"אני לא דואג שמא לא למדתי די או שמא לא התפללתי כראוי, שכן השתדלתי לשמור את הזמן, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, אך מזאת אני חושש, שמא לא יצאתי ידי התמימות של רבינו הקדוש"

בביטוי זה אותו התבטא מוהרנ"ת בשכבו על ערש דוי, הניח לפנינו התחזקות עצומה מחד, ועבודה נוראה מאידך – "עבודת התמימות".

מחד מוטל עלינו להתחזק לשמוח בכל מעשה של קדושה, ולו הקל והפשוט ביותר מרוב השעשועים שיש להשי"ת ממנו, מתוך אמונה בכתוב בכל הספרים הקדושים בזוהר הק' ומדרשים.

אך מנגד טמונה בו במאמר זה גם תביעה והתעוררות עצומה, שאלה נוקבת אותה על כל אחד לשאול את עצמו: "היכן אני אוחז במידת התמימות", ולרדוף אחרי כל מצוה ומצוה ולו 'הפשוטה' והקלה ביותר, שכן זהו רצון השי"ת…

וכשיחת רבינו הק' (שיחות הר"ן ק"א): "כבר מבואר כמה פעמים שאין צריכין שום חכמות בעבודת הבורא יתברך, רק תמימות ופשיטות ואמונה. ואמר שפשיטות הוא גבוה מן הכל, כי השם יתברך ברוך הוא הוא בודאי גבוה מן הכל, והוא יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות".

רבינו הקדוש בעצמו גם התחיל בעבודת ה' בעבודות 'פשוטות' אלו, כמו שהעלה תלמידו מוהרנ"ת בספרו שבחי הר"ן "ועיקר עבודתו בתחילה היה בפשיטות גדול בלי שום חכמות כלל רק בפשיטות גמור… והיה עושה כל מיני עבודות פשוטות של עבודת השם בלי שום חכמות… ובתחילה בימי ילדותו היה נוהג שהיה לוקח איזה גדולים והחליפם על טפלים [-פרוטות]… ואמר ה"לשם יחוד" של עשיית מצוה, ולקח טפל אחד והשליכה לתוך ה'מתן בסתר', ואחר-כך חזר ועשה עצמו כאילו הוא מסיח דעתו מזה, ואחר כך חזר ואמר 'לשם יחוד' הנ"ל וחזר והשליך פרוטה אחת לתוך ה'מתן בסתר', וחזר והסיח דעתו וחזר ואמר ה'לשם יחוד' הנ"ל והשליך עוד פרוטה אחת. וכן חזר ועשה כמה פעמים עד שהשליך כל הפרוטות לתוך ה'מתן בסתר', ועל כל פרוטה ופרוטה אמר ה'לשם יחוד' הנ"ל, וכונתו היה כדי שיעשה מצוות רבות, כי עבודתו היה בפשיטות גמור בלי שום חכמות כלל".

אם נצייר לעצמנו פרוטה של היום – כחמש עשרה אגורות – מטבע חסרת חשיבות, אדם יכול לשים אותה בקופת הצדקה הראשונה שתחת ידו בקלות רבה, שכן אף יצר של קמצנות אינו מייחס לה חשיבות, אך מנגד אף אנחנו איננו מייחסים חשיבות לנתינתו לצדקה, מי מייחס חשיבות בכלל לסכום שכזה? ועוד בכל פעם לומר 'לשם יחוד'? אך דווקא בנקודה זו בא רבינו הקדוש ללמדנו – הפרוטה הקטנה הזאת – הנקודה הטובה הזו – שווה הרבה מאוד! אני זוכה לקיים בה את רצון השם יתברך, ולפניו יתברך חביבה הפרוטה הזאת, שכן שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים".

נאמר בתורה: "העשיר לא ירבה". מדוע? מה רע בכך? למה לא נאמר 'כל המרבה הרי זה משובח'? ללמדנו, אתה העשיר – בדעת או בממון – אל תזלזל בפרוטה, שכן כל נקודה קטנה, כל פרוטה – היא קודש, היא נצח נצחים!

דווקא על ידי עשיות פשוטות כאלו זכה רבינו הקדוש לדרגתו העצומה, דווקא מפרוטה ועוד פרוטה הגיע למה שהגיע…

"וכן היה עושה ועובד את השם יתברך בכל מיני עבודות פשוטות לגמרי בלי שום חכמות כלל, אע"פ שבאמת היה חכם גדול ומופלג בחכמה מאד מאד גם בימי קטנותו ובימי נעוריו כאשר היה מפורסם לכל מכיריו, אף על פי כן לא השתמש בשום חכמה כלל בעבודת השם, רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם. דהיינו לימוד התורה הרבה, מצוות מעשיות, וריבוי תפלות ובקשות, וריבוי התבודדות מאד לדבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך כנ"ל וכיוצא בזה. וזה היה עיקר חכמתו הגדולה מאד, כי מעוצם הפלגת חכמתו זכה תכף לחכמה זו, שאין צריכים שום חכמה כלל בעבודת השם. כי זה עיקר החכמה הגדולה מן הכל, שלא להיות שום חכם בעבודת השם רק בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות כלל"

עיקר היהדות

עיקר שמירת היהדות אף היא על ידי תמימות זו, כמו שכתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, י"ב): "כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום, ועיקר היהדות הוא לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך – יעשה, ואם לאו – לאו", ומבטיח, "ואז בודאי לא יכשל לעולם".