"מי האיש החפץ חיים, מי החס על נפשו באמת, מי החפץ לזכות לעבודת התפלה, שעל ידה מקבלים עיקר החיות, כמו שכתוב "תפלה לאל חיי", ועל ידה משפיעין חיות לכל העולמות, כמובא בספר "לקוטי מוהר"ן", חלק ראשון, סימן ט, ישים לבו להדברים אשר נקבצו ובאו בספר הזה, אשר ידובר בהם ממעלת התפלה וההתבודדות במקום מיוחד לשפוך נפשו וליבו כמים נוכח פני ה’, ולבקשו על כל מה שיחסר לו להאדם, הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם, ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר, כי הדרך הקדוש הזה הוא הדרך הישן, שדרכו בה אבותינו ונביאינו ורבותינו הקדושים זיכרונם לברכה מעולם".

כדאי לנו לדייק היטב בפסקה זאת, שבאה בעצם לומר לנו לאיזו תכלית הספר יוביל אותנו. בעזרת השם נלמד דברים רבים, אבל בסופו של דבר כל הדברים מתחברים לנקודה אחת ויסודית, והיא: עיקר החיות מקבלים מהתפילה.

לפני כן ראוי לנו לעמוד על המילה "תפילה". לפי שיטת הרמב"ם, הציווי שמופיע בתורה להתפלל הוא בפסוק "ועבדתם את ה’ אלוקיכם" (שמות כג), ו"איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה". מהו השורש למילה תפילה? חז"ל אומרים ששם זה נקרא על שם מה שכתוב בפסוק: "היאכל תפל מבלי מלח" (איוב ו). כלומר – היא נובעת מלשון תָפֵל. מה הקשר בין השנים?

* * *

כל אדם שלא חולה בנפשו יודע שהשלמות היא המציאות האמיתית שלו. לא משנה אם הוא מאמין או לא, יש לו ידיעה פשוטה וברורה שהוא צריך להיות מושלם. כל אחד קובע לעצמו את השלמות, אבל כולם רוצים אותה. נעמוד ונתבונן – מי זוכה לשלמות גמורה? אנחנו לא מכירים מישהו שזכה לכל מה שקבע לעצמו. "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אבל עם כל זאת, כולם רוצים שלמות. מדוע? כי למרות שהסיכוי הוא אפסי מאד לזכות לשלמות, אף על פי כן רוצים אותה מעצם זה שאנחנו חיים. ברגע שקבעתי את החיות שלי בדברים מסוימים, כל זמן שלא השגתי אותם אני מרגיש את עצמי כחיסרון מהלך.

לאור דברים אלו, כשנסתכל על האדם נראה דבר מוזר מאד – מצב השלמות שלו הוא יחיד: כשלא יהיה לו אף חיסרון מאותם דברים שרוצה להשיג. והרי החסרון הוא אינסופי, כי בעיות תמיד יכולות לצוץ מכל כיוון, ואמנם מצב השלמות הוא יחיד ובודד – כאשר אין שום חיסרון. נמצא שהסיכוי לשלמות בסטטיסטיקה הוא שואף לאפס. יש לנו אינסוף מול אחד, שזה אומר שבעצם כולנו מופקעים מחיות. מצב השלמות, שהוא הביטוי הגמור של החיות שלנו, בעצם כמעט לא שייך אלינו. במבט ראשון, החיים של כל העולם אם כן הם חיסרון אחד גדול, וכך יוצא שאף אחד לא חי חיים אמיתיים. אף אחד לא זוכה לחוש את תחושת החיות המלאה.

אמנם, רבי נחמן אמר "מי שאין לו אמונה, אין חייו חיים". בלי אמונה תמיד יהיה חיסרון מהותי בחיי האדם, אותו אי אפשר לעולם להשלים.  האמונה מאפשרת לאדם להשיג חיות אמיתית, בגלל שהוא יודע ש"טוב ה’ לכל" (תהלים קמה). הצרות והייסורים – גם הם לטובתו – מירוק עוונות, או ייסורים של אהבה, ועוד צורות אחרות של חסרונות שבאות לתקן את האדם עצמו. כל מי שיש לו מעט שכל מבין שאדם לא יכול לחיות חיים בריאים בלי אמונה, ורק מתוך זה לראות שהאמונה היא יסוד חיי האדם, לא סותרת אותם, אדרבה – רק היחידה שתוכל להצמיח אותם. אמנם – כל זה נכון כלפי יסורים וכדו’, אך הרי קיימים דברים שגם המאמין צריך להשיג- קיום התורה בשלמות. כיצד ירגיש הוא חיות אם יצרו הרע מונע ממנו לעשות את רצונו הטוב?

"עיקר החיות מקבלים מהתפילה" (ליקוטי מוהר"ן, סימן ט). את החיים האמיתיים אפשר להרגיש באמת רק במצב של תפילה. ברגע שאדם תולה את כל קיומו בידי ה’, אז הוא שינה לחלוטין את כל צורת ההסתכלות: עד עכשיו הוא היה בידי מוגבל – בידי עצמו, ועתה הוא בידי כל יכול. דבר לא יבצר ממנו מעתה, שהרי הכוחות לא נובעים ממנו, אלא מה’. ברגע שאדם חש זאת באמת, אז יחוש הוא חיות אמיתית. כעת דבר לא יוכל לחסום אותו מלקיים את רצונותיו הטובים ומשאת נפשו.

אם-כן, כל מי שיסתכל על מציאות האדם לכשעצמה, יבין מיד שחסר כאן משהו – הרי הוא עצמו רק מציאות של חיסרון. בודאי יש משהו שמשלים אותו. כשאדם יתפלל באמת לקב"ה, הוא ירגיש עד כמה שלהישען על הקב"ה זה הדבר הכי טבעי למציאותו החסרה. זה בעצם חסר למהות שלו, לחיים שלו. אין כאן תקלה שבעקבותיה הוא נצרך לקב"ה – כל כולו קורא לקב"ה, כאשר הוא מבין מה הוא, ומה הוא צריך להיות.

* * *

אפשר לטעום מרק ולומר שחסר לו קצת פלפל, או שיש יותר מדי שום, אבל המרק נשאר מרק. לעומת זאת, אם יהיה חסר לו מלח בצורה משמעותית, נאמר: זה תפל. כשמאכל מסוים תפל, חצי מהמהות שלו נמצאת כאן. בשונה מפלפל ושום שהם תוספות על גבי העיקר, כשאין בכלל טעם בסיסי – אין כאן מרק, אלא חצי מרק. לא אומרים "מרק בלי מלח", אלא "מרק תפל". רש"י מבאר שבגלל שהוא טעון למלח, ממילא הוא נטפל (תפל-טפל) למלח, נדבק אליו ונצרך לו. כך חז"ל ראו את המהות האמיתית של עבודת ה’ בפניה לקב"ה. הם קראו לה תפילה, למרות שיש לה עוד עשרה כינויים אחרים. שם זה מבטא את נקודת השורש בתפילה – שהאדם הוא תפל, חסר במהותו, וממילא באופן טבעי נצרך למשהו אחר. את זה מבטאים בתפילה – תפיל-ה’. נטפל ונדבק לה’, מעצם טבעו. זאת אם כן הגדרה באדם – האדם מבטא את המהות האמיתית שלו בתפילה, שהרי הוא תפל – וממילא טפל ונדבק, נצרך לקב"ה. לכן את עיקר החיות מקבלים מהתפילה.

את המסר הזה אנחנו לוקחים ולומדים אותו, מכניסים אותו לאט לאט לתוך החיים. החיים שלנו נמצאים רק במצב ש"אליך ה’ נפשי אשא" (תהלים כה). כל דבר בחיינו צריך לבוא בדרך התפילה- חיים של ישועת ה’. לא לחיות את החיים שלנו ולפנות לקב"ה רק כשצריך, אלא לקבל את הכל בצורה של חסדי שמים שבונים אותנו.