עינינו ראו ולא זר את 'ר' הירש לייב' בבעירתו בתפילה, שואג בתפילתו עד כלות הכוחות, את ר' שמואל שפירא המתחנן שעות על גבי שעות 'ואהבתך אל תסיר ממנו', את העובדים שבאנשי שלומנו עוד בקטמון, ואחר כך בבית מדרשנו שבמאה שערים ובכל תפוצות אנשי שלומנו – בוערים בתפילה, כוספים להשי"ת בכל לב, כל דיבור של תפילה כמו נזרק מאליו בזיקוקין די-נור.

ממעתיקי השמועה שמענו על בעירתו של 'ר' שמואל אייזיק', תלמיד רבינו, שבגדיו היו מתפוררים מעליו אחר כל תפילת ראש השנה, על תפילותיו של 'ר' געצ'י' באומן, עד שזלג דם מאפו, על מתיקות עתירתו של ר' שמשון ברסקי, על נועם כיסופיו של ר' אהרן קיבליטשע'ר, עד שדרי הסביבה היו נצמדים לחלונותיו.

ואנו עומדים ותמהים: להבה זו מהיכן יצאה? איך מגיעים להתלהבות שכזו, איך זוכים שתהא שלהבת הלב עולה מאליה בשעת התפילה?!

וביותר קמה וגם ניצבה הפליאה, איך יזכה לב כמו שלנו לתפילה בכח? הגם לנו חלק ונחלה באותה תפילה, הרי לבנו סתום וחתום בחותם של תאוות, מכוסה בהבלי העולם הזה, איך נוכל אנחנו לזכות לכזו תפילה בכח?!

כולנו מכירים את שיחות רבינו על גדולת התפילה, ובפרט תפילה בכח, שהיא השער לדביקות בהשי"ת (לקו"מ ח"ב פ"ד), היא כביכול 'וימינו תחבקני' (שם ח"א מ"ח), ועוד רבות, כמובא בספרי רביה"ק ותלמידיו, איך אם כן זוכים לתפילה שכזו?

היכן היא מתיקות זו והיכן נבקשנה? נחפשנה בספרי הצדיקים ונבקשנה בהתבודדות, או שמא היא אינה בהשגתנו כלל?

התשובה לכך היא, כי כוחות אלו נמצאים בלבנו אנו, הם אינם רק בליבו של ר' געצ'י או של ר' הירש לייב, הם טמונים בעמקי נפשו של שמערי'ל בן געצי'ל בן בנו של אברהם אבינו עליו השלום, ובנפשו של כל אחד אחר מכלל ישראל, כולם יש בנפשם את מתיקותה של התפילה.

כוחות אלו מונחים בלבו של כל יהודי באשר הוא, אלא שהם אינם יוצאים ממנה, הם טמונים במעמקי נפשו ונשארים שם.

ייתכן כי הם לא יצאו לעולם, אך האמת שגם הוצאתם היא פשוטה: "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" (ברכות יג.), אחוז את הסידור, והתחל להוציא מפיך את המילים בפשיטות כמו כל יהודי פשוט – אך הקשב אליהם!! הט לבך ל'הודו לה", שים לב ל'הודיעו בעמים עלילותיו', לא דווקא בכוונות נסתרות התפללו העובדים שבאנשי שלומנו, גם לא בכוחות עלומים בערו בתפילתם, הם חיברו את מחשבתם למלות התפילה, הם התרכזו במילותיה, שמו לב לכל מילה וממנה שאבו חיות לכל התפילה כולה.

וכלשון קדשו של רביה"ק "כשאדם מתפלל בכוונה, דהיינו שמקשר המחשבה אל הדבור, ומטה אזנו, ושומע מה שהוא מדבר, אזי הכחות נמשכין ממילא לתוך דבורי התפלה, כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שיומשכו ויוכנסו בתוך דבורים קדושים, על כן כשמתפלל בכוונה נמשכין ונכנסין כל הכוחות שלו ממילא לתוך התפלה" (שיחות הר"ן ס"ו).

אך אם כן מתחזקות הפליאות: הלא אין לך ערב לאדם מהתקשרות והתדבקות עם בוראו, ובפרט בעת התפילה, אשר היא עיקר ההתחברות והדבקות להשי"ת, והשער שדרך שם נכנסין אליו, ומשם אשתמודעין ליה, אז למה תפילתנו נראית עלינו כעול, ואנו איננו זוכים להרגיש בנועם זה? ומדוע זה התפילה נדמית עלינו כמשא, והכוונה היחידה בה היא מתי נזכה ותסתיים… ואף אם אנו מנסים לכוון כפי כוחנו, פעמים שהתעוררות זו אינה מגיעה, יכול הוא האדם לומר את מלות התפילה, לשים לב לכל תיבה שבה, אך לבו נשאר אטום וחתום וההתעוררות המיוחלת בוששת מלבוא.

אך האמת שאין לנו להתבלבל מ'יובש' זה, שהרי התפילה אינה דבר של מה בכך, אלא היא גבוהה מאד, "כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מתפלה… ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו?"

"על כן עליו לעשות את שלו, להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור, 'אדון עולם אשר מלך' וכו'. ויטה אזנו מה שהוא אומר… ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות, וילך כך בתפילתו כמה וכמה מילות או כמה דפין, עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות" (שיחות הר"ן ע"ה).

תפילה בכח

עצה נוספת לכוונת התפילה כתבו חז"ל (שבת קיט:): "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו… אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו… פותחין לו שערי גן עדן", ופירש רש"י, ש'בכל כוחו' היינו 'בכל כוונתו' – לומר את מלות התפילה בכוונה, אך התוס' כתבו שם 'בקול רם', וביאר הריטב"א "כי בזו מעורר כוונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב"ה".

פשוט 'תפילה בכח'! להתפלל בקול רם ובהתלהבות, וכלשון קדשו של מוהרנ"ת (ליקוטי תפילות מ"ח) "ואזכה להכניס כל הכוחות שיש בנו, בעצמות וגידים ובשר, וכל שאר הכוחות שבגופי ונפשי כולם אזכה ברחמיך להכניסם בתוך דיבורי התפילה, שאזכה להוציא כל דיבור ודיבור של התפילה הקדושה בכח גדול באמת לאמתו, עד שאזכה להרגיש הדיבור בכל עצמותי ואברי", אכי"ר.

(נכתב ע"פ שיחה לפי הבנת הכותב)