם.

[56]  אולי הכוונה ל"איסור" שהיה נפוץ בקרב מתנגדים ללמוד את תורת ברסלב, אך כאמור בהערה 4 יתכן שהכוונה למכותב מסויים שהוציאו ממנו תקיעת כף בכפיה לבל יעסוק עוד בספרי רבינו.

[57]  = ופורס בשלומו.

[58]  משום מה החסיר את שמו שמואל, כך הוא נקרא בפי כל "מאיר" בלבד בלי שמואל וכך גם חתם את שמו בכמה מקומות, בין השאר בדף השער של ספר "קורות העתים" שהדפיס בשנת תרצ"א ובכתב יד שבו העתיק את חידושיו של רבי יצחק מלעטשוב על התורה. ואגב, צורת כתב ידו שם זהה במדויק לכתב ידו כאן, דבר שסייע בעדנו לקבוע סופית – בנוסף לעוד פרטים רבים העולים מן המכתב – כי מחבר המכתב הוא אכן סבנו ר' שמואל מאיר, ששם אמו היה אסתר בת ר' יוסף צבי.