תקוות פשוטות

י״ב באדר ב׳ תשע״ט

החיים הם התורה, החיבור המודע והמושג, אלא שהם חייבים להתחיל ממקום עליון יותר שלא יוכל להיות תלותי ומוגבל בהשגה כל שהיא. ההתחלה הזאת היא פשוטה, כמו שהעולם התחיל, כמו שתינוק מתחיל, בלי הרבה דעת ומעשים פשוטים למדי.

אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל.

זה לא מהמשפטים שמכניסים פעם אחת ללב וזהו, בגדול. כי לחושך יש תכונה חזקה של התחדשות: הוא יכול להיות דומה מאוד למשהו שכבר קרה אלף פעם, אבל בצורה הזאת ובסגנון הזה זה נראה כאילו רק היום השמים נפלו, כאילו רק היום כל התקוות של אתמול כבר לא נכונות. כל פעם זאת התמודדות חדשה. והלב שואל אם אין איזה מקום שיודעים בו לגמרי, שמסביר אחת ולתמיד למה אין יאוש, שנותן את הקרקע לעמוד עליה. זאת לא בקשה לגמור עם הניסיונות וההתמודדויות, אלו חייבים להימשך. אבל שלפחות יהיה אפשר לדעת מהי אותה קרקע שיהיה ניתן לעמוד עליה, שאז גם אם הרוחות והגלים ינסו להזיז ממנה, נדע לפחות לאן לשוב.

מסתבר שהמשפט המפורסם הזה לא נאמר לבדו, כמו שהוא מצוטט בסטיקרים ובשירים. הוא מופיע בתוך שטף הדברים של תורה שרבי נחמן לימד (ליקוטי מוהר"ן ב, עח). ומהתבוננות קטנה על התורה הזאת ועל הדרך שמובילה למשפט הזה, אפשר שמתחדש לימוד גדול וקצת שונה מהמוכר והרגיל לגבי המשפט הידוע.

בתורה הזאת רבי נחמן מתחיל בשאלה: איך זה יכול להיות שהתורה היא עיקר החיים, ועדיין זה בלתי אפשרי להיות דבוק בה כל הזמן. "כִּי עִקָּר הַחַיִּים הִיא הַתּוֹרָה… וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים. וְעַל כֵּן לִכְאוֹרָה הַדָּבָר תָּמוּהַּ וְנִפְלָא, אֵיך אֶפְשָׁר לִפְרשׁ עַצְמוֹ מִן הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ שָׁעָה קַלָּה. וּבֶאֱמֶת זֶהוּ מִן הַנִּמְנָע וּבִלְתִּי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַתּוֹרָה, תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה, בְּלִי הֶפְסֵק רֶגַע… כִּי אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת דָּבוּק תָּמִיד בְּתוֹרָה וְהַשָּׂגָה בְּלִי הֶפְסֵק, כִּי צְרִיכִין בְּהֶכְרֵחַ לְהַפְסִיק אֵיזֶה שָׁעָה אִם לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה כִּי צְרִיכִין לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַגּוּף גַם כֵּן".

התורה היא החיים. כשמבינים את משמעות הדבר, אי אפשר להבין מציאות של ניתוק מהתורה. חיים הם דבר נצחי שלא יכול להיפסק לרגע. אם אפשר שניה בלי משהו, סימן שהוא לא החיים בעצמם. אז איך זה אפשרי, להיות מנותק מהמקום שמחובר ומודע לחיים האמתיים?

"וּבְאוֹתוֹ שָׁעָה שֶׁמְּבַטְּלִין מֵהַתּוֹרָה אֲזַי זֶה הַלַּמְדָן אוֹ הַבַּעַל הַשָּׂגָה הוּא בְּחִינַת אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ". כאן מוסיף רבי נחמן דבר שתורם להבנת המשך הדברים. רבי נחמן אומר שכשהצדיק בטל מהתורה הוא מאבד בצורה מסוימת גם את עמידתו. זה לא שכל התורה שלמד עד עכשיו נמצאת בו, ורק חסרה לו תורה חדשה להכניס פנימה. במצב הזה הוא בבחינת "איש פשוט ממש", אדם שלא יודע ומחובר למקור של תורה. העמידה היא עצמית, כביכול, והיא לא נשענת על איזו תורה או השגה.

אם כן, מהיכן מקבלים את החיות במצב כזה?

"כִּי כָל אֵלּוּ הַפְּשׁוּטִים, דְּהַיְנוּ זֶה הַלַּמְדָן בְּשָׁעָה שֶׁבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה… וְכֵן יֵשׁ אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ וְכֵן אֲפִלּוּ הַנְּמוּכִים לְמַטָּה יוֹתֵר וַאֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, גַּם הֵם מְקַבְּלִים בְּוַדַּאי גַם כֵּן חִיּוּת מִן הַתּוֹרָה. כִּי דַּע… כְּשֶׁמְּבַטֵּל מִלִּמּוּדוֹ שֶׁאָז הוּא בְּחִינַת אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ כַּנַּ"ל, הוּא מְחַיֶּה עַצְמוֹ בְּעֵת פְּשִׁיטוּתוֹ מִבְּחִינַת קִיּוּם הָעוֹלָם קדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה. כִּי קדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם רַק בְּחַסְדּוֹ, כִּי לא הָיָה עֲדַיִן תּוֹרָה וְשׁוּם עֲשִׂיָּה שֶׁל מִצְוָה שֶׁעַל יָדוֹ יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם, וְהָיָה עִקָּר קִיּוּם הָעוֹלָם עַל יְדֵי חַסְדּוֹ לְבַד. וְהַצַּדִּיק בְּעֵת פְּשִׁיטוּתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹדֵל מִן הַתּוֹרָה, הוּא מְקַבֵּל חִיּוּת מִבְּחִינָה זוֹ.

וְזֶה בְּחִינַת אוֹצַר מַתְּנַת חִנָּם, כִּי יֵשׁ אוֹצָר שֶׁל מַתְּנַת חִנָּם שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם זְכוּת כְּלָל מְקַבֵּל מִשָּׁם. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁהָיָה מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בְּחֶסֶד חִנָּם לְבַד בִּבְחִינַת: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", הַנֶּאֱמַר עַל קדֶם מַתַּן תּוֹרָה. כִּי אָז לא הָיָה שׁוּם תּוֹרָה, וְהָיוּ עוֹסְקִין רַק בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם וּבְדֶרֶך אֶרֶץ. וּבֶאֱמֶת גַּם קדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה בְּוַדַּאי גַּם אָז הָיְתָה הַתּוֹרָה בִּמְצִיאוּת, כִּי הַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית אָמְנָם אָז, קדֶם מַתַּן תּוֹרָה, הָיְתָה הַתּוֹרָה בְּהֶעְלֵם וּבְהֶסְתֵּר… והָיוּ הָעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת נֶעְלָמִין בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם. נִמְצָא שֶׁהָיְתָה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה נֶעְלֶמֶת וְנִסְתֶּרֶת בְּתוֹך יִשּׂוּב הָעוֹלָם, שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. וְהַצַּדִּיק, בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה וְהוּא בְּחִינַת אִישׁ פָּשׁוּט הוּא מְקַבֵּל חִיּוּת מִבְּחִינָה זוֹ שֶׁל קדֶם מַתַּן תּוֹרָה" (הציטוט בדילוגים).

אומר רבי נחמן, שיש חסד חינם שקודם לתורה. כביכול, יש איזה שהוא מקור עמיד עצמי ופשוט שקודם לתורה, והוא מסוגל להעניק לחיים גם למי שלא נמצא שם ולא נמצא בחיבור ובמודעות לשם. באמת גם המקור הזה שנקרא חסד חינם הוא תורה, אלא שזאת תורה נעלמת, ולכן הוא נקרא חסד – לא אוחזים במקום הזה מכוח איזו זכות של מצווה או לימוד שהשיג השגה מסוימת. זהו מקום פשוט, שאין לו הצדקה חיצונית והוא לא עומד על גבי משהו. כמו שהעולם נברא בלי הצדקה ובלי סיבה נגלית לעין עד שהגיע מתן תורה, כך גם יש יכולת לעמוד ולחיות ברגעים שמוכרחים להיבטל מן התורה. וגם אז, הפנימיות היא תורה נעלמת.

הצורך להדגיש את המקום הפשוט של "חסד חינם" הוא לא בכדי. השאלה שרבי נחמן מתחיל איתה את התורה היא לא קושיה שכלית-רעיונית, אלא שאלה שנוגעת למקור העמידה האישי של כל אדם. כל אדם עומד לפעמים במקום שהוא כבר בלי תורה – בלי ההסברים, בלי דעת שנותנת חיבור וחיים. זה יכול להיות גם כשאנחנו מחפשים תקווה ולא מוצאים מקור מפורש לה, שיצדיק ויברר ויוכיח עד הסוף שהיא אכן נכונה וקיימת. במצבים כאלה בהם כביכול אין מקור עמידה, צריך לגשת למקור עמידה קדום יותר, שאף סיבה לא חוללה אותו: חסד חינם. זהו חסד שניתן בחינם, בלי תלותיות ובלי הקשר (אמת שחסד זה שמור לרוצים ללכת בתורה כפי שרבי נחמן מסביר שם, אבל עדיין זאת לא סיבה גלויה ומושגת).

ומכאן ממשיך רבי נחמן (אחרי דילוג דברים): "וְהַכְּלָל, כִּי אָסוּר לְיָאֵשׁ עַצְמוֹ כִּי אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא אִישׁ פָּשׁוּט וְאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמד כְּלָל. כִּי גַּם אָז הוּא מְקַבֵּל חִיּוּת מֵהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. וְיַחֲזִיק עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁיּוּכַל, כִּי גַּם הוּא יָכוֹל לַחֲזר וְלָשׁוּב וּלְקַבֵּל חִיּוּת מֵהַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הַנַּ"ל. וְהָעִקָּר לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר [כִּי אֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל]. וְאֵיך שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, מֵאַחַר שֶׁמְּחַזֵּק עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁהוּא עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לָשׁוּב וְלַחֲזר אֵלָיו יִתְבָּרַך".

המקום של התקווה בא ממקום מאוד פשוט. פשוט, במובן שאין כבר הסבר שבנוי על משהו, איזה רעיון או השגה. הוא ניתן בחן, במתנת חינם. הנקודה כאן היא לא לנסות לתפוס את האור ולשמור אותו כל הזמן לצדי. החיים הם התורה, החיבור המודע והמושג, אלא שהם חייבים להתחיל ממקום עליון יותר שלא יוכל להיות תלותי ומוגבל בהשגה כל שהיא. ההתחלה הזאת היא פשוטה, כמו שהעולם התחיל, כמו שתינוק מתחיל, בלי הרבה דעת ומעשים פשוטים למדי.

אם מחפשים את מקור העמידה השורשי ביותר על מנת לא להישבר ולא להתייאש, אז אפשר שמגלים דבר והיפוכו. זהו אכן מקום קיים וברור, אבל זה גם לא מקום. זה לא מקום רגיל אחר שאפשר להשיג אותו ולכלוא אותו באיזו השגה והבנה, וכך לשמור אותו. אי אפשר לצלם אותו או להסביר אותו לאחרים, גם לא לעצמנו. זהו מקום הווייתי, שפשוט נמצאים בו. בפשיטות. החסד הוא חינם, ואין איזו הסברה למה יהיה טוב ואיך זה יכול להיות. כל שאפשר לומר הוא, שמי שנמצא במקום כזה, שמאמין בלי להחזיק את נקודת הכובד ביד שלו ומסוגל לעמוד גם על מים, יגיע. כמו שרבי נחמן אומר: "מֵאַחַר שֶׁמְּחַזֵּק עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁהוּא, עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לָשׁוּב וְלַחֲזר אֵלָיו יִתְבָּרַך". זה סוד לא מוסבר. אי אפשר להוכיח אותו, למי שיושב בצד ורוצה להבין למה. רק מי שנמצא שם, מחזק את עצמו במה שיוכל, יש לו תקווה. אם הוא מחזק את עצמו, זה סימן שהוא מחובר למקום החי הזה גם בלי תלותיות והסברים, וכל שנוכל לומר (כי להסביר אי אפשר), שבדרך הזאת הוא יגיע לאן שהוא צריך להגיע, כי זאת טבעה של הדרך בה הולך – דרך בלי תלויות והסברים. זאת דרך שיכולה לסלול נתיבים חדשים, לברוא עולמות בחסד חינם ולומר לכל העולם שאין שום יאוש בעולם כלל, גם אם זה קצת קצר וסטיקר ולא מוסבר. כי ככה זה חייב להיות, פשוט.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support