"מי שרוצה לשוב להשם יתברך, צריך להיות בקי בהלכה מאד".

תשובה היא לא רק לרשעים. רבי נחמן מברסלב כותב שגם מהלך החיים צריך להיות תשובה על תשובה- בכל דרגה שאנו מתקדמים, צריך לעשות תשובה על שהיינו בדרגה הקודמת הנמוכה, ובכך לכפר על זה שלפי המדרגה הנמוכה ההיא, גישמנו כביכול את מציאות ה'. ככל שמתעלים יותר, כך גם לומדים יותר. אם כן- דבר זה שייך לכל אחד, ובפרט אלינו, שלנו יש עוונות ואי אפשר להתעלם מהם. מי שרוצה לשוב- צריך להיות בקי בהלכה. אין הכוונה כאן שצריך לדעת את השלחן ערוך- הכוונה להלכה מלשון הליכה. אם רצוננו לשוב, קודם עלינו ללמוד את ההליכה בדרכי ה'. מה זה משנה? הרי תשובה כבר מוגדרת ע"י הראשונים כחרטה ווידוי וקבלה לעתיד. אבל כאן מתבאר, שגם צריך להיות בקי (בקיאות באה מארמית, והיא תרגום המילה ידיעה) בעצם ההליכה.

"שלא יפיל ולא ירחק אותו שום דבר בעולם בין בעליה ובין בירידה, ובכל מה שיעבור עליו יחזק את עצמו ויקיים "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך",

איזו הליכה אנחנו צריכים ללמוד? צריכים ללמוד באיזה אופן נוכל תמיד להיות עם הקב"ה. בין בעליה ובין בירידה- אם אסק שמים, שזאת העליה- שם אתה, וגם אם ואציעה שאול, שזאת הירידה- הנך. אני תמיד נמצא סמוך ליד ה', לא משנה היכן זה. אבל נשים לב לנקודה חשובה- אלו שתי ידיעות. לכאורה היינו אומרים שזאת ידיעה אחת- לדעת שהקב"ה בכל מקום, וזה ילווה אותנו תמיד. אבל כאן כתוב שאלו שתי ידיעות שונות, ועלינו להבין את ההבדל בין ההליכה בדרך העליה, ובין ההליכה בדרך הירידה. כעת נלמד את ההליכה בדרך הירידה, שעל פי רוב בעוונותינו, אנו זקוקים אליה.

"שגם בשאול תחתיות יכולין לקרב את עצמו להשם יתברך ,כי גם שם הוא יתברך נמצא, בבחינת ואציעה שאול הנך. (ליקוטי מוהר"ן סימן ו)."

מה באמת צריך לדעת בשאול תחתיות? שהשי"ת נמצא שם, בבחינת ואציעה שאול הנך. אם  אני אומר על דבר מסוים ש"הנה הוא", הכוונה היא שאני יכול להצביע על הדבר והוא בסמוך אלי. הוא בעצם ממש כאן- אבל אני צריך להתקרב אליו. במלים אחרות- הדבר שייך אלי, והריחוק המסוים שיש לי ממנו לא סותר את השייכות אלי.

אנחנו חיים בשביל תכלית. איננו יודעים מהי הסיבה, מדוע נבראנו- אבל אנחנו יודעים שמהלך החיים שלנו אמור להתקדם לקראת תכלית. אם כן- לכל המציאות הקיימת יש שייכות לתכלית, וכל עוד היא קיימת, זה אומר שתפקידה לא הסתיים. דבר זה נכון לגבי בני האדם, וגם נכון למרצפת הקצת עקומה שנמצאת מתחתיכם. גם לה יש שייכות בתכלית, ואין דבר כזה "סתם", "במקרה". הכל שייך. בשכל אנושי אי אפשר להקיף את כל עומק הפרטים, ואם נרצה להתבונן רק על יום אחד בחיינו- על השפעותיו, לא נספיק זאת עד סוף חיינו. הריב שהיה לנו עם פלוני, גרם לפלוני להיות עצוב, ולא ללכת למקום מסוים, והחבר שחיכה לו שם ולא פגש אותו הלך מוקדם יחסית ועלה על קו אוטובוס שונה, ושם הוא וכו' וכו'- בקיצור- ההשפעות הן רחבות בלי סוף, ואפשר להמשיך כך הלאה והלאה, עד שבהחלט יכול להיות שבסוף התהליך יתכן ואתם הייתם שרשרת במערכת של תאונת דרכים, או של הצלת נפשות.

אדם נופל ממדרגתו, או אפילו יותר גרוע- הוא פשוט רשע. אבל כמובן לא נוח לו עם זה, אבל כמה שהוא מנסה לעלות ולעלות הוא לא ממש מצליח. ברגע שהוא מתייאש, הוא פשוט מתייאש מעצמו. אין לי סיכוי. אם אני בשאול תחתיות, שזהו המקום הכי נמוך אליו אפשר לרדת- מה התקווה שלי, ומה השייכות שלי אל התכלית העליונה, אל המטרה האלוקית שבבריאה? מה שייכים אלי תורה ומצוות, כשכל מהותי אומרת בדיוק הפוך מקדושה? אבל באמת זה לא נכון- ההוכחה לכך- אתה חי ונושם. בגלל שהתכלית האלוקית הזאת כוללת כל פרט קטן, היא כוללת גם את המקום הכי רחוק שאפשר. בשכל זה בהחלט לא מובן- איך הטומאה הכי גדולה משמשת לצורך הקדושה.

הפסוק מחדש לנו, שגם אם יורדים לשאול- הנך! גם לידך נמצא הקב"ה, כביכול. המשמעות של דבר זה היא, שאתה יכול להתקרב לקב"ה גם במצב בו אתה נמצא, עוד לפני העליה. זאת  הנקודה שהכי חשוב להבהיר אותה כאן- איך שאתה, אפילו אם לא תתקדם למעלה, אתה עדין יכול להשיג את הקשר עם הקב"ה. איך? בדברים המועטים שאתה יכול לקיים. גם שם הקב"ה נמצא, ושם דרך, עם כל הקשיים והטומאה- תוכל דרך אותם פירורים מועטים של קדושה, פשוט להיות עם הקב"ה. אתה לעולם לא תוכל להתרחק לגמרי מהקב"ה, כי כל הבריאה נעה לכיוון התכלית, והקב"ה מנהיג ומשגיח על העולם, כך שהכל קשור אליו. תמיד יהיה קשר- כי חייב להיות.

"עיין תשובה אות י' וזו לשונו שם: כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה וצריך להיות לו שתי בקיאות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, שזהו בחינת עייל ונפיק, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך". היינו מי שרוצה לשוב להשם יתברך, צריך לחגור מותניו שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, היינו בין שיזכה לאיזה עליה ולאיזה מדרגה גדולה או קטנה, אך על פי כן, אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה וצריך שיהיה בקי בזה מאד, לידע ולהאמין שהוא צריך לילך יותר ויותר וכו' שזהו בחינת בקי ברצוא וכו'."

החלק של העליה- מה באמת צריך לדעת בעליה? לכאורה מספיק רק ללכת. איזו ידיעה אנו צריכים? מבאר לנו ר' נתן, שצריך לדעת שתמיד יש את המעבר. "אם אסק שמים"- אם אני אעל למעלה, "שם אתה"- תמיד הקב"ה יהיה בבחינת "שם", רחוק יותר וגבוה מעל. אף פעם לא תגיע אל השיא, תמיד עליך לדעת ש"שם אתה". ובזה צריך אמונה גדולה מאד- לדעת שתמיד יש עוד. לדעת שמה שהשגתי, העליה אליה התרוממתי- כל זה רק חלק מכל התמונה.

"וכן להיפך שאפילו אם יפול חס ושלום למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות חס ושלום, גם שם אל יתייאש את עצמו לעולם בשום אופן יהיה איך שיהיה, רק יחפש ויבקש את השם יתברך ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בו, בכל מה שיוכל כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם משם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך וזה בחינת: "ואציעה שאול הנך", בחינת בקי בשוב, כי אי אפשר לזכות לתשובה כי אם כשבקי שתי בקיאויות אלו. ובאמת היא בקיאות גדול מאד שיזכה לידע שצריכין לייגע עצמו ולטרוח בעבודת ה' תמיד ולצפות בכל עת להגיע למדרגה גבוה יותר. ואף על פי כן אל יפול משום דבר, ואפילו אם יהיה איך שיהיה חס ושלום, אל על פי כן אל יפול בדעתו כלל ויקיים ואציעה שאול הנך כנ"ל. וכשיש לו שתי בקיאויות אלו אזי הוא הולך בדרכי התשובה, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו וזוכה לכבוד ה' ונעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא אשרי לו (שם)."

והחלק של הירידה- "וגם משם יכולין לדבק את עצמו אליו"- משם. הבעל שם טוב מבאר את הפסוק "ובקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת"- שצריך לבקש ולדרוש את הקב"ה "שם". גם בירידה הכי גדולה צריך לבקש את השי"ת, ואסור לחשוב שרק כשנעלה אז נוכל לבקש. נדרש מאיתנו לצעוק ולבקש מהקב"ה בכל מקום שנהיה, רחוקים ככל שנהיה. תמיד עלינו לדרוש את ה', לדרוש את הקדושה, ולא להשלים עם המצב. וקשה אולי לעלות למעלה? זה לא משנה כלל. אנחנו מדברים על כך שתדבקו את עצמכם במה שאתם יכולים. במצוות שאתם עדיין מקיימים, אפילו אם זה רק דברים מאד מועטים, באלו הדברים תוכלו להתקרב לקב"ה, ובאותה בחינה למצוא את הקשר עם הקב"ה, ולומר- הנך. הקב"ה ממש לידי, והקשר שלי איתו לעולם לא יינתק ולעולם לא יתבל, לא משנה כמה אני ארוץ- הוא לא ירפה מאיתנו, והוא תמיד מחייה אותנו מחדש, ומאריך אפו ברחמים, מתוך רחמים אמיתיים, ועדין נותן לנו להתקיים למרות שלפי מעשינו היינו צריכים פשוט למות. אז למה אנו קיימים? מתוך רחמים, שתהיה לנו ההזדמנות לעתיד טוב יותר, לתקן ולשפר את טעויות העבר.

תמיד תזכרו- אני קיים? זה רק בגלל רחמי ה'. אני חי? רק בשביל שאני אתקרב אליו. לעולם לא לטעות ש"אני כבר אבוד"- הפוך!! אתה חי- אתה הכי קשור שאפשר, וכל שניה בחיים שלך מתגלה עוד ועוד מידת הרחמנות שיש לקב"ה עליך.

השאלה היא- מה אתה מסיק מזה?