"היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם האנשים הפשוטים הכשרים. והיה אוהב מאד מי שיכול לומר הרבה תחנות ובקשות בתוך הסידורים הגדולים כדרך ההמון עם הכשרים. והיה מזהיר ומוכיח אותנו כמה פעמים לזמר זמירות בשבת. והיה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות שבשבת ובמוצאי שבת או שאר עבודות פשוטות, כי עקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות, כמבואר אצלנו כבר כמה פעמים, וגם הוא בעצמו כל ימיו, קודם שהגיעה לו החולאת הכבד [שחפת] שנסתלק על ידו, היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת." (שם, סימן קד).

רבי נחמן "היה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו". חשוב להדגיש: חכם בעיניו. איש לא פסל את החכמה דקדושה. חכמה דקדושה היא יקרה וחשובה, אבל אסור שהיא תוביל אותנו להיות "חכם בעיניו": להיות אדם שפועל רק מכוח ההשגה שלו בדברים. אסור גם להתחיל את עבודת ה' איתה, אלא "ראשית חכמה יראת ה'", להקדים את היראה והביטול לחכמה.

מהי באמת החכמה? החכמה היא תפיסת הדברים על אמיתתן. חז"ל מפרקים את המילה חכמה – כח מה. החכמה היא האופן בו אפשר להשיג את הכוח שטמון בכל דבר. למשל, החכמה שבתפילין היא למשל שהן מתקנות את עולם פלוני ומעלות אותו. לימוד ענין זה מוביל אותנו לידיעת הכוח שמונח בתפילין – מה טמון בהן, וממילא – מה ניתן להוציא מהן.

מצד שני, החכמה מובילה לזלזל בכל מיני דברים. למשל, זמירות שבת, כמו שכתוב בקטע, בגלל שהדברים נתפסים כלא חשובים. ה'חכמה' עלולה לעורר מחשבות של "בינינו, הרי זה הכל לפשוטי עם, אבל אני יכול ללמוד משהו בעיון גדול ובהבנה". על דברים כאלו ר' נחמן כעס. ולמה? כי אפשר לבוא לעבודת ה' משני כיוונים. אפשר להחליט לבחור בעבודת ה', או להתקדם בה, מתוך נקודת המבט שלי. לפי הראיה שלי כעת, אני אוחז שכך צריך לעשות, בגלל שהדברים צריכים להיות כך. אני לומד את חשיבות התפילין, אז אני מניח אותן. אני מחפש שהמצוות יכנסו למערכת שלי, אבל הכל מתחיל בי. האופן השני, שהוא האופן היחיד שצריך ללכת בו, הוא התמימות. פירוש המילה "תמימה" על פי חז"ל הוא מושלמת. כלומר, דבר זה מקיף את כל מהותה. על ידי התמימות אדם קובע שהוא אך ורק עם רצון ה', וכמו פרה אדומה שנאמר בה "פרה אדומה תמימה", כמה שערות מועטות פוסלות בה, כך התמימות צריכה להיות באופן מוחלט: אני פשוט בכל מהותי, נמצא עם הקב"ה. שלמות סותרת את התפיסה של 'ההשגה שלי', שכן מי שפועל מתוך ההשגה שלו תמיד יהיה רחוק משלמות, כמו ששלמה המלך אמר: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" (משלי ז). החכמה תמיד תהיה רחוקה מההשגה שלנו, וממילא במהלך עבודת ה' שבחייו לא תמיד אדם ימצא את ההבנה שלו. אדם כזה לא פועל מתוך כך שמהותו קשורה לתורה, אלא שכלו. מי שנמצא במצב של תמימות, לא משנה לו היאך הוא אוחז בדברים, כי הוא לא מתחיל מהשכל – הוא מתחיל מהלב, וזה יסוד רצון ה' מאיתנו – "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין דף קו ע"ב). הוא מתחיל מרצון ה', ולכן לא ישנה עבורו אם רצון ה' הוא תיקונים נעלים, או לשיר שירי שבת.

אמנם סוף-סוף, הרי אנחנו עוסקים בלימוד חכמה, וכיצד נוכל לשוב לקיים את הדברים שהכוח המניע אותנו אינו התפיסה שלנו, אלא התמימות? על זה חז"ל אומרים (סוטה דף כא ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי ששם עצמו כמי שאינו, שנאמר (איוב כח): "והחכמה מאין תימצא". החכמה נמצאת במי שהוא בבחינת "אין", שפירושו, דבר לא מצומצם. איך מגיעים לאותה בחינה? על ידי "שם עצמו כמי שאינו" – ענווה. ההכרה בכך שאני לא הסיפור המרכזי בחיי, אלא יש דברים הרבה יותר גבוהים ממני. ברגע שאנחנו מכירים בגבולות האמיתיים של עצמנו, ממילא ההשגה שלנו יורדת מטה-מטה אל מול רצון ה', ודווקא אז תוכל החכמה להתקיים בנו בצורה שה' רוצה שהיא תשכון בליבנו. ככלי להוצאת הכוח אל המציאות, אך בשום פנים ואופן לא כמניע.