הרה"ח ר' נתן ליברמנש
זה עתה זכינו לאורם של הימים הנוראים שעברו עלינו לטובה, זכינו לתקן תיקונים נוראים בעבודות הימים הק' ובפרט בקיבוץ הקדוש אצל רבינו הקדוש בימי ראש השנה הקדושים. אך זאת יש לשים אל לב לעורר ולהתעורר שוב ושוב ביסודות הנוראים אותם הנחילנו רבינו, לאגור את קניני הנצח ולממש את התעוררות הלב, ובפרט בעצות הצדיק.

עיקר התחברות והדבקות
אחד היסודות אותם קבע רבינו לעיקר בעסקו הקדוש היא עצת התפילה, וכמו שקרא על עצמו את הפסוק 'ואני תפילה', ואף התבטא 'כל ענייני היא התפילה'; ואף עיקר עבודת ה' היא עבודה זו, כמבואר בחיי מוהר"ן (סי' תקנח) שמכנה את עבודת התפילה בשם 'עבודה גדולה שבגדולות', ואף בלקו"מ (סי' פד) כתב כי עיקר התחברות ודבקות להשם יתברך הוא על ידי התפלה, והיא השער שדרך שם נכנסים להשם יתברך כביכול.

תפילה זו עליה מדובר, היא בעיקר שלשת התפילות אותם תיקנו חז"ל להתפלל מדי יום, שחרית מנחה וערבית, כפי שתיקנו האבות הק' ואנשי כנסת הגדולה, ועל ידם יוכל להאדם להתדבק ולהתחבר לבוראו יתברך.

שישים כל לבו עליה
כיון שכאמור היא היא עיקר עניינו של רבינו הקדוש והעיקרית שבעצותיו, הרי מובן כי עליה צריך האדם לשים את כל נפשו ומאודו, וכלשונו של רבי נחמן (לקו"מ תורה מט) "ועיקר התפילה תלוי בלב, שישים כל לבו עליה".

רבינו אינו נכנס לפרטים ואינו מפרט במה צריך האדם להתחזק בעבודה זו. האם בהכנה לפניה או בתפילה בכח וכדומה, אלא אומר שהעיקר הוא לשים כל לבו עליה, להעלות אותה על לבו, לחשוב ולהתבונן בה היטב, איך יוכל לשפר ולפאר את תפילתו, איך יהפוך את תפילתו שלא תהיה כמצוות אנשים מלומדה, שלא תהיה כאותה תפילה עליה אמרו חז"ל (ברכות כח:) 'העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים'.

ההיפך מ"לשים כל ליבו עליה" – זה הזלזול (במודע או שלא במודע), כמאמר חז"ל (ברכות ו.) על הפסוק 'כרום זלות לבני אדם' – 'אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן' ופירש רש"י 'כגון תפלה שעולה למעלה'.

ונבאר: הנה, כלל פשוט הוא, שכדי לכסות ולהעלים דבר מסוים, צריך שהכיסוי יהיה שווה ערך לדבר אותו באים לכסות ולהסתיר, כך למשל, אם ירצה האדם להסתיר אור קלוש די לו אם יכסנו בידו, אם ירצה להסתיר פנס ממוצע יצטרך כיסוי אטום יותר וכן הלאה, ואם ירצה להסתיר נורה חזקה יצטרך כיסוי חזק ועמיד יותר.

אך לו ירצה האדם להסתיר את אור השמש הרי זה בלתי אפשרי, שכן אין לך דבר בעל דמיון לאורה העצום של השמש, ואף אם נניח שאדם ינסה לבנות בניין ענק סביב השמש, עדיין הוא לא יוכל להסתיר את אורה הגדול.

כך היא גם התפילה. אף אם האדם יסתיר, במסכים על גבי מסכים של בלבולים או של מעשים שאינם כשורה וטמטום הלב, הוא לא יוכל להאפיל ולהסתיר את אורה העצום של התפילה, שכן 'כרום' מעלתה וגודלה, הדרה וזיווה, שום מחיצה אינה יכולה להסתיר אותה מנשמתו של אדם המכירה מיד בזיו כבודה של התפילה.

אך כיסוי אחד יש לה לתפילה: 'זולות לבני אדם'. הזלזול הוא המבטל ומעלים את כוחה, ביטוי מזלזל, זלזול הלב – ושוב, כאמור, זלזול מודע או זלזול שאינו מודע – הם אלו המבטלים ומסתירים מלב האדם את כוחה של התפילה.

מהו זלזול? הנה אדם המתכנן לעצמו את סדר יומו, הרי הבסיס לתכנונו הוא, למשל, העובדה שבשעה שמונה הוא צריך לצאת לעבודתו, ולכן הוא מחשב מתי עליו להשכים ומתי להתחיל להתפלל וכו' וכו' כך שיוכל להגיע לעבודה בזמן.

אולם, הסדר הראוי הוא הפוך: היסוד עליו אדם צריך לבסס את סדר היום שלו הוא התפילה. מתי הזמן הטוב ביותר בו יוכל להתפלל ביישוב הדעת, בהכנה דרבה ובכוונת הלב, מתי יש מניין מסודר וראוי לתפילה, ולפי זה יסדר את סדר יומו. ואם יישאר לו זמן עד עת צאתו לעבודת היום יסדר אז השיעורים הקבועים וכדומה.

אפילו את עבודת קימת חצות יש לסדר לפי זה, אם יראה אדם שקימת חצות תגרום לו שלא יוכל להתפלל בכוונת הלב כראוי, ולא יוכל להקדיש לתפילה את תשומת הלב הראויה לה כעבודה הגדולה שבגדולות, כי אז עדיף שלא יקום חצות אלא יישן כראוי ויקום בשעה הראויה לעבודת בוראו לעבודה שבלב זו תפילה.

הכנה דרבה
אחד הדברים שצריך להתחזק בהם בעבודה זו הגדולה שבגדולות היא ההכנה לתפילה, אין אנו עוסקים כעת בהכנה רבתי שבוודאי נחוצה מאד לעבודת התפילה, אך עכ"פ זאת יש לשים על לב דבר שעד לדור האחרון היה פשוט לכל בר ישראל שעם תחילת התפילה היה כל אחד עומד על משמרתו לפני ה'. עדיין חקוק בזכרוני הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל, שדרכו הייתה שאחר שקם בחצות הלילה לעריכת תיקון חצות היה חוזר לשנתו, אך קודם התפילה כבר היה ניצב על מקומו בבית הכנסת, עומד על המשמר, מצפה ומייחל לעת התפילה וממתין מתי אפשר כבר להניח טלית ותפילין…

ההבדל בין העומד להתפלל מיד עם בואו לביתה כנסת, לבין הבא לבית הכנסת כמה דקות קודם התפילה הוא שמים וארץ. הראשון מתפלל כקופץ ממיטתו לתוך היכל המלך, מנסה להתעורר ולהסיר את חבלי השינה או את טרדות היום מעל עיניו, בעוד שרעהו המשכים לבוא ולו דקות מספר קודם תחילת התפילה, הספיק באותם רגעים לרכוש את ישוב הדעת הנחוץ לתפילה.

כך הוא גם בתפילת מנחה וערבית. יש מי שמגיע לבית הכנסת בעת אמירת הקרבנות או שאז הוא מפסיק מלימודו וניגש ליטול ידיו וכו', כך שהוא עומד בתפילה בבלבול הדעת, אך הרואה לנכון 'לשים לבו עליה' על 'העבודה הגדולה שבגדולות', מגיע להתפלל חמש דקות לפני תחילת התפילה והוא ממתין לתפילה ביישוב הדעת וכך כל תפילתו נראית אחרת כנראה בחוש.

יעזור השי"ת שנזכה להתעורר בעבודה זו, לשום את לבנו עליה עד שנבוא להתחברות ולדבקות להשם יתברך, אכי"ר.

(פורסם לראשונה בעלון "עלה לתרופה" ומפורסם כאן בשינויי עריכה)