משל למה דומה מצבו של יהודי בגלות – לבן חביב שנפל בשבי ונכלא בתא קטן. ישב שם בדד מנותק מהעולם, רק כתלים קודרים וריצפת בטון ממלאים את עולמו. לכאורה כלוא הוא ואינו יכול לצאת, אך בדיקה יסודית יותר תגלה שהוא איננו כזה. הדלת פתוחה ונטולה כל מנעול ובריח, ובכל זאת האסיר אינו מעז להיחלץ אל החופש. מדוע? זו השאלה החשובה ביותר בעת הזו.

* * *

הגלות היא דבר אחד בלבד – אובדן אמונה. כל אדם חי יונק את חיותו ממקור כלשהו, הוא מאמין בהצלחה. האמון הזה הוא יסוד הקיום. כמו בובות על חוטים אנחנו, אילולא החוט המושך מלמעלה תקרוס הבובה תחתיה. אילולא האמון שיש בנו, והתקווה, לא היינו מניעים אפילו אצבע קטנה. לפיכך אם תתערער חלילה האמונה, יתמוטט הבניין כולו.

וכשהאמונה אכן נאבדת – זוהי הגלות.

כך זה מתחיל: אמונה שהיתה יצוקה בלב פנימה מתערערת לפתע. אדם שואל את עצמו: האם אי פעם אצליח? האם אני ראוי? האם ההצלחה עדיין מובטחת? ערעור זה באמונה, כמוהו כרעידת אדמה. הקרקע מעניקה את תחושת היציבות, אם 'היא' רועדת, כבר אין שום דבר שניתן לסמוך עליו.

הגלות הזו מוחשית מאוד ועוטפת מכל צד. כמו תא קטן של צינוק מחניק, תא שסוגר מכל עבר. ובכל זאת – הדלת פתוחה. פתוחה לגמרי. רק תנסה לגעת בידית הדלת. מדוע עודנו כלואים? כאמור, הפחד מצמית אותנו. אם אין בלב אמונה, גם דלת פתוחה תידמה לסורג ובריח, ואם כך אנו ניצבים בפני תסבוכת. הדלת איננה פתרון משום שלא היא חוסמת בפנינו את הדרור, דבר מה אחר בולם את גאולתנו. היהודי הגולה חייב להגיע ל"ויאמינו". ברגע בו תפציע הארה של אמונה, אמונה בהשם ובמשה עבדו, אמונה בניסים ובהשגחה, נגלה מיד שהדלת הייתה פתוחה כל העת.

מפתח הצעקה

זו בעצם הייתה גלות מצרים. עם שלם, זרע אברהם יצחק ויעקב, שרויים מאתיים ועשר שנים בארץ לא להם כעבדים נרצעים. משועבדים, רדופים, סחופים ודוויים. אין למצרים שערים וסורגים ובכל זאת אין עבד מעלה על דעתו לברוח. מצרים הייתה חבוקה בטבעת של כשפים, פחדים, בהלות, וחוסר אמונה משווע. אימתי התרחש הנס – ברגע ש'ויצעקו'.

הצעקה שינתה את ההיסטוריה.

כן, התקווה הגדולה בחייו של כל יהודי מוצפנת באותה צעקה ראשונה הבוקעת מעמקי עמקים. לפי שיש בכל לב יהודי, בכל נפש ונפש, מקום כמוס ונעלם שכזה, מקום של בן היודע – אף שאיננו ממש יודע – שיש בעולם אבא. וברגע בו מקיץ הבן מתדהמת גלותו ושואג – אף שאיננו יודע מה ולמה – 'אבא'! בזה הרגע נשברים המנעולים ומתמוטטות חומות בית הכלא. אחר כך, כשניגשים אל הדלתות ואל הסורגים מוצאים פתח שהיה תמיד פתוח.

הצעקה היא התחלה, אך יש אחריה המשך. חייב להיות המשך. ההמשך הוא לימוד ארוך-ארוך, מתוק ומחמם לב, בדרך להיכרות מעמיקה עם אותו 'אבא'. הצעקה שהיא ההתחלה, בוקעת מתוך אי-ידיעה. אדם צועק מתוך כאב, לעיתים מבלי דעת; אך הגילוי הזה – שיש לך מעבר לחומה ומאחורי הסורג אבא – חייב להביא אותך לידי סקרנות, ואף ללהיטות של ממש, לדעת מיהו ועד היכן כוחו של אותו אבא. כי אם יכולתי לצעוק ולהיענות, חייבת להימצא גם דרך להיחלץ לגמרי ולצאת לחירות.

כאן מתחילה בחייו של אדם דרך ההתבודדות.

תורות ותפילות

בפתחם של ימי השובבי"ם אנו. יהודים כשרים מבקשים כעת 'תיקוני נפש', עוסקים בתורה ברציפות ומשתדלים בעניינים שונים. נקודת העיקר כאן אחת היא – לשבר את הריחוק ולבוא לקרבת השם. אלו למעשה תיקוני הנפש – לתקן את הקלקולים שהביאו את הקשיים וההפרעות. שאיפתו של יהודי היא, להשליט את נפשו על ליבו השובב. מה הינך מסוגל לעשות לשם כך?

לצעוק לכל הפחות, בוודאי. נפלא! זו ההתחלה. הצעקה הזו שני עניינים בלולים בה: צעקה, וידיעה שמישהו בוודאי שומע אותי. השניים הללו מצויים בכל פרק מפרקי הצעקה של ספר תהילים. דוד המלך צועק ושואג, ובנעימות צעקותיו שזורים יחד – צעקה וידיעה ברורה שאבא שומע, בוודאי שומע.

אך יש לזה גם המשך. לתשובה יש דרך, סלולה היא בספרי הצדיקים: רבינו שירטט לפנינו שבילים נפלאים המובילים לחירות ולדרור, מכל מצב ומכל מקום. העצה לכל שבוי בגלות הנפש היא לגשת אל השביל, להציג כף רגל ולפתוח במסע לקראת גאולת הנפש.

אנשים טוענים: 'אני לומד, קורא 'משיבת נפש', 'ליקוטי הלכות' – ועדיין לא התחוללו בחיי מופתים'. ובכן ר' יהודי, האם הקפדת לצעוד על הדרך כפי שהנחילו אותה?! כי זאת להווי ידוע, רבינו ייסד את תורותיו, שיחותיו ועצותיו על יסוד ברור – תורה ותפילה. עד שלא תבוא התורה בתפילה עודך שרוי בבית כלא. שבוי יחד עם כל הלימודים והעצות. קורא ולא מתפעל, רואה ולא מבין. תתחיל להביא את לימודיך אל הפה, הכנס אותם במילים חמות של תפילה, הרטב אותם בגעגועים ותראה איך גאולתך קמה לתחייה.