וזהו בחינת חנוכה, שנקרא ע"ש חנוכת הבהמ"ק, כי עיקר התגלות הרצון הוא ע"י שלש רגלים שקוראים ומגלים את הרצון, ועיקר קדושת הג' רגלים הוא בביהמ"ק ששם היו צריכים לעלות ברגל, כ"ש שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלוקיך וכו' כי שם בביהמ"ק היו כל הקרבנות שבכולם נאמר לרצון, וזהו בחינת כהנים בעבודתן ולויים בדוכנם וישראל במעמדן, כהנים ולויים זה בחינת אור החסד שמקבלין ע"י היראה שזהו בחינת כי פרח מטה אהרן לבית לוי כ"ש שם, וכ"ז נעשה ע"י התגלות הרצון שנתגלה ע"י ישראל במעמדן שהיו עוסקין בתורה במעשה בראשית ובפרשת האזינו שהוא בחינת התגלות הרצון שמגלין שהשי"ת ברא הכל ברצונו בששת ימי בראשית שזהו בחינת מעשה בראשית שהיו קורין אנשי המעמד וכן פרשת האזינו מדברת גם כן העיקר מאמונה שהכל ברצונו יתברך כמו שמוכיח שם זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וכו' וסיים שם ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו' ואין מידי מציל היינו שהכל ברצונו יתברך אם למות אם לחיים וכו', וזהו בחינת האבן שתיה שהיה בבהמ"ק שהוא ק"ק שמשם עיקר קדושת הבהמ"ק כי האבן שתיה ק"ק הוא בחינת רצון שברצונות רעווא דרעווין ששם מקשרין כל הרצונות     נמצא שעיקר הרצון נתגלה בבהמ"ק ששם עליית כל התפילות שהם התגלות הרצון, כי התפלה היא היפך הטבע כי הטבע מחייב כך והתפלה  משנה הטבע ומגלה שהכל ברצונו יתברך כ"ש רבינו ז"ל במ"א (ס"י ט) וע"כ היו בבהמ"ק כמה ניסים תמיד כשרז"ל (אבות פ"ה) עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבהמ"ק כי הניסים הם היפך הטבע בחינת התגלות הרצון וכנ"ל.

(לקוטי הלכות, הלכות שומר שכר ב')

מאת: ב. רוזנפלד

לפני זמן מה אירע מעשה נורא, שגילה ברבים את כוחה של תפילה, את המעשה שמעתי משכני, המכיר את הפרטים מקרוב.

 ובכן למשפחה חשובה בירושלים בן יחיד, מתמיד גדול מעוטר במידות טובות ויראת שמים, בבוא הזמן נישא למשפחה מיוחסת, והמעניין הוא שגם היא בת יחידה, להורים ניצולי שואה. כך נכנס העלם הצעיר לבית חמיו – שעשה את מירב ההשתדלות כדי לאפשר לחתנו הלמדן להמשיך לשקוד על דלתי תורה.

לאחר שנה של אושר ורוגע נולד להם בן. כמובן שהרך הנולד היה חשוב מאד, בן ראשון להוריו הצעירים, ונכד ראשון לשני המשפחות, השמחה היתה גדולה, ובמיוחד הרגישה בו הסבתא נצחון על היטלר האכזר ימ"ש שרצה לעקור את עם ישראל, הילד הזה יגדל בתורה וימשיך את שושלת היהדות הצרופה, ויהיה למצבת זכרון לאלפי הנפשות שנרצחו.

הכל היה אמור להיות בכי טוב, עד שבאה הבשורה, בשורה שהביאה בעקבותיה ימים קשים ומרים, בדיקה יסודית קבעה, שהילד לקוי בשמיעתו – – –

צרה זו נחתה עליהם כרעם ביום בהיר, והשמחה הגדולה נמהלה בכאב עמוק.

בתחילה לא ידעו ההורים הצעירים איך להתמודד עם הבעיה אך לאט לאט התרגלו לכך, קיבלו הנחיות מהרופאים כיצד לטפל בתינוק כזה, וקוו לטוב.

כך עברה לה השנה, שנים עשר חודשים חלפו, חודשים בהם לא חסרו דאגה וצער, והנה נולד להם תינוק חדש, המשפחה המתינה במתח, לראות סוף סוף תינוק בריא ושלם, אך מה גדול היה כאבם בשומעם שתינוק זה כמוהו כקודמו, נולד עם אותה בעיה, נקל לתאר את צערם של המשפחה כולה.

ושוב חולפות להן השבועות, העבודה היום-יומית אינה נותנת לחשוב ולהעמיק יותר מדי, חודש רודף חודש והנה הסבתא מתבשרת במזל טוב-נולד לה נכד שלישי, ומיד מיהרה לדרוש בשלום נכדה, ולמגינת ליבה הוברר לה שהוא בעצם השלים סידרה של שלושה ילדים לקויי שמיעה…

מתי אזכה כבר לראות נחת? פרצה בבכי מר, האומנם לא תזכה בתה לחבוק תינוק בריא, היא מרגישה שלא תוכל לעבור את זה, אה, כמה קשה היה לה להסתכל בפניה המיוסרות של בתה – האם החלשה.

כעבור שעה, מצאה את עצמה מתחננת אצל קבר רחל ומבקשת ישועה, כל היום ישבה והתפללה, וברדת הלילה ניגש אליה השומר וביקש לעזוב את המקום: "עלי לנעול את השער" – אמר. שערי דמעות לא ננעלו! כך קבלה מאמותיה, ומה לו לזה לנעול בפניה את השער… מחוסר ברירה, ולאחר התיעצות עם הממונים עליו, הניחה השומר לנפשה, כשהיא מנותקת מן העולם כולו, בוכה, מבקשת, ומתחננת לאמנו רחל: "לא אזוז מכאן, עד שתלכי לרבון העולמים ותפעלי ישועה!" – – –

ארבעים ושמונה שעות לא זזה משם, עד שבאו לבשר לה על שינוי דרסתי שחל במצב, הרופאים הנדהמים דיוחו על שינוי לטובה לאחר בדיקה נוספת שבוצעה, וכעבור כשבועיים התברר שאין שום בעיה, "הילד שומע כשאר ילדים בריאים!!! אף פעם לא נתקלנו במקרה כזה" – אמרו הרופאים, "זהו נס רפואי!!!" – הפטירו אותם חכמים בעיניהם.

* * *

אין כמו מעשה זה, לחזק את כל שבורי הלב הזקוקים לישועה, עורו נא! עמדו בתפלה, ושפכו דמעות לפניו יתברך.

וזה לשון רבנו בחיי: למד משה לכל באי עולם שלא יאמר אדם הועיל והוא חולה ומסוכן יעשה דיתיקי (צוואה) ויחלק כל נכסיו, לא יאמר לא אתפלל, אלא יתפלל שאין הקב"ה מואס תפילת כל בריה, וידועים דברי הגמרא (רה"ש ט"ז) אמר ר' יצחק: יפה צעקה לעולם בין קודם גזר דין, בין לאחר גזר דין, ויסוד זה מצינו בדברי הראשונים ומובא בספר המאירי (נדרים מ"ט) אע"פ שאמרו שבראש השנה בני אדם נדונים על גופם בחייהם ובמותם, בעוני, בצער, בהפסד ובריוח, אל יתיאש אדם מן התפלה ומן התשובה בכל יום, שאף גזר דינו של אדם נקרע בתשובה, וברוב תפלה ואין הפרגוד ננעל בפניהם לעולם.

ובאוצר תפלות ישראל מביא את דברי הגמרא (ב"ק דף פ ע"ב) ודלת הננעלת לא במהרה תפתח, ופירש רש"י שם: ודלת הננעלת על האדם מהיות מצליח לא במהרה תפתח, ונפקא מינה – לאפושי ברחמי להרבות ברחמים). ובמאירי שם כתב: אע"פ שמשפטי האדם מצד תולדתו ומערכת מזלו, מבוא גדול בעניניו ובהצלחתו ובמקריו, עד שדלת הננעלת לא במהרה היא נפתחת, מ"מ אין בזה עיכוב מכל וכל, אלא הדבר מסור לתפלה ולמעשים, ולעולם שערי תפלה או מעש"ט לא ננעלו, אלא מגינין בעדו, ומשנין עליו סדרי בראשית שלו, וזה דבר ראוי ומוכרח באמונה, ובגדרי הדת, והשם דברים אלו לנגד עיניו לא ירא רע.

מה שקשה, מה שמעיק, מה שכואב ומה שמדאיג, הכל מעבירים לאבינו שבשמים אין צריך אלא לבטוח בו, ולבקש ממנו. נביט בדברי המדרש (ילקוט שמעוני לתהלים כ"ה) מעשה היה בקיסרין, והיה שם איש גדול והיה לו שם במדינה והיו שומרי המדינה עוברים, מצאו אכסנאי אחד תפסוהו, אמר להם: הניחוני, בן ביתו של מלך אני, כיון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר, בבוקר הביאוהו אצלו, אמרו לו: בן ביתך מצאנו אמש, אמר לו: בני אתה מכיר אותי? אמר לו: לא! אמר לו: והאיך אתה בן ביתי? אמר לו: בבקשה ממך איני בן ביתך, אלא בך בטחתי, שאלמלא אמרתי כך, היו מכין אותו אמר להם: בשביל שבטח בי, הניחוהו, כך דוד אמר "אלקי בך בטחתי" בשביל שבטחתי בך "אל יעלצו אובי לי".

כך היא מידתו של הקב"ה שאינו מאכזב את הבוטחים בו, וגם אם אלו מצד עצמם אינם ראוים לטובה, עצם ההסתמכות עליו מקנה להם הזכות להוושע בכל צרכיהם.