פותחים אוזניים לנחמה

השדרה ממול ביתו היתה נאה ומטופחת עד אותו בוקר ערפילי, כאשר כלי חפירה אימתני הופיע מאי שם והחל נוגס במרבד הפורח. בהמשך נעלמו גם העצים המלבלבים, גדר חבוטה עטפה את המקום, ורק ענני האבק שעלו והחניקו את הבתים, העידו על משהו שמתרחש תחת הקרקע.

הרעשים הבלתי נסבלים, יחד עם גל שמועות על חומרים מסוכנים ומטרה עלומה ובלתי ידידותית לסביבה, גרמו לשכנים לארוז חפצים. הראשונים מכרו וקנו במקום אחר, המאחרים הפסידו וברחו מהר. רק הוא ומספר דיירים נותרו שם. מתמודדים בעקשנות עם גלי האבק, הלמות הפטישים ורעד הקידוחים.

את סוד עקשנותו ידעו רק הוא וקומץ שכניו הנותרים. תחת לאדמה, כך אמרו מקורות מהימנים, הולך ונבנה מרכז עסקים אדיר שיהפוך את האזור כולו למכרה זהב כלכלי. מקומות העבודה הטובים יינתנו בראש ובראשונה לשכנים במדרגה ראשונה. הם החליטו להישאר שם, לסבול את החורבן הזמני. המגורים הקשים של היום יהפכו עוד מעט מפתח נפלא להצלחה.

* * *

בשלב מסוים מגיע האדם למסקנה המדאיגה שזה זמן רב רוחשים חייו בתוך בור. מוקף בכתלים אימתניים מטילי צללים, אפוף אופל ואובך, נושם אך בקושי את החמצן הדליל. הקרקע קשה כמו חוצבה בסלע, הקירות מאיימים, ושום דבר בסביבה לא מעורר קצה של תקווה.

בור החיים עלול לתפוס אותנו בכל תחום אפשרי. בפרנסה, בריאות, חינוך או ענייני הבית; ויש גם בורות רוחניים, תפלה בכוונה, לימוד תורה, עבודת המידות. כל אדם ובור חייו האישי, המקום העמוק בו הוא עצמו שרוי בגפו, מתמודד מול העניינים בהם הוא באמת חדל אישים. ובמקום הזה, היכן שקיר אטום חוסם את האופק, נדמה לאדם שאת אגוז חייו הקשה לעולם לא יוכל לפצח. והבור רק הולך ומעמיק, שואף לתהום וחושף מעמקים נוספים של חידלון.

בזמנים ובמקומות הללו, בהן נדמה לנו ששום דבר לא יעזור. ניסינו הכל, השתדלנו ושוב נכשלנו. יש בדרך כלל שתי ברירות. להתייאש, או לנטוש. רבים סיימו את תקוות חייהם בבור. נעצרו והניחו למציאות להערים על ראשם שכבות של עייפות וייאוש. ויש מי שנמלט משם וזהו, נמאס לו לחפור בלי סוף, להכות בסלע בלי לראות תוצאות. הוא נטש את הבור, התעלם מכמה עניינים תקועים, שקע בהצלחה חיצונית ושכנע את עצמו שכך ראוי ונכון ואין דרך אחרת.

מי שמתעקש, אינו נכנע לייאוש, גם לא מוכן להתעלם, חייב להמשיך ולנסות, לצעוק לעזרה ולחפש דרך שתבקיע ותעלה מתוך הבור.

"מנעי קולך מבכי…"

החורבן הוא בור, חלל עצום פעור במרכז נשמת חיינו. בית המקדש החרב, נשמות ישראל הגולות, כבוד השם שניטל וחולל בראש כל חוצות, זוהי גלות. הבור הזה יוצר בחיי הכלל והפרט המון קירות אטומים. אינספור בעיות נעדרות פתרון, צרות הגוף והנפש, קושי וכאב.

אולם, גם בבור עמוק ואפל מבליחים כמה זיכרונות בהירים וברורים. יצאנו ממצרים, מישהו חילץ אותנו משם גילה כלפינו אהבה מופלאה. שידד עבורנו את הטבע בכל צורה. בקע לנו את הים, נתן לנו תורה. כלל ישראל חווה סייעתא דשמיא באופן המוחשי ביותר, במדבר, בכיבוש הארץ. בגלות בבל, מדי, בימי מתתיהו ובזמן מרדכי ואסתר. הישועות הללו משתלשלות אל תוך מעמקי הגלות האפלה הזו כמו חבלים של תקווה. ניצבות כיתד לאחיזה והתחזקות גם כשהמציאות מעלימה כל קרן תקווה. אם נצמד לזיכרונות הללו, נלך לאורם ונתעקש, נוכל להתמיד, לצעוק ולהתעקש לחפש גם בשעה שנדמה כאילו אף אחד לא שומע אותנו, גם כשהמציאות עושה הכל לייאש.

כשנפש יהודית איננה מתייאשת, ומתוך בור ריחוקה היא ממשיכה וצועקת. אומרים לה "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה". את קריאת הנחמה המופלאה הזו, מרעיפה עלינו שבת 'נחמו'. טללי הנחמה מרווים את הנפשות העקשניות, אלו שאינן מניחות לשום ירידה וקושי לחנוק את קריאותיהן וצעקותיהן. וכשיהודי לא מפסיק לקרוא אל השם, מכל מצב ומכל דיוטא, מבטיח לו השי"ת "מנעי קולך…כי יש שכר לפעולתך". אל נא תדמה כאילו אף אחד איננו שומע ורואה. גם אם בתוך הבור, בשאול הריחוק והשכחה נדמה כאילו קולך איננו בוקע את המחיצה. דע לך, שאין צעקה ואנחה שנאבדת. כל קול, כל צפצוף וגניחה נשמעים היטב, ועל כל תנועה קטנה של עקשנות וחיפוש תקבל בכפלים את שכר ההתקרבות.

הנחמה צומחת מהבור

הנחמה מבשרת לנו שבור הגלות בו בוססנו לא היה מלכודת לנפשות אבודות. הבור נכרה במיוחד עבור תקוותנו ותיקוננו. לכל יהודי יש בעולמו של הבורא שליחות מיוחדת. לפעמים, כברת דרך מסוימת מאותה שליחות פלאית, מוכרחת לעבור תחת הקרקע, בבורות ובעומקים אפלים. כשצועדים בתוך בור, אסור לדרוש פשר והסבר. העקשנות להבין מה קורה לי ולמה, עלולה להותיר אותנו בתוך קליפה עבה של אגוז קשה עורף. אדם עלול להעביר שנים ארוכות בשאלה אחת נרגנת 'מדוע זה קורה לי'. את פרק הזמן המבוזבז הזה ניתן לנצל לצעקת געגוע. אם אף קריאה איננה נאבדת, הבור האפל יכול להפוך מכרה נפלא של צעקות שיזמינו נחמות.

יהודי מאמין יודע שההצלחה הגדולה של חייו, איננה דווקא מה שנקרא בפי העם 'הצלחה'. אצל השי"ת כל יום יהודי הוא הצלחה אדירה. כל רגע חיים של אמונה ותקווה, נושא בעצם הווייתו את נס ההצלחה. עצם העובדה שעודך מתעקש לא להיכנע לבור הגלות, רק לקרוא ולחזור ולצעוק את קריאות התקווה, זוהי גוף ההצלחה. ומכאן גם צומחת ועולה הנחמה.

"נחמו נחמו עמי" הנחמה כפולה. צעד ראשון היא היציאה מבור השעבוד. משם זוכים וצועדים לגאולה פנימית יותר. גאולה של דעת, הרחבת המוחין ולב בוער בחשק וכיסופין.