ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > תקוות המכורים…

תקוות המכורים…

ט״ו בתמוז תשע״ט

"…גם בבור העמוק הזה מגיע הצו האלוקי: "אם בגפו יבוא בגפו יצא", לאמור, שרק כאשר העבד היה נשוי קודם לאשה יהודייה מותר לו לשאת שיפחה, זאת מכיוון שיהודי הנשוי לאשה כשרה, שמור במידה מסויימת, וסוף סוף יחזור אחרי שחרורו לכור מחצבתו"

תקוות המכורים לפרנסה

עיניו התמלאו דמעות התרגשות. לא היה לו ספק, זה כתב ידו של ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. בפתק נרשמו באופן מדוייק הוראות ברורות לאברך שהוצמד אליו כחונך – איך להתנהג עמו. ניכר שהושקעה כאן מחשבה רבה לקַרֵב, לשמור, לעודד ולרומם…

קשה לו להאמין שזוהי המציאות; הוא הרי האכיל מרורות את צוות הישיבה, תמיד פזל לרוח הרחוב, וכאשר הגדיש את הסאה הורחק באין מנוס מבין כתלי בית המדרש.

תמיד חשב שראש הישיבה שונא אותו שנאה תהומית ושלבטח שמח מאד ביום בו התפטר ממנו סופית. מה גדולה היתה הפתעתו כאשר גילה את המכתב שהעיד יותר מכל על לב חם ואוהב שנושא על גביו את דאגת התלמיד לשעבר. מכל מילה ניבטה הדאגה הרחימאית, איך לנווט את דרכו גם בתוך המדמנה שבה שקע – כדי שלא ירחיק יותר מדי; כיצד להשאיר חרך צר, דרכו יוכל לשוב ולהתחיל מחדש.

* * *

טירדת הפרנסה, הבוץ האנושי הזה כבר הפיל אלפים ורבבות אלי תהום. "ידוע", כותב רבי נתן, "שמרירת טרדת הפרנסה מכלה חיי האדם ומרחקת אותו מעבודת ה' יתברך", (ליקוטי הלכות, ר"ח ה).

זוהי תוצאה של אותה קללה איומה בה קולל האדם הראשון כאשר המרה את פי בוראו בעצתו של הנחש – "בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם", קללה שגרמה שהפרנסה תבוא בצער, ביגיעה ובמרירות.

אך מסתבר שאין זו מציאות הכרחית; הבחירה ניתנה לאדם האם וכמה יהא לו חלק באותה עצבות וטירדה, זאת מכיוון שהקושי הגשמי נובע מן הארס הרוחני שהנחש הקדמוני הכניס באדם, בכך הוא ערער את אמונתו ובטחונו בבוראו הזן ומפרנס, ועורר בו פחד שווא – מה יאכל ביום מחר.

פחד זה גורם לאדם לבקש אפילו אמצעים קשים ומרים לפרנסתו, ומי שאכן נסחף אחר בהלה זו ומשתעבד ליגיעות וטרחות קשות מושך על עצמו את טומאת הנחש וקללתו. אך כאשר הוא בוטח בה' ומקיים את צו חכמינו הקדושים: "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (אבות א, טו), אזי הוא יוצא לחירות אמיתית, והפרנסה מגיעה אליו בקלות.

ההשתעבדות לטרדת הפרנסה כמוה כעבדות, והיא עומדת בסתירה גמורה לקדושת קבלת התורה שעניינה חירות מעבדות מצרים והשתעבדות לבורא העולם בלבד. כאשר האדם שב ונעשה עבד לפרסתו, הרי מלבד המרירות הגשמית והפסד הזמן – הוא גם מתנתק בכך משורש התורה והקדוּשה, ומתחבר לטומאה, שכן העבדות הגשמית היא שורש טומאת עשיו ועמלק.

ואם כל השתעבדות יתירה לטרדת הפרנסה מטמאת ומזיקה, הרי מי שמוכר את עצמו לגמרי עבור הפרנסה, נופל נפילה אנושה. זוהי מהותו של 'עבד עברי' שמוכר את עצמו כדי לזכות באותן פרוטות עלובות תמורת חירותו, ומכיוון שכך הוא מאבד את כל קדושת יהדותו, עד שהוא כבר רשאי לשאת שפחה כנענית, בת אל נכר!

* * *

אך ראה זה פלא, הגדר האחרונה שמפרידה בין היהודי לגוי התערערה אצל עבד זה; נפשו הירודה והמסואבת הגיעה לכאורה לתחתית העמוקה ביותר – ואף על פי כן, גם בבור העמוק הזה מגיע הצו האלוקי בפרשת השבוע שעבר: "אם בגפו יבוא בגפו יצא", לאמור, שרק כאשר העבד היה נשוי קודם לאשה יהודייה מותר לו לשאת שיפחה, זאת מכיוון שיהודי הנשוי לאשה כשרה, שמור במידה מסויימת, וסוף סוף יחזור אחרי שחרורו לכור מחצבתו.

נכון, הוא הושלך ממחנה הקדושה, ילדיו מן השפחה לא ייחשבו יהודים, אך בכל זאת יש מי שמסתכל עליו ודואג לו – הקדוש ברוך הוא מצווה ומזהיר לעשות הכל שגם רחוק ושפל זה לא יודח לגמרי ממחיצת הקדושה.

פרשת עבד עברי עומדת כתמרור בעיקולי הדרכים בהם נתקל האדם ורואה את עצמו כה רחוק מבוראו; התורה קוראת לו: 'לעולם אל תעלה על דעתך שנוּטשת. לעולם אל תחשוב שאינך יקר בעיני בוראך. גם לך הוכנו דרכי הצלה. גם אתה בן יקר וחביב, שבשמים כה משתוקקים להצלתו'. הצדיקים כבר הכינו והתוו דרכים ולימודים, בהם גילו עצות ונקודות אור שגם הרחוק ביותר מן הקדושה יכול לאחוז בהם. על האדם רק לחפש אחריהם ולקבל אותם בפשטות ובאמונה תמימה, כי אז גם בעמקי עמקים תיסלל לו הדרך לצאת מחושך לאור.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support