מובא בספר שיחות הר"ן (רל"ג), שכשהאדם אינו מתפלל על פרנסתו הרי הוא כבהמה ממש, שהרי גם לבהמה מגיע לה מה שהיא צריכה בשביל חיותה, אלא שההבדל הוא, שהבהמה אינה יודעת להתפלל להשי"ת שיפרנס אותה, וכן מצינו שכאשר נענש הנחש בחטא עץ הדעת, היה עונשו "ועפר תאכל כל ימי חייך", כלומר שהאוכל יהיה תמיד מוכן לנחש כי הוא קרוב ממש לעפר, ולא יצטרך לבקש מהשי"ת, (וכמובא בליקוטי מוהר"ן תנינא ע') אבל האדם, כשהוא מתפלל על כל הצטרכותו, אזי הוא ממשיך את פרנסתו וכל מה שנצרך להאדם מהקדוש ברוך הוא, ובזה מחזק את אמונתו בהשם יתברך. ובאמת אילו לא היה האדם צריך לאכול וכדו', אז היה האדם עובד את השי"ת כמו המלאכים, אבל מכיון שלא כן כוונת הקב"ה, אלא אדרבה כוונת השי"ת היא, שיעבוד את השי"ת מתוך גשמיותו ויעלה הכל להשי"ת. לכן עבודתינו בזה היא להמשיך הכל בתפילה, וכמו שכתב הבעל שם טוב על הפסוק "ולקטו דבר יום ביומו" שזו מעלתו של העני, שיודע שהוא צריך כל הזמן להגיע בתפילה לה' יתברך שיזמין לו פרנסתו, מה שאין כן אצל העשיר, אצלו הנסיון במדת הבטחון גדול הרבה יותר, משום שיש לו כבר כל הצטרכותו ואינו פונה בכל עת לה' יתברך.

וכן ידוע על ר' יודל תלמיד רבינו, שכשהתקרב לרבינו הקדוש אמר לו: 'יורינו רבינו דרך לעבודת הבורא יתברך', וענה לו רבינו בלשון תמיהה "לדעת בארץ דרכך?". וכפי המובן מהסיפור, שקפידתו היה מה שמדבר בלשון גדלות, כאילו לא חסר לו כי אם לידע דרכים, והרי כל זמן שאדם משוקע בארציות גמורה, עליו לדבר לפי האמת שלו (שיחות הר"ן), כלומר, שכל זמן שעדיין אדם משוקע בגשמיות עליו לעבוד את ה' יתברך על ידי הגשמיות, ואדרבה יעלה את הגשמיות לה' יתברך בתפילות והתבודדות, ובכך יחזק את אמונתו בה' יתברך ואז יעלה מעלה מעלה בעבודת ה'.

ויש בזה התחזקות נפלאה לכל אחד הרוצה לחסות תחת כנפי השכינה. שלא נאמר שעבודת ה' היא לאלו שרחוקים כבר מכל תאוות והבלי עולם הזה, אלא אדרבה אפילו לאלו שעדיין לא התחילו כלום בעבודת ה', שיתחילו מהארציות והגשמיות שבהם הם נמצאים על ידי שממשיך כל חיותו והצטרכותו מה' יתברך, על ידי תפילה ותחנונים דווקא ואינו כבהמה וגוי שאינם מכניסים את ה' יתברך בתוך הצטרכותם ותולים את כוחם ב'כוחי ועוצם ידי', ולכן כל אחד ממקום שהוא נמצא יכול לחדש את עצמו בעבודת ה'.

וכן צריך כל אחד לדעת לשמור על בריאות גופו, כי זוהי כוונת השם יתברך שנעבוד אותו בגופינו, ואדרבה צריך לקדש את הגוף בבחינת "ומבשרך אל תתעלם" (כמובא בליקוטי מוהר"ן כ"ב) כי צריכין לרחם מאוד על הגוף לראות לזככו כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות שהנשמה משגת עד שגם הגוף יזדכך, וכשהאדם אינו שומר על גופו כראוי אז קשה לו מאוד להגיע לאן שצריך להגיע, כי בכך הגוף מונע את הנשמה מלעלות למקור מחצבתה, ועיין בימי מוהרנ"ת איך שר' נתן במתק לשונו ממחיש לנו את הענין ביום הסתלקות רבינו הקדוש, שרבינו ביקש ממנו כוס תה עם חלמון ביצה, והיה ר' נתן צריך לקררו ולערות את התה מכוס לכוס, וכל פעם שנתן לרבינו הכוס תה, אמר רבינו שזה עדיין חם בשבילו וזה מזיק לבריאותו, וכן היה כמה וכמה פעמים עד שנתקרר התה, ובירך ושתה מהכוס, ולכאורה כל זה מיותר ומהו השייכות להסתלקות רבינו, אלא שבוודאי רצה מוהרנ"ת להורות לנו שאפילו שרבינו ידע בוודאות שבעוד כמה שעות יסתלק מן העולם, ואם כן מהי הקפידה על כוס תה חם, אלא שהאדם צריך ביישוב הדעת לשמור על בריאותו כדי שיוכל על ידי זה לעבוד את השם יתברך, וכן אמר רבינו לתלמידו ר' דוד מטשהרין "שלאף און עס נאר היט די צייט" (תישן ותאכל, העיקר שתשמור את הזמן).

וכן רואים שם בהמשך הסיפור שרבינו צוה לסדר את שרוולו לפני הסתלקותו, להורות לנו שכל דבר שמבלבל את דעתו אפילו במקצת יראה לתקנו כדי ליישב את דעתו ובכך לדלג ולקפוץ את העולם הזה, ובזה נתקיים אצל כל אחד לפי מדריגתו את מה שאמר רבינו הקדוש לתלמידו ר' יודל לדעת בארץ דרכך הנ"ל.