יהודי חפץ לקיים את עצת רביה"ק ולקום בחצות. רצונות טובים יש לו, אולם למעשה הוא נרדם. קשה לו לקום, אין כח. לפעמים המניעות באות דווקא מבחוץ, מהבית, מהישיבה, מהעבודה. בדרך כלל נוטה אדם להשכיח מליבו משהו שלא נראה באופק כאפשרי. בשביל מה לי לחשוב על זה וסתם להצטער? אולם רבינו מלמד אותנו להסתכל על זה אחרת. אם אינך מסוגל לקום, לפחות תחשוב על כך, תתגעגע, תכסוף, תרצה… אם לא תדע שיש כזו עצה, איך תתגעגע לקיים אותה, ואם לא תתגעגע לקיים אותה גם כשאינך יכול, איך תוכל אי פעם לקיים אותה גם כשתוכל?

רבינו לימד אותנו על מעלת הרצון, הוא גילה לנו שיש עצה – להתגעגע. הכיסופים הם עצה בפני עצמם. כך אמרה גם בת המלך לשני למלכות (ספורי מעשיות מעשה א) 'תבחר לך מקום ותשב שם ותתגעגע'. אם אינך מסוגל להוציא אותי עדיין, אז פשוט שב ותתגעגע, תרצה ותכסוף להוציא אותי.

העצה הזו נאמרת לכל אחד מאיתנו, לרצות ולרצות ושוב לרצות.

ידוע אצל אנשי שלומינו, שליקוטי מוהר"ן ושאר ספרי רבינו נועדו בכדי להתבודד עליהם. רבינו מבקש לעורר אותנו לעבודת השם, ואנו איננו יודעים איך עובדים את השם, בדיוק לשם כך נכתבו ספרי רבינו, להורות לנו דרך ישרה בעבודת השם. אולם את כל הדיבורים והתורות הנוראות והנפלאות מחזיקה בעצם עצה אחת – עצת התפילה וההתבודדות. כך אמר רבינו 'גאר מיין זאך איז תפילה'.

כשלומדים בספרים הקדושים, ופוגשים בעצות היקרות והמתוקות של רבינו, מתעורר קודם כל הרצון. יש כבר חשק ואת החשק הזה יש להכניס לדיבורי תפילה, לעשות ממנו התבודדות. רק על ידי תפילה נוכל לקיים את כל אותן עצות נפלאות, רק התבודדות תגשים את שאיפותינו וכיסופינו הטהורים.

ניקח לדוגמא בחור ישיבה, באמצע הזמן, יש סדרים בישיבה, הוא מחוייב לעמוד בהם; או אדם עובד, שעות העבודה שלו מחייבות, הוא חייב לעמוד בהן. קשה לקום חצות במציאות שכזו, מה נאמר לאדם כזה? כשרבינו דיבר על חצות הוא הרי פנה לכולם, לכל נפש מנפשות ישראל, גם לאדם זה נאמרה עצת חצות, אבל הוא איננו מסוגל לקיים זאת למעשה. בדיוק לשם כך נתן לנו רבינו עצה כללית, אותה מסוגל כל אדם לקיים, פשוט תתבודד, תספר להשי"ת עד כמה אתה מעוניין לקום חצות, עד כמה הדבר קשה, ספר לו הכל. אם אינך מסוגל לקום, להתפלל על כך בוודאי מסוגל אתה.

ברוח זו מפרש מוהרנ"ת את הפסוק 'על דבר אשר לא צעקה', וזו היא תמצית הדברים: ידוע שהגאולה השלימה תבוא בזכות אותם שקמים בחצות לילה. יבוא אדם אחרי מאה ועשרים לפני בית דין של מעלה, ישאלו אותו: ידעת מרבינו ז"ל, האמנת בו, מדוע לא קמת בחצות? והוא יענה: מה זאת אומרת? איך יכולתי לחלום בכלל על חצות? אתם יודעים באיזו מציאות חייתי, בית, פרנסה, בריאות, יצה"ר והרשימה עוד ארוכה! ואז ישאלו אותו: רק רגע, האם התפללת על זה? אם ידעת ממעלת קימת חצות, מדוע לא התפללת על כך? מי הפריע לך לפחות לרצות, להשתוקק, לקיים את העצה הזו? אכן, רק כשנגיע לשם נראה איך אילו היינו עוסקים בתפילה ולא נוטשים את הרצון משום דבר טוב, בוודאי היינו זוכים לפעול ולהוציא לפועל את כל הדברים הטובים, ולפחות יוצאים ידי חובת התפילה וההשתוקקות. זוהי בדיוק התביעה של 'על דבר אשר לא צעקה', מדוע לא צעקת? בסדר, היה לך יצר הרע, אבל מדוע לא מחית בקול גדול? מי שמוחה וצועק אין עליו שום תביעה.

מה נפלא לעסוק כבר עכשיו בתפילה, ולהיות מקושרים עם כל העצות היקרות של רבינו לפחות עם כיסופים, רצונות, ודיבורי תפילה.

זוהי אם כן העצה העיקרית שלנו, תפילה ועוד תפילה ושוב פעם תפילה. התפילה מקיפה הכל, את כל מציאות האדם, את הכל ניתן למשוך ולהכניס לתוך התפילה.

באופן זה חיו כל אנשי שלומנו, כך הנחיל לנו רביה"ק, וכך ראינו אצל כל תלמידיו הקדושים.

דוגמא לכך נוכל לראות במעשה שהיה עם ר' יצחק בן מוהרנ"ת. ר' יצחק זה היה בעל צדקה גדול, היה לו ידיד טוב, ר' יצחק עשה איתו חסדים רבים, היה לו מנהג נפלא שכל דבר שקנה לעצמו, דאג לקנות גם עבור חבירו. פעם שאל ר' יצחק את אביו מוהרנ"ת, האם גם על מצווה מיוחדת זו יש לי מה להתפלל, הרי ב"ה זה זמן זמנים טובא שאני נוהג כן. מוהרנ"ת ענה לו 'אם יש לך על זה התבודדות אני מקנא בך, ואם לאו אינני מקנא בכך כלל'. ר' יצחק התפלא, הוא לא היה מסוגל להבין מדוע חשובה כאן כל כך התפילה. אולם לאחר זמן באה התשובה, אותו ידיד הסתכסך עימו, ומאז נתפרדה החבילה, וממילא בטלה אותה מצווה מיוחדת ויקרה. או אז הבין ר' יצחק עד כמה הכרחית התפילה, על כל דבר ממש.