לפעמים זה יכול להיראות אבוד.

עוצמות של חושך מופיעות, משתקות בפחד כל רצון זעיר. האם אפשר לתקן? לא נתתי את דעתי והחרבתי את עולמי, ועכשיו אני ניצב מול ההריסות. הן כל כך גדולות ומפחידות. כמה קל היה לברוח לתוכן ולהתחבא מהכל, מה', מעצמי. אבל אי אפשר.

מצד שני אי אפשר להקל ראש הפעם. להגיד שזה בסדר, שנפלנו-נקום. התורה אומרת לי כמה חמור מה שעשיתי. הייסורים, ההשתברות, גם הם עדים נאמנים על הקלקול, על המציאות שהתעוותה.

יש מצבים שההרגשות הללו נכונות. יש דברים גדולים שעומדים מול האדם, והתוצאה שלהם היא פחד. "יש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי. ולא אבכה?" (ברכות כח, ב). זה יכול להיות פחד של יראת עונש – והפחד הזה הוא בוודאי אמיתי. וזה יכול להיות גם פחד מעוצמות של רע שמשתוללות בפנים; פחד ממציאות מקולקלת שמתייצבת מול הפנים.

יש פחד בעולם. והפחד עוצר, מכבה ומחדיל, יוצר מעגל שאי אפשר לצאת ממנו. "כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים, וְאֵיךְ נִחְיֶה" (יחזקאל לג).

* * *

רבי נתן אומר (ליקו"ה בהמה טהורה, ד) שהמצב בשושן בפורים של הימים ההם היה מפחיד. הגזירה של 'להשמיד להרוג ולאבד' יצרה פחד, בוודאי כלפי הגוף אבל גם כלפי הנשמה. הגמרא מתארת איך הגזר דין שלמטה ביטא גזר דין מלמעלה. מלכות של רשע שולטת בתוקף ומתכננת לאבד את כל הטוב מהעולם. בית המקדש לא נבנה, הגלות מתארכת והשינה הרוחנית של עם ישראל ממשיכה. הגלות מתוארת כאובדן של עם ישראל – "ואבדתם בגוים" – ויש סכנה שכל התורה והאמונה שעוד נשארו ילכו לאיבוד.

אבל כמובן שהפחד הזה הוא לא סוף דבר. "יִרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת הֵם בְּחִינַת דִּינִים, שֶׁמֵּהֶם מִשְׁתַּלְשֵׁל אֲחִיזַת הַקְּלִפּוֹת וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא. וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַבְחִין הָאֱמֶת שֶׁכָּל הַיִּרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת הַכֹּל מֵה' יִתְבָּרַךְ וּמַעֲלֶה הַכֹּל לְשָׁרְשׁוֹ לְהִתְיָרֵא רַק מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁמִּמֶּנּוּ הַכֹּל, אֲזַי אַדְּרַבָּא, מַגִּיעַ לוֹ טוֹבָה גְּדוֹלָה עַל-יְדֵי אֵלּוּ הַיִּרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת, כִּי עַל-יְדֵי-זֶה חוֹזֵר לַה' יִתְבָּרַךְ" (רבי נתן שם). יש דברים מפחידים, באמת – לא רק פחד פיזי אלא פחד רוחני. יש דברים עוצמתיים שמשרים יראה על האדם. אבל אלו יראות נפולות – היראה היא מדבר שמנותק מה' ולכן היא מביאה לשיתוק. אבל גם הדבר העוצמתי הזה, הפחד, הוא גם בריאה אל ה'. הוא נמצא פה, ביראה הזאת. "וְזֶהוּ שֶׁהָאָדָם מְפַחֵד אֶת עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה דָבָר, מִשַּׂר אוֹ מִגַּנָּבִים וּשְׁאָר פְּחָדִים, זֶה הוּא שֶׁהַיִּרְאָה נִתְלַבֵּשׁ בְּזֶה הַדָּבָר, כִּי אִם לא הָיָה נִתְלַבֵּשׁ הַיִּרְאָה בְּזֶה הַדָּבָר לא הָיָה כּחַ בְּזֶה הַדָּבָר לְהַפְחִיד אֶת הָאָדָם" (ליקוטי מוהר"ן, טו). היראה העליונה מתלבשת בדברים התחתונים הללו, וכשמעלים את כל היראות לשורשן מגלים שרק ה' נמצא בהן.

מה עקרוני כאן? למה כשמעבירים את הכתובת של היראה זה אמור לשנות משהו? הפחד הוא תמיד ממשהו זר. כשיש פחד ומגלים שה' ברא אותו ונמצא בו, הוא הופך ליראה שמבטלת אותנו לה'. ביראה מה' אין שום ממד של פחד או אובדן. היראה מה' אומרת כל הזמן בידיו. הידיעה שהוא השורש של הכל, שולט ויודע את הכל, מביאה לנו חיים. מעכשיו אין עוד משהו אימתני שאולי יאבד אותנו. יש רק את מקור כל הנמצא, שנותן לנו גם חיים.

* * *

כל השאלות שהתחלנו איתן עדיין נשארות במובן מסוים. הרי הפחד לא נעלם, אלא רק עלה לשורשו והפך ליראה מתוקנת. אבל עכשיו הוא מוביל לחיים ומחבר אותנו לה'. כל הריחוק רק מוביל להתקרבות, כי אנחנו רואים את ה' מתגלה בתוך כל העוצמות של הריחוק. אסתר יודעת את זה והיא מחליטה לגשת למלך, שהוא מלכו של עולם, ולבוא אליו אשר לא כדת. מסביר רבי נתן:

"וְאָמְרָה "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שֶׁלֹּא כַּדָּת שֶׁל תּוֹרָה. כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי שֶׁעַל-פִּי דָּת שֶׁל תּוֹרָה בְּוַדַּאי אֵינִי רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו כְּפִי מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ חַטֹּאתַי וַעֲוֹנוֹתַי, אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן אָבֹא לְפָנָיו שֶׁלֹּא כַּדָּת.

"וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" – הַיְנוּ, אִם חַס וְשָׁלוֹם אֵינוֹ לְרָצוֹן תְּפִלּוֹתַי וְהִתְבּוֹדְדוּתִי עַתָּה לְפָנָיו מֵרִבּוּי קִלְקוּלִי כַּאֲשֶׁר 'אָבַדְתִּי' עַל-יְדֵי מַעֲשַׂי הָרָעִים, 'אָבָדְתִּי' – וְיַעֲשֶׂה ה' יִתְבָּרַךְ עִמִּי מַה שֶּׁיִּרְצֶה; אֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְאֶצְעַק לַה' יִתְבָּרַךְ, אוּלַי יְרַחֵם".

יש תחושה שמאיימת שעל פי התורה איני ראוי לבוא יותר. אי אפשר לבטל את זה, כך יוצא מ'דת של תורה'. מה שאסתר אומרת יכול להישמע לנו על גבול היאוש – "וכאשר אבדתי". אבל זה לא נעצר שם. נכון, אולי אני אבוד. אבל גם המצב הזה, התחושה הזאת, הם מקומות של ה'. אני לא יודע מה יהיה איתי, אבל הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני בידיים של ה'. גם אם אבדתי, זאת אבידה כפולה: "וכאשר אבדתי אבדתי". אם הלכתי לאיבוד, אני יודע שהלכתי לאיבוד אצל ה'. "'אָבָדְתִּי' – וְיַעֲשֶׂה ה' יִתְבָּרַךְ עִמִּי מַה שֶּׁיִּרְצֶה; אֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְאֶצְעַק לַה' יִתְבָּרַךְ".

ואם אני בידיים שלו, בלי לדעת איך, זה בוודאי יהיה טוב. "וְזֶה בְּחִינַת "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ הֵמָּה יְנַחֲמוּנִי". שֶׁאֵינִי מִתְיָרֵא מִשּׁוּם רַע אֲפִלּוּ בְּגֵיא צַלְמָוֶת כִּי אִם מִמְּךָ לְבַד, וְזֶהוּ נֶחָמָתִי וְשִׂמְחָתִי, כִּי שִׁבְטְךָ וְכוּ' הֵמָּה יְנַחֲמוּנִי, כִּי גַּם יִרְאַת הָעֹנֶשׁ מֵה' יִתְבָּרַךְ… הִיא שִׂמְחָה, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וּבְוַדַּאי יְרַחֵם עָלַי וְיִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה".

כשהפחד מכל מה שעשינו והתרחקנו עולה ומאיים עלינו, אנחנו מעלים אותו לה'. מעכשיו הפחד לא מכתיב לנו את המעשים. אמת – גם אם התורה אומרת שמה שעשיתי חמור מאוד, חלילה, ויש פחד שלא אוכל לתקן – גם זה בריאה של ה'. היראה הזאת היא לא בעלת הבית על החיים. אם ה' עומד מאחוריה, דווקא בגלל זה אנחנו עדיין מבקשים אותו ורוצים בו. גם עוצמות רוחניות אמיתיות שיעמדו מולנו לא עוצרות אותנו. אנחנו הולכים ב"גיא צלמות", צל של מוות שמרחף מעלינו. אבל לא מפחדים יותר כי ה' נמצא פה, וממשיכים לייחל.

וגם אם אבדנו – הלכנו לאיבוד לתוך ידיו. "וּבְוַדַּאי יְרַחֵם עָלַי וְיִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה".