מאת: הרב שמחה גולשבסקי

דוד המלך אומר: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך" (תהלים קיט), ואמרו חז"ל (מכות כד) שמדובר באבידה שהבעלים מבקשים אחריה, כמו שה שנאבדה.

בעל הבית מבקש את צאנו, ואילו הצאן התועים רוצים לחזור הביתה. מה עושה בעל הבית? שולח את הרועה לחפש את הצאן האבודים. כמו כן בכל דור ודור שולח הקב"ה את הצדיק האמיתי שהוא בחינת משה רבינו, רעיא מהימנא, לבקש את הצאן האבודים.

כתב רבינו (ליקו"מ קפח) וז"ל: "דע שצריך לנסוע לצדיק לחזור על אבידתו, כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאויר העולם, מיד נשכח מאתו, והשכחה היא בחינת אבידה, וצריך לחזור ולבקש אבידתו. והאבידה שלו היא אצל הצדיק. אך הצדיק אינו משיב לו האבידה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן".

ולכאורה יש להבין, אמנם שוכח התינוק את מה שלמדוהו טרם שנולד, אבל מיד שיודע לדבר אביו מלמדו תורה (הפסוק "תורה צוה לנו משה"), ואחר כך כשגדל עוד שולחהו לחדר לגודל השמחה של שני ההורים, ואם כן איזו אבידה יש כאן שעבורה מוכרח הצדיק להתערב. את מה ששכח התינוק הרי מלמדים אותו שוב בצורה מסודרת, ואם כן מה המקום לדאגה הגדולה שרבינו מבטא?

אבל כשנתעמק בדבר נבין שהאבידה כאן גדולה מאוד, ולא לחינם אמרו חז"ל "נוח לו לאדם שלא נברא", ומה ששולחים את הילד ללמוד בחדר, רחוק הוא מלפתור את הבעיה.

הנה אמרו חז"ל על התינוק במעי אמו (נדה ל:): "מלמדים אותו כל התורה כולה, ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו. ומה היא השבועה: תהי צדיק ואל תהי רשע… והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".

קל לתאר את האימה שיש לנשמה בשעת השבעה זו ואת גודל הפחד וההכנעה שלה. וכי יעלה על דעתה אפילו לרגע שלא למלאות את הציפיות ולמעול חלילה באימון שניתן בה?

אולם מה היא המציאות אחרי שנולד? את הכל הוא שוכח! את התורה, את השבועה, את הפחד ואת ההחלטה. פורח לו מהזכרון מאין הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון.

ומה קורה אתו בפועל? בדיוק מה שקורה עם עיסה החשופה לאויר העולם – שניהם מחמיצים ומתנפחים. מתמלא הוא רצונות וחושב שבא לעולם רק למלא את כל תאוותיו.

עוד כתב רבינו (ליקו"ת ע"ב) וז"ל: "דע שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה, בכל אבר ואבר… אבל הוא מונח ושוכב בבחינת שכיבה ומיתה כי אינו מתגלה אצלו – אבל על ידי התשובה, שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, על ידי זה נחיה השפלות של כל אחד". ומבואר שם שעל ידי הצדיק אמת שהוא בחינת משה רבינו, הוא זוכה לבושה ועושה תשובה.

דברים אלו שכותב רבינו שכל הנצחיות שלנו תלוי במדת השפלות שלנו – זה חודר ונוקב עד התהום!

יוצא שאם האדם יתגאה אז כל התורה והמצוות שלו חסרים תוכן נצחי. ומה יעשה אם הטבע שלו – השאור שבעיסה – גורם לו להתגאות? מצד אחד בכוח נסוך בו השפלות של משה רבינו בכל אבריו – ובמציאות הוא מלא גאוה ואינו יכול לעשות שום דבר שבקדושה כמו שצריכים.

זאת היא האבידה הגדולה שרבינו מצביע עליה – אבידת הזהות העצמית ותפיסה נכונה של המצב.

ימי הספירה הינם ימים המיועדים למציאת האבידות שלנו, וזאת כדי שיהיו לנו הכלים בהם נוכל לקבל את התורה בחג השבועות, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פ' יתרו): למה לא ניתנה התורה (מיד) כשיצאו ממצרים? אמר ר' יהודה בר שלום, משל לבן מלכים שעמד מחליו. אמר אביו נמתין לו שלשה חדשים עד שתשוב נפשו מן החולי, ואחרי כן אוליכנו לבית הרב ללמוד תורה. אף כך, כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מן השעבוד. אמר הקב"ה, אמתין להן עד שיתרפאו, ואחרי כן אתן להם את התורה". ומובן שאין הרפואה דוקא מהמומין שבגשמיות אלא במומים ובאבידות הרוחניות על אחת כמה וכמה.

אולם עיקר האבידה שהיא ההכנעה והשפלות, מוכרחים אנו לקבל מן הצדיק, ומי שבא לצדיק כמחפש אחרי פרוטות בודדות, אין הצדיק יכול לטפל בו, משום שבא ברמאות שהרי מרמה את עצמו.

אבל הקב"ה חס על כל יהודי ושולח לו רמזים והרהורי תשובה לעוררו לחזור אליו בלב שלם, וכמו שאמרו חז"ל על מה שמציינים הדרך לערי מקלט לנוס שמה רוצח בשגגה, "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כה), אם לחטאים יורה – קל וחומר לצדיקים (מכות י:). מבואר מזה שכמו שהקב"ה מדריך את הרשע איך להציל את עצמו מגואל הדם, כמו כן הוא מדריך את הצדיק איך להנצל ממבקשי נפשו. ומכיון שאין הקב"ה רוצה שהאדם ימשך אחרי הבלי הזמן מביאו למצבים שמוכרח הוא להתעורר.

כתוב בתהלים (סט): "למנצח על שושנים לדוד, הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש". ומבאר שם במדרש שוחר טוב: כשראו את הקב"ה בסיני נעשו ישרים (על שם התורה שקבלו שמיישרת את האדם); ראוהו באוהל מועד נעשו צדיקים (על שם העבודה במשכן שכתוב "רננו צדיקים בה'"); כשראוהו על הים נעשו שושנים, אימתי – כי באו מים עד נפש.

הרי על הים היו ישראל מסובבים מכל הצדדים בסכנות מן המצרים ומן המים, ולא היה להם מנוס ואז צעקו אל ה' "הושיעני כי באו מים עד נפש", ועל ידי זה נקראים שושנים. מתבאר מזה שהחן שיש ליהודי אצל בוראו הוא מתי שפונה אליו בתפלה, כמו שמביא שם המדרש את הפסוק "מה יפית ומה נעמת", ולכן מסובב הקב"ה סיבות להכניס את האדם למלכודת כזו שאין משם מנוס בכוחות עצמו, ומוכרח הוא לפנות למעלה. מי שהוא בר דעת מבין מזה לתמיד שכל ישועתינו רק מה' ולא מכוחות עצמנו, ואז מחפש את הדרך לעבוד את בוראו; ואילו הטפשים – עליהם נאמר "לב רשעים כמעט", שישועת ה' עושה עליהם רושם רק לפי שעה ואחר כך חוזרים לסורם למלא תאוותיהם.

והנה לעשות תשובה אי אפשר בלי הצדיק, כמו שכותב מהרנ"ת. ואפילו כאשר מתעורר סוף סוף האדם ובא אל הצדיק בכנות, כמה יגיעות מוכרח הצדיק להתייגע עד שמתקן את פגמיו. וכמו שאמר רבינו: "מה אתם יכולים לעשות תשובה? וכי מספיקים ימיכם וכוחכם כולכם לתקן פגם אחד ממה שקלקלתם? רק אני עושה תשובה בשבילכם ויש לאל ידי לתקן הכל, כל מה שקלקלתם עד הנה" (חיי"מ דש).

ומבאר מהרנ"ת, שכאשר האדם חוטא מקלקל הוא את הצינורות והכלים השכליים שבהם מקבל הארה מלמעלה, ובזה מתעקם המוח ומתבלבל הדעת עד שלא יודעים מה לרחק ומה לקרב, ובאים ר"ל לאסור את המותר ולהתיר את האסור; מצד אחד יכולים לאמץ חומרות ודקדוקים, ומאידך ליפול ר"ל לעבירות גמורות (וכמו שרואים בחוש כשיש מחלוקת עלולים לעבור על כל המצוות בין אדם לחבירו משום דבר של מה בכך, וממעשה כזה שראה החליט בעל החפץ חיים לכתוב את ספרו על לשון הרע). והכל נובע מן הרוח-שטות שמקבלים מחמת העבירה (ליקו"ה גיטין ג). כמה שהאדם הוא בשפל המדרגה, סימן הוא שפגם יותר למעלה, ועל כן הצדיק שהוא בחינת "אבן שתיה" צריך לתקן את כל הפגמים ולהמתיקם על ידי השכל הכולל (ליקו"מ סא).

ובפרט על ידי הספירה זוכים להטהר מקליפותינו ומטומאותינו מכל הרוח-שטות של העוונות, על ידי הצדיק שמעלה את הניצוצות הקדושות שנפלו (ליקו"ה נט"י ו-לו).

וכבר אמר רבינו: "אתה בלעדי אינך יכול לעשות, אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל" (חיי"מ של). אם האדם לא יתעורר מעצמו אז אין הצדיק יכול לעזור לו. אבל בעצם איך יתעורר, מאחר שהפגמים מכניסים אותו ליאוש ודכאון?

ומחמת זה נועד לצדיק עוד תפקיד, לעודד את רוחו ולחזקו, להוציאו מן היאוש ולהפיח בו תקוה שגם הוא יכול לעשות תשובה, ואחרי זה להדריכו בעצות המתאימות לו עד שנמצא שלהבת עולה מאליה.

וכדי שלא יחשוב האדם: מי אנכי שתתקבל תשובתי אחרי שכל כך הרבה תעיתי וטעיתי, צריך הצדיק לגלות את אזנו כמה אהוב הוא למעלה כשבא להתקרב לבוראו וכמה עליו להיות בשמחה מכיון שזכה להכנס לעבודת ה'. ועל כגון זה נקראים ישראל "שושנים בין החוחים", כשמתגברים על כל המניעות בזה שצועקים אל ה'.

וכאשר הצדיק מצליח להחדיר בנו האמונה בעצמינו שה' רוצה בתשובתינו ובעבודתינו ואנו מתעוררים בכל הלב לשוב לה', ובכוח הצדיק האמיתי נמתקים הדינים ונתתקנים הכלים והצינורות הרוחניים שנתקלקלו, בזה מחזיר לנו הצדיק את האבידות.

אולם כל זה כשיש לו אמונה בצדיק. אם יחשוד שהצדיק רוצה להכין עבורו עולם הבא בזה שמנשל אותו מעולם הזה, כמו שחשב אחד המקורבים לרבינו שאחר כן נתרחק, ובזה אין לו הביטול האמיתי, אז אין הצדיק יכול לעזור לו. עלינו לדעת שרצון הצדיק שיהיה לנו כל טוב לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, כל אחד כפי מה שנחוץ לו. וכבר אמרו חז"ל: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות".

אמר הנביא: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה לז). יש לפרש מלת "אשור" על שם הראייה וגם לשון אושר, ומלת "מצרים" על שם לשון מיצר וצרה. והכוונה בזה על שני סוגי אנשים הרחוקים מעבודת ה'. יש שמחפשים אושר של עולם הזה ושקועים בחמדת ממון שהוא כע"ז ממש (ליקו"מ כג), והם נחשבים אבודים מבחינה רוחנית; אבל אלה השבורים ברוחם מחמת פגעי הזמן נחשבים רק נדחים, דבטלים מעבודת ה' מצד יאוש ושברון לב.

אשרי מי שלא יחכה לשופר הגדול של משיח, אלא יתעורר עכשיו על ידי הצדיק שהוא הקשת בחינת שופר (ליקו"מ מב) הבא לעורר הישנים לעבודת בוראם ולהחדיר שמחה ותקוה בלבבות השבורים. ולזה מסוגלים ימים אלה של הספירה להתעורר מכח הצדיקים ולגרש הרוח-שטות של העבירות, כדי להתכונן לקבלת התורה מחדש.