שערי תפלה אינם ננעלים לעולם. יש תפלה, שנענית לארבעים יום. ממי אתה למד, ממשה, דכתיב (דברים ט): ואתנפל לפני ה' את ארבעים יום. ויש תפלה שנענית לעשרים יום. ממי אתה למד, מדניאל, דכתיב (דניאל י): לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשת שבועים ימים. ואחר-כך אמר: ה' שמעה ה' סלחה וכו'. ויש תפלה, שנענית לשלשה ימים. ממי אתה למד, מיונה, דכתיב (יונה ב): ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים, ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה. ויש תפלה, שנענית ליום אחת. ממי אתה למד, מאליהו וכו'. ויש תפלה שנענית לעונה אחת. ממי אתה למד, מדוד, דכתיב (תהלים סט): ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ויש תפלה, שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הוא נענה, שנאמר (ישעיה סה): והיה טרם יקראו, ואני אענה. אמר רבי חייא רבא: כתיב (תהלים כז): קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'; הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך (מדרש רבה ואתחנן)

ישנה שאלה שרבים מן הראשונים דנו בה שנוגעת לעיקרה של התפילה: מה אנחנו בעצם באים לעשות בתפילה? הקב"ה הרי יודע בדיוק מה חסר לנו, יודע את מה שטוב לנו, ואם כן בבקשה שלנו אנחנו יכולים רק לקלקל, כשנבקש שהקב"ה ינהל את העניינים כפי מה שאנחנו רוצים ולא כפי הטוב האמיתי כפי שרק הקב"ה יודעו. התשובה המופיעה אצל חלקם היא, שמטרת התפילה הינה לרומם את האדם, ואז יהיה זכאי לטובו של הקב"ה. ננסה במאמר זה, בעזרת ה', לראות את משמעות הדברים.

לפי ההבנה הפשוטה של תירוץ זה, יש לעיין במושג של ריבוי תפילה. האם שייך להתפלל מספר פעמים על אותו דבר? הרי אם לא נענינו בפעם הראשונה, סימן שכנראה התפילה שלנו לא צריכה להיענות, כי זה הדבר הטוב ביותר עבורנו. אולי יהיה ניתן להתפלל עוד פעם אם נאמר שבפעם הראשונה לא התפללנו מספיק בכוונה, או שנוסיף כוונה מיוחדת בתפילה הבאה. אבל בעצם, אין כזה מושג של להתפלל את אותה תפילה עוד פעם. בדברי המדרש שלפנינו אנחנו רואים לכאורה אחרת: ישנם סוגים שונים של תפילות: תפילה הנענית לארבעים, תפילה הנענית ליום אחד. מדוע ההבדלים בין התפילות? מדוע לא מספיקה אותה תפילה בכוונה לכל דבר שהוא, באותו שיעור זמן בו יוכל האדם להתעלות ולהתרומם למקום אליו התפילה צריכה להרים אותו? ובנוסף לכך, המדרש אומר: "הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך". המדרש אומר שישנה תפילה נוספת, שהיא לא רק במקום שהתפילה הראשונה חסרה, או שהיא באה להוסיף משהו מיוחד. תתפלל עוד פעם, בגלל ש"יש שעה שיתנו לך". מדוע יש להתפלל עוד פעם על אותו דבר? גם בפסוק רואים שיש כאן עניין מהותי בריבוי של התפילה, ולא רק השלמות של התפילה הראשונה: "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקוה אל ה'", לקוות עוד פעם ועוד פעם. אותו קיווי, עוד פעם.

אחת מעשרה הלשונות שנקראת בהן התפילה, כדברי חז"ל (מדרש רבה, ואתחנן), היא "קריאה". כשאני קורא למישהו, פירושו שאני רוצה אותו אצלי. ברמה הפשוטה ביותר, אני קורא אליו כדי שימצא בקרבתי הפיזית. ברמה מעבר לכך, אני קורא אליו כי אני רוצה את קרבתו, אני רוצה אותו בחיי. כשאני מתפלל לקב"ה אני גם קורא אליו, אני מחפש אותו אצלי, אני רוצה אותו בחיי, ולכן אני קורא אליו. נושא התפילה, אומר המבי"ט (בית אלוקים, שער התפילה) הוא רק המניע. באמת, אני לא רוצה את הכסף שחסר לי, אלא את הקב"ה. החיסרון הוא רק המניע של התפילה, שמביא אותי שוב להכרה שאני חייב את הקב"ה בחיים שלי. לא בשביל שהחסרונות יתמלאו – אמנם גם בשבילם, אבל זה לא הנושא. אני רוצה את הקב"ה כי כך אני תופס את מציאותי: "תפילה לא-ל חיי", התפילה היא החיים שלי.

הקב"ה רוצה להיטיב לנו. אך רצה הקב"ה, והטבה זו תהיה בצורה שהוא יתגלה אלינו כמיטיב, וכשלא נקבל את הטוב בלי שנדע שהוא מגיע ממנו ית'. הקב"ה רוצה להתגלות כקרוב אלינו. שמתוך הרגשת החיסרון המהותי בעצמנו, נבין ששם הקב"ה צריך להיות. ברגע שנבין כך, נמצא אותו שם. כשעם ישראל נמצא במצרים, הוא מבקש לדעת על מציאות ה' והשגחתו בתוכם, ומשה רבינו שואל בשמם: "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?" היכן נוכל לראות את גילויו של הקב"ה אצלנו? והקב"ה משיב למשה מה לומר להם: "למה זה ישאלו לשמי?" אין להם צורך לראיה אחרת, כי אהיה עמהם בכל צרתם, יקראוני ואענם והיא הראיה הגדולה שיש אלקים בישראל, קרובים אלינו בכל קראנו אליו" (רמב"ן על שמות ג, יג). ברגע שקוראים – נענים. זאת ההוכחה הכי גדולה שהקב"ה מתגלה כקרוב ביותר אלינו. ברגע שנפתח את הפתח הזה דרכו הקב"ה יכנס לחיינו – ההכרה המלאה בעומק החיסרון המהותי והבלתי מתמלא לעולם, שקורא רק לקב"ה – אז הוא יתגלה שם, כקרוב ביותר.

אם כן, ההתרוממות אליה התפילה מביאה, לא רק נמצאת בהכרה של האמונה ביכולת ה' ובביטחון בו. ההתרוממות הזאת היא שינוי תפיסה של כל החיים שלנו, שאנחנו קוראים לה'. קוראים אליו כל יום, כל פעם מחדש, ושוב ושוב משיבים אל הלב את הידיעה הזאת. בהבנה הזאת של התפילה, אפשר להתפלל כמה פעמים. כשאני בא לתפוס את מציאותי כחסרת מהות שרק הקב"ה יכול להשלימה, הקריאה אל ה' בתפילה תמיד נעשית מתוך אותה מציאות בה אני חי באותו רגע ממש. ובאמת, אין יום שדומה לחבירו, ואין שעה שדומה לחברתה, ולכן הקריאה לקב"ה מתוך חיי גם היא משתנה מכל קריאה לקריאה. דברים דומים כותב ר' חיים מוואלוז'ין בספר "נפש החיים" (שער ב, יג) על תפילת שמונה עשרה שחז"ל תקנו: "שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל, במהרה בימינו, לא היה ולא יהיה שום תפילה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל". הקריאה לקב"ה נעשית תמיד מתוך מציאות החיים בה אני חי, ולכן אף קריאה לא יכולה להיות דומה לחברתה. מה שהייתי אתמול, זה לא מה שאני היום. זה יכול להיות מאוד דומה, אבל אלו שני סיפורים שונים שבכל אחד מהם אני יכול למצוא את הקב"ה מחדש ולקרוא אליו. אמנם ה"נפש החיים" מנמק את הדבר בדברים עמוקים יותר, מצד הנהגת הקב"ה שמתגלה תמיד באופן מיוחד באותו זמן, אבל גם ברובד הפשוט של הדברים, גם האדם עצמו משתנה מרגע לרגע. לכן אני יכול להתפלל מנחה למשל, לחכות עשרים דקות, ולהתפלל ערבית, ולפעמים אולי להתפלל אותן אחת אחרי השנייה. אין כאן חזרה על אותה בקשה. כל רגע הבקשה יכולה להיות שונה.

מבלי להיכנס במשמעויות השונות של זמני התפילות שהוזכרו במדרש: תפילה לארבעים יום, תפילה לעשרים יום וכו', ניתן לומר שההבדלים נובעים מסוג הקריאה הנדרשת. אם מעשה התפילה היה ביטוי האמונה בה', ההבדלים בין התפילות ומשמעות החזרה היו צריכים ביאור. אבל אם מעשה התפילה בא לבקש את ה' בחיי, כל קריאה רק מחדדת את זה יותר. היא לא חוזרת על דבר פעמיים, למרות שהיא מבקשת את אותו הדבר בדיוק. אבל מי קרא לקב"ה – לאיזה מציאות אני מבקש את גילוי הקב"ה – זה השתנה. לפי כמות הקריאה אל ה', הדרישה למצוא אותו בחיי, התפילה יותר תיענה. ממילא, אומר המדרש, שישנה תפילה ש"שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הוא נענה". חידוש גדול כתוב כאן: התפילה שעדיין לא התפללנו אותה, גם היא נקראת תפילה. אין פירוש הדבר שרציתי להתפלל, ועוד לפני שהספקתי הקב"ה כבר היטיב לי. כתוב שזאת תפילה שנענית. כי אם התפילה היא לקרוא אל ה' ולבקש אותו אצלי, כפי מהות החיסרון שאני תופס בעצמי, יכול להיות מצב בו התפילה עצמה לא צריכה להיאמר. כי אם ברור לי שכל מציאות חסרה, צועקת להתגלות של טוב ה', ושהיא בעצמה קוראת אליו, אז הקב"ה יתגלה שם עוד לפני שאני אתפלל אליו. התפילה הזאת היא עצם החיים אותם אני חי. החיים שלי הם חיים של תפילה, חיים בהם כל חיסרון זועק אל ה', ומראה לי שרק הקב"ה הוא התשובה האמיתית לכל. אז ממילא, גם בלי התפילה שנאמרה, התוצאה היא אחת: היתה הבנה שכל חיסרון זועק מעצמו השלמה מה', ובאותו רגע ממש, ה' הופיע שם.

יהיו הדברים לעילוי נשמתם של הקדושים שנרצחו בהודו במאורעות האחרונים. יהי רצון שנזכה כולנו לקרוא אל ה' באמת, לקרוא אליו מתוך כל הייסורים והחסרונות, ובאותו רגע ממש הוא יתגלה אלינו בגאולה השלמה, במהרה בימינו, ימחה דמעה מעל כל פנים, והתשובה האמיתית לכל העולם הזה תתגלה.