תמימות ופשיטות

כ״ג בסיון תשע״ט

במעשה החכם והתם, אנחנו מלווים את הזוג הזה לכל אורך דרכם בחיים. החכם מצד אחד: גבה עיניים, שואף גבוה מכפי יכולתו וכשאינו מצליח להשיג את שאיפותיו המוגזמות הוא נופל לצער; ומצד שני: התם, שפל עיניים, אף הוא שואף, אבל הוא אינו קופץ מעבר ליכולתו, די לו במה שיש לו והוא אינו מתקנא במה שאינו שלו (סיפורי מעשיות)

מעשה… האחד היה חכם והאחד היה תם… הלך התם ולמד מלאכת רצען והחכם… דאקטיר גדול… והיו לו יסורין גדולים… לא היה לו עם מי לדבר… והתם הנ"ל… תמיד בשמחה גדולה… והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלאה המנעל הזה… והחכם היה מלא יסורים תמיד… פעם אחד בא המלך… ומצא… זה בשם חכם וזה בשם תם והיה בעיניו לפלא… ונתיישב המלך לשלוח … אל החכם … ואל התם… והתם תיכף שהגיע לו האיגרת… נתמלא שמחה ואמר לאשתו… המלך שלח בשבילי… ונמלך המלך לעשות את התם הנ"ל גאבירניר [=מושל]… והחכם הנ"ל כשבא אליו האיגרת מהמלך… נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיא שלו וענה ואמר: מה זאת שהמלך כזה ישלח אחרי… ענה ואמר זה החכם … שבהכרח הדבר מובן ומבורר שאין מלך בעולם כלל.
(סיפורי מעשיות, מעשה ט, מחכם ותם)

ברוב המעשיות הקדושים שסיפר רבינו בסיפורי מעשיות, איננו מבינים בעינינו המגושמות מה היא התועלת הרוחנית, מה ה"נמשל", מהרובד העליון, הפשוט, רובד הסיפור עצמו. ברור לנו כי טמונים בו ורמוזים בו סודות עילאיים ונשגבים, ברמות שונות, שכל אדם לפי דרגתו יכול להשיגם, אולם לא תמיד אנו מבינים איזה נמשל רוחני מהסיפור עצמו.

בנקודה זו, שונה "מעשה מחכם ותם", שבו גם הרובד הפשוט גלוי כביכול ומובן לכל, וההבנה הזו היא נפלאה ממש. היא משקפת בחריפות את הניגוד שבין שגעון ההתחכמות לבין ישרות ופשיטות התמימות האמיתית הקדושה (שכך מכונה התם ברמזי המעשיות, למשל, "התם הקדוש"), והיא מציגה את הניגוד העצום שביניהם, את העצמה שאין רע יכול לעמוד בפניה של התמימות, מול אפסותה המתוחכמת, ה"שואפת לשלמות", כביכול, של החכמה המדומה.

רבינו הקדוש, שהתמימות והפשיטות האמיתיים הם עיקר ויסוד שאין בלתו בדרכו הקדושה, בא בסיפור הזה להדגים לנו ולהחדיר בליבנו את גודל יקר תפארת התמימות ואת גנות ההליכה אחר "חכמות" בעבודת ה' ובעסקי העולם.

מהי תמימות? מהי פשיטות? ולעומתן – מהי ה"חכמה" במרכאות, ההתחכמות, זו שהופכת את נושאה ל"חכם" של סיפורי מעשיות, המוצא עצמו בסופו של יום שקוע בביצה שאינו יכול לצאת ממנה, והוא ערום ומרוקן מכל?

אמנם לא נוכל להאריך יותר מדי בביאור ענין חשוב ורחב ידיעה כל כך, אולם בקצרה מאוד: תמימות ופשיטות הן, בפשטות, הגישה לכל עבודה רוחנית, תהא רמתה אשר תהא, כאילו היא הדבר החשוב ביותר, והנעלה ביותר בעולם. בלי להסתכל כלל על דעת הסביבה. לא להתפתות אחר השכל החוקר בכל דבר בחקירות של הבל, "רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם הש"י, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה עבודת השי"ת יעשה, ואם לאו – לאו" (ליקו"מ ח"ב יב).

כזה הוא התם, מקבל כל ענין כמו שהוא באמת, עושה מה שהוא צריך לעשות, בלי לבחון את תגובות הסביבה ובלי להעניק לה משקל מיותר. הוא מצידו עושה כל שביכולתו. וכשהוא נתקל במציאות המכאיבה ורואה שהוא אינו מושלם, שהנעליים שהוא תופר הן של שלשה קצוות, שעבודת ה' שלו כלל אינה מושלמת, הוא אינו נופל בחכמות של יאוש. "מה לי בזה?" הוא אומר. "זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו", ומבחינתי העיקר אינו אלא שעשיתי כל שיכולתי לעשות.

החכם, לעומת זאת, מתייסר תמיד בכל מעשה שיעשה, בכל צעד שלו, מרוב מחשבה ודמיון. כל מעשיו נמדדים, בעיניו, על פי הסביבה. בניגוד לתם, המבקש להיות מושלם כלפי עצמו, מושלם מצד המאמץ שהוא עושה, החכם מבקש להיות מושלם בעיני הסביבה ובמבחן התוצאה (שאינו תופס ואינו חל כלל על עניינים רוחניים, שהם הנמשל בסיפור). הוא אינו מקבל שום דבר כפשוטו. הוא חוקר, ודורש, ומסתבך, עד שכאשר הוא אינו מניח ל"חכמתו" בשום שלב, והוא מתעקש לדרג הכל לפי ערך חכמתו הוא, ולהתאים הכל למחשבתו הוא, הוא נלכד בחכמת עצמו ונופל לרפש וטיט, שם הוא נותר לשקוע עד שיוציאוהו.

במעשה החכם והתם, אנחנו מלווים את הזוג הזה לכל אורך דרכם בחיים. החכם מצד אחד: גבה עיניים, שואף גבוה מכפי יכולתו וכשאינו מצליח להשיג את שאיפותיו המוגזמות הוא נופל לצער; ומצד שני: התם, שפל עיניים, אף הוא שואף, אבל הוא אינו קופץ מעבר ליכולתו, די לו במה שיש לו והוא אינו מתקנא במה שאינו שלו – ובסופו של דבר, וכאן אנחנו מגיעים ל"סיכום" הסיפור: דווקא התם, בתמימותו ובשאיפותיו המאוזנות – ובזהירותו המופלגת שלא לסטות מדרכו, גם במחיר הפיכתו לבדיחה בעיני הסביבה – דווקא הוא עולה ומתמנה למינוי רם דרג בחצר המלך, לעומת החכם שהתעקשותו לדבוק בחכמתו המעושה הובילה אותו לשקיעה ביוון מצולה.

כך מסוכמים הדברים בליקוטי עצות מהדורא בתרא (תמימות ד) "עיקר כל הנפילות הן על ידי חכמות. כי כשהאדם הולך אחר חכמתו יוכל לבוא לידי רעות גדולות, כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה ומחכמה לחכמה, עד שנלכד ונתעה בחכמת עצמו, עד שנעשה כמשוגע ממש ר"ל, ויוכל לבוא על ידי זה לכפירות גמורות ר"ל, לכפור במלך ובשריו, היינו לכפור במלכו של עולם ובכל הצדיקי אמת, וכל העולם נעשה אצלו כלא ומתלוצץ מכל העולם כאילו כל העולם בטעות ח"ו ונעשה על ידי זה ירוד ושפל ובזוי מאוד ברוחניות ובגשמיות, מלבד מה שהוא תמיד מלא יסורים וחסרונות רבים מאוד, וכל מה שמתנהג עמו – הכל כנגד רצונו, והוא מלא כעס ומכאובים תמיד… ותועה בחכמתו ומכניס הכל בתוך הטבע.

"אבל מי שזוכה לילך בדרכי התמימות באמת, הוא חי חיים אמיתיים, חיים טובים באמת, ואיך שמתנהג עמו – הכל טוב וישר לפניו, והוא מלא שמחה תמיד. ואפילו אם אין לו רק לחם צר ומים לחץ הוא מתענג מזה מאוד ומרגיש בלחם והמים באמת את כל הטעמים של כל המאכלים והמשקאות שבעולם, וכן בענין המלבושים…"

יפיה של התמימות הוא האמת שבה. אין בה סטיות, אין בה נסיון לרצות אינטרסים זרים, אין בה אלא האמת: מה שמוטל עלי אעשה, גם אם אראה כמשוגע. לעומתה ניצבת החכמה המדומה, ההתחכמות, שעוטה ברק חיצוני נוצץ, ודרכה עקומה ורצופה אינטרסים חיצוניים וזרים, וסופה לעקם דרך בעליה ולהסיר אזנו משמוע דברי אמת פשוטים ולאטום ליבו מלהתפעם מדרכי ישרים.

ההולך בתמימות שמח בחלקו ומאמין באמונה שלמה בבורא יתברך שמו ובצדיקיו האמיתיים, הוא אינו בוש לעסוק בכל ליבו ובכל רצונו בעבודות הפשוטות לכאורה בעיני בני אדם, אך החשובות מאוד בעיני אבינו שבשמים.

 

[אין בדברים משום פירוש מוכרח על המעשה כמובן, אלא כיוון לבחינה ולהסתכלות]

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support