תפילה ופילול

ב׳ באייר תשע״ט

תפילה היא גם פילול, הוספה על גבי דבר קיים. היא מודיעה לאדם שחסרונו שהוא מרגיש כעת, יישאר תמיד כך. אין לאדם שום קיום לעצמו, אלא רק כפי מה שה' מקיימו. ברגע שהאדם מפנים ידיעה זו, אזי הוא באמת מקיים את מעשה התפילה כפי מה שה' רוצה באמת, ואז קרובה ישועת ה' לבוא. (השתפכות הנפש)

וכן פנחס, בקומו מן העדה, כתיב: "ויעמוד פנחס ויפלל".

תפילה – מהות האדם

רק נזכיר בקצרה במה אנחנו עוסקים כעת: מגמת המלקט בשלב זה של הספר היא להוכיח כי תפילה איננה רק מצווה, אלא גדר במהות וקיום האדם. לא בלבד שהיא צורך הכרחי לקיום האדם, שהרי רק "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים כד), אלא שהיא בסופו של דבר אמורה לבטא את מהות הקיום שלי. כלומר, אנחנו אמורים להגיע לשלב בו התפילה תהיה "גרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה", כדברי רבי יהודה הלוי. גם אם בשעות האחרות לומדים תורה ועוסקים במצוות, אף-על-פי-כן, התפילה היא גרעין הזמן ופריו. בדברים אלו נעקרת התפיסה הרגילה של תפילה – מתפללים כשצריכים. אם כך היו הדברים, לא היו מצפים כל היום לתפילה. בעת הצורך היו מתפללים, אך לא הייתה להם ציפייה למלא צורך זה, כמו שאינם מצפים לעסוק בצרכים אחרים. חז"ל מלמדים אותנו תפיסה אחרת: צריכים כדי להתפלל. התפילה איננה עקב חיסרון, אלא החיסרון הוא עבור התפילה. לאדם ישנם חסרונות רק בעבור שיתפלל עבורם. הדרך לבחון אם דבר מסוים הוא מהותי היא בבחינת כל המקרים האפשריים. והנה, אין שום אדם שאינו נצרך. אם הדבר היה קורה בחיי אנשים מסוימים, היינו אומרים שחשבונות שמיים הם מעבר להשגתנו. אך ברגע שאנו רואים שאין אדם שאינו נצרך, נלמד מכך שמהות האדם היא מהות חסרה. לשם כך עליו להתפלל – כדי שישלים את קיומו על ידי ה'. לא שהאדם רק ישיג את מבוקשו, יודה לה', וישוב לחייו הפרטיים. שכן, הקדוש-ברוך-הוא לא רק נותן לנו ישועה, אלא הוא הופך לישועה שלנו: "הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח).

ויעמוד פנחס ויפלל

כעת נשוב לדוגמא שהובאה לנו מפנחס. בשעת המגיפה בה נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל, עמד פנחס והתפלל לה' כדי שתיעצר המגיפה. אמנם, לא כתוב "ויעמוד פנחס ויתפלל", אלא "ויעמוד פנחס ויפלל". הבדל עצום קיים בין השניים. הראשון בא משם התואר "תפל" (כמו מאכל תפל), והשני בא מהפועל "פ.ל.ל", שפירושו שפיטה. הרש"ר הירש מבאר (בראשית ו, יא) שמשמעות המילה משפט אינה פסיקת הדין, אלא היא מתארת שלב שמקדים לה: הוספה. השופט מוסיף יסוד אחד שמחבר בין בעלי הדינים, ומתוך כך נוצר הפסק דין. בכך 'שפיטה' דומה ל'שפיתה', שפירושה הוספה (כמו: לשפות את הקדירה). לא נדון כרגע כיצד הדברים קשורים לפסק דין, אלא נתמקד במה שקשור לנושא שלנו. הפסוק בתהלים מתאר מעשה תפילה כמעשה של משפט, של הוספה והחדרה אל האדם. לכאורה, אנחנו היינו אומרים שבתפילה נעשה ההפך הגמור: האדם מוציא החוצה את כל מה שליבו. אבל יותר מכך, בתפילה האדם בודאי משתנה, ומאמין ובוטח יותר בה'. אבל לא ניתן לקרוא לאלו הכנסה והוספה אל האדם. אלו דברים שפשוט משנים אותנו, אבל לא נכון לקרוא להם הוספה, שכן כל תוספת היא ביחס לדבר קיים, והתוספת אינה משנה אותו, אלא חלה על גביו.

בעל כורחנו, שאין אנחנו מדברים בכאן על אותם מושגים. ביתר דיוק, אנחנו מדברים על רובד אחר שהם אמורים ליצור בנו. האדם הוא מהות של חיסרון, כפי שראינו למעלה. יכול אדם לחשוב: "אמת שאני חסר, אבל ברגע שאשלים את חסרוני, כבר אהיה מהות שלמה בפני עצמי, ולא אהיה נצרך אז לאחרים". מבחינתו, אין זה משנה אם הוא יקבל את צרכיו מהעשיר או מה'. הוא מאמין שהכל מה', אבל מבחינתו אין שום הבדל בין הדברים. עיקר מטרתו היא שפשוט יהיה לו את מה שהוא צריך. נמצא שאדם זה אינו תופס את חסרונו כדבר מהותי. זה אולי דבר שקורה לעתים קרובות, אבל כאשר מתמלאים צרכיו, הוא רואה את עצמו כאדם שלם ולא חסר.

הוא הנותן לך כח

התפילה באה לאדם בשעה שהוא חסר, ואז דווקא מחדשת לו יסוד עמוק: אתה תמיד תישאר חסר. התפילה לא תשנה שום דבר מהמהות החסרה שלך, כי חסר אונים אתה בכל מצב, גם אם נדמה לכך שיש לך הרבה כוח. "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אין שום מושג של "כוחי ועוצם ידי". מדוע? כי ה' נותן את הכוח. במלים אחרות, לעולם אין כוח ועוצמה ששייכים לי. הם אולי נמצאים אצלי, אבל שייכות וחיבור אליהם, הרגשה שאני חלק מהם, לעולם לא תהיה לאדם המאמין. אמרנו בעבר ששורש המילה תפילה, שנובע משם התואר "תפל", אינו בכדי. התפילה רק באה לבטא כמה שהאדם תפל, חסר מהות וקיום, בלי שה' יבוא ויקיים אותו. היא לא באה ללמד אותו שהוא חסר בשעה שהוא מכיר בחסרונותיו. את זה האדם ידע לפני התפילה. היא באה ללמדו שאחרי הישועה, גם אז הוא נשאר חסר. השלמות שהוא ישיג את התפילה, היא קיום מחודש: קיום של ישועת ה', ה' יהיה ישועתו. לכן נאמר "אשריך ישראל, מי כמוך עם ה' נושע בה'" (דברים לב). עם הושע בה' לא כתיב, אלא עם נושע בה' (תנחומא, שמיני). לא כתוב בתורה שאנחנו מקבלים ישועות מה' בלבד, אלא שאנחנו נושעים על ידי ה' – הוא הופך ל"יש" (ישועה) שלנו.

לכן תפילה היא גם פילול, הוספה על גבי הדבר הקיים. היא מודיעה לאדם שחסרונו שהוא מרגיש כעת, יישאר תמיד כך. אין לאדם שום קיום לעצמו, אלא רק כפי מה שה' מקיימו. ברגע שהאדם מפנים ידיעה זו, אזי הוא באמת מקיים את מעשה התפילה כפי מה שה' רוצה באמת, ואז קרובה ישועת ה' לבוא.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support