תקוותם של 'הפירות התלושים'

"יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין… ודע, שיש מלאך, ותחתיו כמה ממונים, וכלם אוחזים בידם שופרות, והם עומדים וחופרים תמיד ומחפשים תמיד אחר אבידות".
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, פח)

במשך כל הדורות איבדו בני אדם 'אבידות' קדושות, על ידי תאוותיהם הרעות. "כי יש כמה דברים אבודים, היינו מה שאובדים אבידות הרבה על ידי התאוות, בבחינת 'תאות רשעים תאבד'". וזה היה תפקידם של הצדיקים האמיתיים, לחזור ולמצוא את האבידות הרבות, ולהחזיר לבני ישראל את חלקי הקדושה אשר איבדו בתאוותיהם; להחזיר להם את רגשי הלב, את השגות המוח ואת קדושת איבריהם אשר איבדו.

אך באחרית הימים, כאשר מבול התאוות התגבר כל כך, התרבו הפגמים אשר על פי דברי הזוהר "אין עליהם תשובה", מאחר שהם פוגמים עד מקום המחשבה העליונה, ספירת החכמה. אבידות כאלה, אין מי שישיב ויחזיר, רק אותו צדיק מופלא אשר אמר: "בענין מה שכתוב בזוהר הקדוש שעל פגם הברית, בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא חס ושלום וכו' אין מועיל תשובה. אמר רבנו ז"ל שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר, שבזה המאמר זוהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד!" (שיחות הר"ן, עא).

עומק הדברים הוא: כל התאוות והפגמים גורמים לאדם לאבד חלקי קדושה – רגשי קודש, השגות קדושות, וכן הלאה. אך ישנם פגמים הגורמים לאדם 'לאבד את עצמו' לגמרי, לאבד את הרצון, את התקוה, את הקשר אל השי"ת לגמרי.

זהו בעצם פירושם של דברי הזוהר על אותו פגם, שפוגם עד לספירת החכמה: פגם זה פוגם ומנתק את הקשר שיש לו לאדם במחשבתו עם הבורא יתברך, כאותו פרי הנתלש מהאילן קודם זמנו, וחיותו נפסקה! לא שנאבד לו לאותו פרי חלק מסוים, אלא כל חיותו נפסקה ונאבדה…

ולפיכך "צריך ליזהר מאד, שלא לאכול פרי שלא נתבשלה כל צרכה … כי יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין" (ליקו"מ שם).

זוהי בעצם האבידה הנוראית, השכיחה בדורנו: אבידת החיות! מאבדים את התקוה, את הרצון, ומונחים תלושים תחת אילן הקדושה, עד לריקבון גמור…

אך גם אז מופיע צדיק האמת – אשר התעלה מעל ספירת החכמה, לספירת הכתר, מקום אשר שם שום פגם לא מגיע – וקורא בקול גדול, אל כל ה"פירות התלושים", ומודיע להם נאמנה: "אם הפירות שלא נתבשלו כל צרכן על האילן, הם מונחים איזה זמן, עד שנעשין מבושלין מאליהן בתלוש, זה מועיל, ומותר לאכלן"! (שם)

אם תמשיכו – גם בהיותכם 'תלושים' וחסרי חיות – לאחוז בהשם יתברך ולהשתוקק אליו, יש לכם תקוה; אם תמשיכו לחפש ולבקש אחר אבידותיכם, ולא תתייאשו מלמצוא אותם, יגיע היום המיוחל ותחזרו לחיות מחדש.

"וכבר דיברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל. כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאוותו ובמצודתו כל כך עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך, כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד עד אשר לא יאמין שוב מני חושך. כך נדמה לכל אחד! ורבנו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד ואמר בזה הלשון: 'גיוואלד! זייט אייך ניט מייאש!', ומשך מאד תיבת 'גיוואלד'. כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת… שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך – וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מיתומים ג, יז).