תשמור, תאמין!
כ״ח בסיון תשע״ט
צריך להאמין ביִקרתה של נקודה טובה, בנצחיותה של דקה, לא להימשך אחר ההרגשה החיצונית שמזלזלת ביום טרוד או בשעה טרופה, להניח בצד את השכל המגושם שמעריך כל דבר על פי ההסתכלות האנושית, ולהתחבר לשכל האלוקי של הצדיק ולהאמין "אשר נקודה אחת של מצווה קלה של הקל שבקלים, אין כל העולם כדאי לה"
איך שכל יום הולך לאיבוד…
כבר חצי שעה הוא ממתין בתור כדי להיכנס לרב, בית ההוראה הומה אדם, הדוחק רב והחום מעיק, כל רגע הוא משנה תנוחה, מנסה להעביר את הזמן, והנה עיניו צדות את יחזקאל, שעומד שקוע בחומש קטן, קורא בנחת, מנותק מכל הקורה סביבו, לא נסחף לאווירת הטרוניות על התור המתמשך, כל כולו מרוכז בלימוד המתוק, דומה שהוא יושב עתה בבית מדרש ממוזג ללא טרדה כלשהי.
משהו מנקר בלבו, הוא חש קנאה כלפי יחזקאל, איך הוא עושה את זה? יחזקאל הלא אינו בן עליה מופלג, לעומת זאת, הוא עצמו נחשב לאברך מתמיד שגם מחדש חידושים – ואף על פי כן הוא לא מגיע לקצה קרסוליו של יחזקאל בניצול הזמן.
"תגיד לי, מה נותן לך את הכוח לזה? איך אתה לא מתבלבל מכל הסובב אותך? מניין לך עקשנות הברזל ללמוד על אף הכל?"
לאחר שעה שנדמתה לו כנצח, הגיע תורו, שאל את שאלתו, והנה הוא כבר מחוץ לחדר הרב. יחזקאל עדיין עומד שם, באותה תנוחה, מפזם לעצמו את לשון רש"י בפרשת השבוע. הוא חש שאין בכוחו לשאת זאת יותר, הוא חייב לגשת ליחזקאל ולשאול אותו בעצמו על פשר הסוד המופלא. המתין רבע שעה נוספת עד שראה את יחזקאל יוצא גם הוא מהחדר.
"תגיד לי, מה נותן לך את הכוח לזה? איך אתה לא מתבלבל מכל הסובב אותך? מניין לך עקשנות הברזל ללמוד על אף הכל?"
"תאמין לי" – עונה יחזקאל בתום לב – "גם אני הייתי פעם סקרן גדול וגם אותי היתה כל הפרעה מוציאה מהריכוז, לא הייתי מרגיש כל עוול בכך ששעות שלמות נשרפים לי כלאחר יד, ערבי שבת וסתם ימי לחץ היו הולכים לאיבוד בלי להניד עפעף, כל ביקור במשרד כלשהו וכל מחלה וכאב ראש היו פוטרים אותי לגמרי מהלימוד.
"אבל פעם אחת קראתי פרק בספר 'ליקוטי הלכות' ומצאתי את עצמי אומר: 'הטעויות והדחיות של כל אדם שבכל יום, שנדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו היום אי אפשר להתקרב לה' יתברך כלל, כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב, בפרט כשיש להם איזה סיבה ומאורע לטוב או להפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלם לגמרי עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא לצלן, כגון ביום זה הוא יריד ויומא דשוקא, וביום זה צריך לחשב חשבונותיו, ובזה היום יוצא לדרך, ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטלטל, וביום זה מזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם אחד, וביום זה נקרא על איזה סעודה, וכיוצא בזה ביטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום'
"כנגד כל הבלבולים האלה, עומד רבי נתן בליקוטי הלכותיו ומזהיר: 'צריכין להתגבר ולהשתדל לשבר הקליפה, שהם כלל כל המניעות והבלבולים והטעיות והדחיות, ולידע ולהאמין שדייקא ביום הזה יכול להתקרב לה' יתברך לפי בחינתו, ואם תדרשנו – ימָצא לך"!
"המילים הפשוטות הללו פלחו את לבבי, עשיתי חשבון קצר וראיתי שעם הגישה שהייתי רגיל בה, אני עומד לשרוף גם את שארית חיי. החלטתי להתרגל בכל עוז לנצל את ימי הטירדה, הכנתי לעצמי לימודים קלים לאותן שעות שהולכות לאיבוד, לחפש כל דרך היאך למלאות את אותם רגעים המצטרפים לשעות, לימים ולשנים, ולמלאות אותם בכל מה שאפשר. התחלתי לגלות, שביום ששי רגיל יש המון שעות, אפשר להקשיב לשיעורי תורה, אפשר לדבר אל ה', אפשר לחזור על לימודים קלים. גיליתי שההליכה בדרכים היא חלק מהחיים, שההמתנה בתור היא גם כן חלק לא מבוטל מנצחיותי, ופתאום החל החשבון לגדול, חיי התארכו, נוספו להם שעות ארוכות מלאי נצח…"
אכן, לשם כך דרושה תמימות, להאמין ביִקרתה של נקודה טובה, בנצחיותה של דקה, לא להימשך אחר ההרגשה החיצונית שמזלזלת ביום טרוד או בשעה טרופה, להניח בצד את השכל המגושם שמעריך כל דבר על פי ההסתכלות האנושית, ולהתחבר לשכל האלוקי של הצדיק ולהאמין "אשר נקודה אחת של מצווה קלה של הקל שבקלים, אין כל העולם כדאי לה"!!! ('לקוטי הלכות' ערובי תחומין ו' ג'), כל דקה מורכבת מהמון נקודות כאלו, החיים יקרים, אסור להניח להשקפה החיצונית להשחית את האוצרות הללו!
קורח ש"פיקח היה" והלך אחר השכל האנושי, חלק על צדיק האמת, בהפרידו את החיצוניות מן הפנימיות. הוא בחן כל דבר על פי התפיסה האנושית, הבוחנת כל דבר לפי הרושם החיצוני, מבלי להאמין שגנוז בכל דבר שכל פנימי. גישה זו ניתקה אותו ממקור החיים עד כדי בליעתו באדמה. לעומת זאת, הצדיק מלמד אותנו, לבחון כל דבר בשכל אלוקי, ורק התבטלות מוחלטת לשכלו הקדוש תגרום לנו לשמור על כל רגע שנראה מבחוץ חסר ערך, ובכך נתחבר לחיים הנצחיים.
(עפ"י 'לקוטי הלכות' פקדון ד'-ו' כ"ב)
