תפקידינו באלול

י״א בניסן תשע״ט

על אנשי הצדיק, שפקד עלינו להיות 'יפה עינים' ולראות רק את הטוב שבזולת, בודאי מוטלת שליחות קדושה – במיוחד בזמנים קשים הללו – לעשות כל מה שבכוחנו שעל ידינו יזרח אור ה' וכבודו עלינו ייראה

כתב המדרש (תנחומא עקב): אין בית רבע שאין בו תשעה קבין של מזיקין. כיצד אדם מהלך [ומלאך] יצא לפניו ואומר: הסתלקו לצדדין בפני איקונין (צלם) של הקב"ה. וזה שאמר דוד (תהלים יז) 'שמרני כאישון בת עין', לולא המלאך שמפנה מקום עבורו, לא היה האדם יכול לזוז מסכנת המזיקים הסובבים אותו!

כתב רבינו (לקו"מ כא), כשאחד אורב לחבירו להרגו, אז צריך לשנות מלבושיו שלא יכירו אותו. וכן בענין השכל יש בחינות לבושים  שזה השכל המקיף (שהוא גבוה מדי מהבנתו כעת), וצריך לעשות מהמקיף פנימי (לזכות להבין שכל זה) ולעשות לו מקיפים אחרים שהם בחינת מלבושים אחרים, ועל ידי זה ניצול מכל אורב ומסטין. ועיקר הזמן לזה הוא חודש אלול, כמרומז בראשי תיבות: 'לבושה ותשחק ליום אחרון', ר"ת 'אלול'.

נמצא שבגלל הלבושים האלה שהם המקיפים, מפנים לו מקום וניצול מן המזיקים.

*

מסביר מוהרנ"ת (הלכות אפוטרופוס ב') שעולם הבא הוא בחינת מקיף לגבי העולם הזה שהוא נחשב פנימי, משום שעניני עוה"ז מובנים לנו ואילו עניני עוה"ב דהיינו עניינים רוחניים, הם רחוקים מאתנו, וכל תכליתנו בעולם הזה הוא להמשיך לכאן את הדעת האלקי ולהשליטו על העולם הגשמי הזה. וכל מה שהאדם זוכה יותר לדעת, מזמינים לו שכל והבנה יותר גבוהה שגם את זה ישתדל להשיג. השכל האלקי הזה אשר אליו האדם דבוק, הוא המשמרו מכל רע ומכל פגע.

אך הענין עדיין אינו מוסבר כל הצורך, דמאיזו סיבה תהיה השמירה על האדם דוקא מהשכל שהוא עדיין לא השיג, ולא ממה שכבר הצליח להשיג? אבל הענין הוא שהאדם נידון באשר הוא שם, במצב שבו הוא נמצא כעת, ולכן לא יעזור לו הדעת שהוא כבר השיג שכבר שייך לעבר, מכיון שהוא עלול ליפול אחר כך לאיזה מחשבה רעה ח"ו ולסלק מעליו את המקיפים שמצד הקדושה, ואז לא תהיה לו שום שמירה למרות שכבר השיג דברים רוחניים קודם.

היוצא מדברינו, דאין לאדם להסיח דעתו מהתכלית, ואין לו לסמוך על מה שכבר פעל, דהלבושים הרוחניים שלו תלויים הם בנכונות שלו להמשיך הלאה. ולכן בחודש אלול שאז כולם עסוקים בתשובה ומתכוננים לימים נוראים, אז הוא הזמן שזוכים לדעת אלקי, וזוכים ללבושים רוחניים חדשים. בלבושים אלה יכול לבוא לפני המלך בימים הקדושים אשר יש בהם התגלות מלכותו, כמו שמוכח ממה שאומרים אז בתפילה 'המלך הקדוש'.

אולם על זה ידוו כל הדווים, שכאשר מגיע חודש אלול ואנחנו מבקשים לבושים חדשים, לבוא בהם לפני המלך, מי מבטיח לנו שראויים אנו לקבלם? מתעוררת השאלה מה קרה ללבושים הקודמים, האם נשמרו כהוגן או שמא נתלכלכו על ידי פגמים שונים ח"ו ונתבטלו לגמרי ונשארנו בלי לבוש – כלומר, עם הפסדים רוחניים שמנעו מאתנו הרבה טובה? ואם אכן זה מה שקרה, הרי מלבד זאת שהפסדנו הרי יש בכך בזיון של לבושי המלך. שהרי החכמה והדעת מה' המה, כמו שכתוב "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ואם לא נהגנו כהוגן בלבושים הרוחניים האלה חמור הדבר מאד. והם הם דברי הזוה"ק (זוה"ח תצא עב.) שעל חודש אלול נאמר הפסוק'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' (דברים כא). היפת תואר, שהיא הנשמה, מטהרת את עצמה מזוהמת הנחש בחודש אלול שהם ימי רצון – בהם עלה משה רבינו למרום לכפר על חטא העגל. לכן חייבים אז לבכות על "אביה ואמה" – אלו המוחין שמשפיעים לנו מלמעלה – שפגמנו בהם, וגרשנו אותם בבזיון, ע"כ.

משל למה הדבר דומה, לאוהבו של המלך שהזמין את המלך והמלכה להתארח בספינתו המפוארת, ומחמת איזו רשלנות טבעה הספינה, והמלך והמלכה היו נאלצים להחפז לברוח בבהילות, והבושה היתה גדולה. בודאי שההפסד הכספי של טביעת הספינה כואב מאוד, אבל כל זה מתגמד אל מול הבזיון הגדול שנגרם למלך ולמלכה.

כשהאדם פוגם, הרי זה כאילו עשה חור בספינה (הגוף נמשל לספינה בספורי מעשיות) והמוחין בורחים ממנו ומתלבשים בו חלילה כוחות הטומאה. וא"כ איך יעיז אחר כך לבקש שיתלבש בו שוב  רוח ה'? העצה לזה היא – 'ובכתה' – שהאדם יעסוק בתשובה ויתחרט על מעשיו ויצטער עליהם, הן על מה שמיעט בעבודת ה' והן על הפגם הגדול בכל העולמות שגרם ששפחה תירש גבירתה, שהגביר את כוחות הטומאה רח"ל. ועיקר התשובה היא החרטה, דעל ידי החרטה הוא מתקן את מה שפגם בכלליות העולמות ובכלליות השמות הקדושים (קיצור ליקו"מ סו, ד). וענין התשובה הוא להחזיר הדבר למקומו ושרשו שהוא חכמה, וכששומר המחשבה שהיא החכמה שבמוח, זהו עיקר תיקון התשובה (לקו"מ לה).

ואז כשהאדם מתחרט על מה שפגם, ואוחז בדרכי התשובה, הרי הוא בבחינת 'אנא זמין למהוי' [=אני מזומן להיות] (לקו"מ ו), שאז מתחיל להתהוות מחדש מצד הקדושה, ואז נותנים לו לבושים חדשים. אבל רק בתנאי שמתחרט על העבר, וגם מוכן לסבול בזיונות לכפר על מה שפגם; דבזה מראה הכנעה וחרטה כנה, ואז מוחלים לו, וסומכים עליו לתת לו בגדי מלכות חדשים.

*

כתב רבינו ז"ל שכאשר אדם זוכה להכניס את המקיפים ולהבין את הענין שהיה אצלו עד עכשיו בגדר סגולה (בלי הבנה), אז עליו לגלות את הסגולה לעם סגולה ולהיטיב מטובו לאחרים (לקו"מ כא, ט). וכבר כתב רבינו בספר המדות (תשובה נה): "אין ערך [דמיון] למצוה שעושה לעצמו לבד, אפילו שתהיה רבה, למצוה שתימשך ממנה זכות לרבים אפילו שתהיה קטנה".

ומאחר שהבאנו ממוהרנ"ת שכל תכליתנו בהאי עלמא הוא להמשיך  בחינת עולם הבא, דעת אלקות, לעולם הזה, הרי במה שמגלה הסגולה לאחרים מרבה בזה את הדעת ומזכה גם אחרים, שזהו רצון ה'.

אולם דא עקא, שכדי שיוכל להשפיע לאחרים צריכים שירצו לקבל ממנו, ושיהיה שלום בין הבריות ויסבירו פנים זה לזה. אולם  כשיש שנאה ופירוד בין הבריות, אז אין אחד יכול להשפיע לחבירו.

כה הם דברי התנא דבי אליהו שבעל ה'חפץ חיים' מרבה להביאו (כח, טו): "אמר להם הקב"ה לישראל, בניי אהוביי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם, אלא  שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים  זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער, שלא תבואו לידי פסול לעולם. לכך נאמר 'הגיד לכם אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'".

'אהבת חסד' אמורה להשריש בנו אהבת הבריות וכבוד הבריות. על ידי זה שאוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה, אז נוכל להידבר זה עם זה וללמוד אחד מחבירו.

כתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ח"ב ז,ד), כששניים מדברים יחד ביראת שמים לפעמים אחד מקבל מחבירו ולפעמים להיפך, ואז שניהם נעשים תלמידים זה לזה, ועל ידי זה כל אחד זוכה להעמיד תלמידים. וצריכים להשתדל בזה, מפני שרצה הקב"ה שיתיישב העולם בבני אדם, ואם אין מכניסים דעת בבני אדם ואין יודעים ומרגישים אלקותו וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, שהרי אין בהם דעת.

הנה בענין זה של השפעה לאחרים יש בזה עמקות שכדאי לבאר. כל הבריאה מראשה ועד סופה, הן ברוחניות הן בגשמיות, מורכבת מזה שמשפיע לאחר, ומזה שמקבל את ההשפעה. אולם ענין זה מתחלף כל הזמן, דאותו משפיע, בתפקיד אחר, נהפך למקבל השפעה. למשל, כשיהודי לומד תורה לשמה אז הוא משפיע על כל הבריאה, כמו שכתוב על זה: 'יעשה שלום לי', אולם כאשר הוא עומד בתפילה אז הוא מבקש לקבל השפעה מלמעלה. כמו"כ כשהרב מלמד לתלמידיו אז הוא משפיע להם,  אבל גם מקבל השפעה, כמו שאמרו "מתלמידיי יותר מכולם"; ועל ידי זה הוא מקבל מקיפים יותר גבוהים, כמו שכתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ח"ב ז,ו) דעל ידי שמלמד אחרים נכנסים בו המקיפים וזוכה להבינם. מבחינת התלמידים הם מקבלים מהרב, וכשלומדים הם בבחינת משפיעים כנ"ל, וגם על ידם מושפע הבנה יותר גדולה לרב. כמו כן בביתו של אדם, בבחינות מסוימות האיש הוא המשפיע והאשה ובני הבית מקבלים, ואילו מבחינה אחרת האשה היא המשפיעה ובעלה הוא מן המקבלים – וגם בני הבית במה שהם מקבלים הם משפיעים.

על מנת שיפעול יחס זה של משפיע ומקבל ההשפעה, מוכרח שהמנגנון יהיה משומן, ויהיו מרוצים זה לזה. אולם אם הרב מזלזל בתלמידיו וצועק  עליהם באופן שמרחקם יותר מדאי, אז ההשפעה שלו אינה נקלטת. וכן אם יש זלזול לרב בעיני התלמידים, אינם רוצים לקבל את השפעתו שהולכת לאיבוד.

כמו כן, כשאדם מסלק את המקיפים הנשלחים אליו ממקור הקדושה על ידי מחשבות רעות או מעשים פגומים, הוא גורם שהס"א משתלטת עליו ומתלבשת בו רוח טומאה במקום רוח קדושה. כל זה קשור למה שנקרא פגם הברית ופגם המחשבה (היות ושניהם קשורים), משום שמסלק את השפע מהמקום שראוי להגיע אליו ומוסרו לצד הטומאה. ענין זה מכונה בזוה"ק 'גילוי עריות' (זוה"ח הנ"ל), משום שהשפע אינו מגיע למקומו אלא למקום זר. ועל זה מקונן רשב"י: 'ווי על דא, ווי על דא, תחת עבד כי ימלוך' – שעל ידי העוונות היצר טוב שבוי ביד היצר הרע שמולך עליו.

נמצא שכל תכלית האדם הוא לשאוף ללבושים קדושים של דעת ואמונה, וכל הזמן עליו לחפש איך להעמיק את הבנתו בהם עד שיזכה לעוד לבושים קדושים. וכאשר נהיה זהירים במצוות התורה ובפרט במצוות שבין אדם לחבירו, כמה עושר רוחני נוכל להשיג זה מזה. אם נבדוק את כל החטאים שמזכירים ביום הכיפורים ב'על חטא', נמצא שמלבד עצם האיסורים, הרי שעל ידם אנו גורמים לפירוד ומניעת השפעת הקדושה מאחד לחבירו. כגון על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים, בחילול ה', בלצון, בצדיית ריע, בצרות עין, בקלות ראש וכו'.

עכשיו בחודש אלול שאנו מצווים להכין לבושים חדשים, עלינו לדאוג לכך להשפיע לאחרים ולא רק לעצמינו – אבל כמובן, שבתחילה מוכרחים לאויר הנח והזך שעל ידו תתקבל ההשפעה. וזה מה שכתב מוהרנ"ת (הלכות אפוטרופוס ב', בסופו) שראשי תיבות 'אלול' יוצאים מהפסוק 'איש לרעהו ומתנות לאביונים' הנאמר בפורים, דגם באלול אנו צריכים לדאוג לטובת חבירינו, וגם להם להכין לבושים לקראת יום הדין.

*

כתב  רבינו ז"ל (לקו"מ לד,ז) שהכל צריכים לקבל מתחילה מהצדיק, ואחר כך יקבלו זה מזה. הנה המקיפים שזוכה להם הצדיק האמיתי בעצמו הם בחינת עולם הבא,  בחינת למעלה מן הזמן(ליקו"מ ח"ב ז,ו). ומי שמקושר לצדיק האמת ולתלמידיו והוא איש חיל, יכול לזכות בשעת האכילה שיאיר לו רצון מופלג בלי שיעור עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים שהם בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע (קיצור ליקו"מ ח"ב ז,יא). זאת אומרת, שהמקושר לצדיק יכול לקבל מקיפין כאלה שהוא בעצמו לא היה יכול להגיע כלל אליהם לולא במה שקשור לצדיק.

בדומה לזה מצאנו בנביא (שמואל א כח,ג) בענין מיתת שמואל. הנה בחיי שמואל היה שפע גדול של נבואה והיו מתנבאים בני הנביאים ואף שאול המלך התנבא איתם, ואילו כשמת 'נתייבש המקור ופקע שפע הנבואה' ולא היה מי שיתנבא (אברבנאל ומלבי"ם שם). מזה רואים איך שתלמידיו של שמואל זכו לנבואה אך ורק בכוחו ולא מכוחם הם.

הרי לפנינו דכל מי שמקושר לצדיק מקבל לבושים עליונים מאד, אבל גם הוא משפיע כוח לצדיק שיוכל להשפיע, וגם כל אחד מן המקורבים משפיעים זה לזה ומקרבים אחרים שיתקרבו גם כן לאור הצדיק. אין ערוך לכוחו של כל  יחיד לקבל ולהשפיע לבושים נפלאים עבור כלל ישראל אם הוא איש שלום המכבד את הבריות ומקרבן לתורה. מאידך גיסא ראינו שכל העבירות שבתורה פועלות לא רק חורבן רוחני, אלא שגורמים למנוע את התפשטות הקדושה בעולם. על אנשי הצדיק, שפקד עלינו להיות 'יפה עינים' ולראות רק את הטוב שבזולת, בודאי מוטלת שליחות קדושה – במיוחד בזמנים קשים הללו – לעשות כל מה שבכוחנו שעל ידינו יזרח אור ה' וכבודו עלינו ייראה.

 

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support