כמה זמן אני כבר מנסה…

שלשים שנה אני לומד. שלשים שנה אני מתייגע כבר בנסיון להבין את מה שאני לומד, בנסיון להבין חומש, גמרה, שולחן ערוך, ליקוטי מוהר"ן או כל לימוד תורני אחר…

עשרים שנה אני מתפלל. מנסה להתפלל. עשרים שנה שכל תפילה היא מלחמה שאין לה סוף, של נסיון לשמור את מחשבותי בתפילה, לגרש מחשבות זרות, אחרות, שאינן קשורות בתפילה וטורדות את כוונת התפילה שלי, עשרים שנה שאני מנסה…

שבע-עשרה שנה אני חי. שבע-עשרה שנה שאני מנסה לעבוד את ה', שבע-עשרה שנה שאני מנסה לעשות רצונו בכל חיי, לחיות כפי שהוא רוצה. שבע-עשרה שנה שאני מרגיש נכשל. אני מנסה לקום – ונופל. מנסה להתעלות – ויורד. מנסה לשקוע בעבודת ה' – ושוקע בתהום…

תשכח!

תשכח מזה. פשוט תשכח מזה. תשכח שלמדת, תשכח שהתפללת, תשכח שאי פעם עבדת את ה' ותשכח שאי פעם נפלת.

חז"ל, כשהם מתייחסים לשכחת אדם את לימודו, מציגים מבט חדש על ענין השכחה (קהלת רבה א,לב) ואומרים: אמר רבי טוביה בשם רבי יצחק: לטובתו אדם למד תורה ושוכח! שאילו היה אדם למד תורה ולא [היה] שכחה, [הרי] היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה [יותר] לעולם כל ימיו אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה.

לא כקללה, אם כן, ניתנה השכחה. כי אם לברכה; לא על מנת להפיל את האדם, אלא על מנת לסייע לו להתמיד, לעזור לו לשקוד על התורה, לחזור עליה שוב ושוב – שהרי אחרת הוא ישכח.

אם לא היה אדם שכח את תלמודו, הוא היה לומד דבר פעם אחת – וממשיך הלאה, אל שגרת החיים, אל ההרגל. אולם כעת, כאשר קיימת השכחה, הרי בכל פעם יכול אותו לימוד להיות אצלו. יתירה מזו, הוא חייב לחזור על זה, אחרת תיעלם ממנו הידיעה הזו.

ולא רק בלימוד התורה באה השכחה לתועלת.

לשכוח זה טוב!

לעתים באים לאדם בלבולים בתפילתו. פתאום הוא נזכר מעיסוקיו. זה מטריד אותו, הוא שוקע במחשבות ושוכח מהתפילה… ואז לפתע הוא מתעורר, שב לתפילה, אבל רוחו עגומה עליו. הוא מרגיש נכשל. הוא לא הצליח לכוון בתפילתו. הרגשה זו, כמובן, תורמת את חלקה להמשך הכשלון וכך תעבור עליו תפילתו חציה במחשבה זרה וחציה במחשבת כשלון.

אומר רבינו (שיחות הר"ן כו): על כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאד לזה, שתכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי, ויסיח דעתו מזה לגמרי. ולא יתחיל לחשוב עוד במחשבתו בענין זה כלל."

כמה קשה היה הדבר אילו לעולם לא היינו שוכחים! כמה בלתי מציאותי היה אז לעבוד את ה'! כמה קשה היה אז לחיות, אפילו חיים גשמיים!

אדם, מטבע היותו אדם, מנסה – ופעמים רבות נכשל. בין אם מדובר בחייו הרוחניים ובין אם באלה הגשמיים, הוא עתיד להכשל בחלק גדול מנסיונותיו להצליח. בעסקים, בחיים הפרטיים – או להבדיל בחיים הרוחניים, בעבודת ה'.

אולם, אדם, מטבע היותו אדם – שוכח את כשלונותיו, יכול לשכוח את כשלונותיו, בכל תחום, ולהתחיל מחדש. תמיד, לא משנה איזו נפילה הוא חווה – הוא יכול תמיד לקום, לשכוח, ולהתחיל מחדש.

אילו הוא רק היה זוכר כמה כאבה הנפילה… אילו הוא לא היה שוכח כמה הוא עמל, כמה ניסה, כמה יגע ועמל וטרח להצליח, ובסוף נכשל כשלון כה צורב… אילו זכר את כל אלו, לעולם לא היה בו הכח להתחיל שוב.

מתנה נתן הקדוש ברוך לבניו, ברואיו, יצירי כפו, ושכחה שמה. והיא היא המאפשרת להם לחיות, לנסות שוב, לקום מנפילות, להתאושש מאכזבות ולהתחיל מחדש, תמיד, בכל נקודה שהיא.

"השכחה היא חסרון גדול…"

"אצל העולם," מסכם רבינו את הענין, "השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה' אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן, גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשו על ידי השכחה נשכח מה שעבר" (שיחות הר"ן, שם)

אז תשכח.

נשכח, ונתחיל מחדש, כאילו מעולם לא התחלנו עדיין, כאילו מעולם לא חווינו עדיין תורה, תפילה או עבודת ה'. כאילו הרגע התחלנו. ואם נכשל? נקום, ונשכח, ונתחיל שוב.